שד"ל על שמות · פרק 21 · פסוק 19

על משענתו: על מקלו, מיד ינקה המכה, אף אם אח"כ ימות המוכה, כי יש לתלות שהוא גרם לעצמו שלא נשמר כשהתחיל להבריא, ור' ישמעאל (במכילתא) דורש כמין משל על משענתו, על בוריו, וה חמרא.

רק שבתו יתן: ישלם לו שכרו שהיה משתכר בימי חוליו שבטל ממלאכה, והמלה יתכן שתהיה משרש שבת, ויותר קרוב היותה מן ישב, כלומר ישיבתו בבית, והוא הפך והתהלך בחוץ (ראב"ע).

ורפא ירפא: לחבוש מכתו, וכיוצא ברפואות חיצוניות, וזה אם ע"י עצמו ואם ע"י רופא. והנה המקרא הזה אינו מדבר אם קטע ידו או רגלו, אלא שהביאו לידי חולי הנרפא, ולפיכך פירשתי רק שבתו יתן על מה שבטל ממלאכה בימי חוליו, לא מה שיבטל כל ימיו מחמת המכה ההיא; ורז"ל דברו גם על אם קטע ידו או רגלו, ופירשו רק שבתו יתן על בטול מלאכתו משם ואילך כל ימי חייו, וע' למטה פסוק כ "ד. ודע כי גם בדתי הרומיים הקדמונים נמצא דין תשלומי רפוי נזק ושבת, וזה לשונם (fr. 7. Dig. IX. 3. De his qui effud.) Cum liberi hominis corpus ex eo, quod dejectum effusumve quid cret, laesum fuerit, judex computat Mercedes medicis praestitas, ceteraque impendia, quae in curatione facta sunt: practerea operarum quibus caruit, aut cariturus est ob id quod inutilis factus est. Cicatricium autem, aut deformitatis, nulla fit aestimatio: quia liberum corpus nulla recipit aestimationem. וכאן ראוי להתבונן כי רז"ל חייבו החובל בחברו לשלם גם הצער והבושת, אבל לפי תורת הרומיים החובל חייב בתשלומי רפוי ושבת ונזק. ואינו חייב בתשלומי צער ובושת, כי (לפי דבריה) מי שהוא בן חורין אין לגופו תשלומין. ראה כמה רחקו מדרך האמת קצת מחכמי הדור שכתבו כי חכמי המשנה למדו הדינים מתורות הרומיים.