שד"ל על שמות · פרק 21 · פסוק 17

ומקלל אביו וגו': בימי קדם היה האב שליט בביתו לענוש ולהמית כמו שידוע מד"ה של האומות, וכן בתורה מצאנו יהודה אומר הוציאוה ותשרף (בראשית ל"ד כ"ד), והנה התורה נטלה השלטון הזה מן האב ונתנתו לב"ד, ולפיכך החמירה על הבנים כי כבר היו מורגלים בכך; אמנם השופטים אין ספק שהיו נוטים להקל, ע"פ מה שמסר להם משה בע"פ, וכן מצאנו רז"ל מצריכים שתהיה הקללה בשם המפורש; ודוגמת זה בן סורר ומורה, וגם שם הצריכו רז"ל תנאים רבים, עד שמיתתו קרוב לנמנע; וזה אמנם כלל גדול, הרבה משפטים צריכים להאמר דרך גזום ואיום, מבלי שיצדק להוציאם לפעל אלא בתנאים שיאן מציאותם קרובה; ודברים אלו צריך שיהיו נמסרים לשופטים בסתר, ולפיכך נצטוינו לשמוע תמיד אל השופט אשר יהיה בכל דור ודור. ולענין סמיכת הפרשיות נ"ל שהכתוב הולך מן הקשה אל הקל, פתח ברוצח (מכה איש ומת), ופירש פרטיו (שוגג ומזיד), אח"כ הזכיר מכה אביו בלא מיתה, ואח"כ גונב איש שאינו ממיתו אך משעבדו כעבד, אח"כ הזכיר מקלל אביו, שהוא דבור בעלמא, ומ"מ הוא במיתה; אח"כ הזכיר המכה בתוך מריבה שהוא קל מכלם, כי לפעמים פטור ממיתה.

וכי יריבון וגו': במקצת ספרים מלת אנשים בטעם רביע, אך א"ס שהנכון בזקף.