את עבדו וגו': עבד כנעני, ע' רש"י וראב"ע; והנה ידוע כי היה האדון שליט בעבדיו להמיתם, והתורה נטולה ממנו השלטון הזה, ואם מת תחת ידו באופן שיש לחשוב שנתכוון להמיתו, יומת האדון, אך אם יום או יומים יעמוד באופן שיש לתלות שנתכוון ליסרו ולא נתכוון להמיתו, לא יוקם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב', וז"ל: יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, ולא בהכאת רציחה.
קריאה במקור
שד"ל על שמות · פרק 21 · פסוק 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
נקם ינקם: מיתת סיףף, עיין רש"י וראב"ע. והנה אצל הרומיים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם בכל מיתה משונה, ולאיזו סבה שתהיה, ונמשך ה עד זמן הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס, אשר רחמו עליהם ואסרו הריגתם (קלער'). וכאן ראוי להזכיר דברי רז"ל במכילתא (הביא דבריה רש"י כאן והובאו גם בילקוט), וז"ל: והרי היה (עבד כנעני) בכלל מכה איש ומת! אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים. הרי מבואר כי גם לדעת התנאים, גם העבדים הכנעניים נכללים בתורת מכה איש ומת, וישראל ההורג אותם חייב מיתה. ואעפ"כ צריך עיון, כי מהמשך דברי המכילתא נראה כי תנא קמא האומר: "והרי היה בכלל מכה איש ומת" היה מפרש הכתוב בעבד עברי.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Shadal first edition, Padua 1871
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001969139
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: f651248b56caff4435ac8289a9030940dec548284d15cfbc0ab553b33f8c5c30