ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 32 · פסוק 1

וירא העם, אין לשון ראיה נוכל על העכבה, כי הוא העדר, לכן פירושו כאן על ראית הלב והוא שהעם דנו בלבם כי בושש משה לרדת מן ההר, ולכן נקהלו על אהרן, אבל דנו שקר, כי משה לא היה בושש לרדת כי הבשישה היא עכבה של אונס ושל חרפה, ואדרבה השתעשע בהר, והיתה התעכבותו ברצון, אבל העם חשבו שמשה חלה בהר או שקרה לו מקרה רע, ושעל כן בושש לבא, או שמת ולא ישוב עוד, כי משה בלכתו מאתם לא לקח צידה, גם ראו שהמן אינו יורד על הר סיני, לכן בראותם שנתעכב שם יותר מדאי דנו שבוש הוא, וחשבו מחשבת און ורעה גדולה עשו, כי לא האמינו באלהים שהבטיחם להיטיב עמהם ולהנחותם במדבר, וצוה להם שלא יעשו פסל ומסכה, והם נסוהו ולא האמינו בו ועשו להם עגל מסכה ללכת לפניהם, הרי שחטאו מצד חוסר אמונה, וזה היה הנסיון השמיני:

ויקהל, כל קהילה שאחריה על, היא למרידה:

עשה לנו אלהים, ראה והתבונן שלא אמרו עשה לנו אלהים אשר יחיו וימיתו ויעשו לנו נסים, כי לא היתה כונת העם לצאת מעבודת אלהי השמים, אלא בקשו משה אחר אשר ילך לפניהם, אמרו זה האיש משה אשר הורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו כל המסעות על פי ה' ביד משה, הנה אבד ממנו ולא ישוב אלינו עוד, עתה נעשה לנו מורה דרך אחר במקומו, והיו בוחרים במעשה ידי אדם, כעין תרפים אשר עשו להם בימים ההם להגיד להם צרכיהם, כי היה הדבר הזה מפורסם בימים ההם שידבק ענין אלהי בצורות התרפים ההם, וינבא אותם:

לא ידענו מה היה לו, מה מקרה קרה לאיש הזה שהלך ולא שב אלינו עד כה, אין זה כי אם אסון קרהו ומת, עתה נעשה דבר קיים ובלתי עתיד להפסד ולמות כמהו: