איש לשבטו; שופטים · פרק 2

"ויעלו בית יוסף"
בעקבות הצלחתו של שבט יהודה יצאו בני יוסף להמשיך בטיהור הארץ מעבודה-זרה ומעובדיה. שבט יוסף לא התלבט אם עליו מוטל התפקיד להיות השני למצווה, הוא היה בטוח בכוחו ובהצלחתו. הגר"א¹קול התור א ז. מגדיר את יכולתו המיוחדת של בית יוסף בעזרת הפסוק "וכל אשר-הוא עושה ה' מצליח בידו"²(בראשית לט ג.). ליכולת זו כבר היתה הוכחה מוצקה בתקופת יהושע, שבכל אשר עשה ה' הצליח בידו³(יהושע א ט, וראה בספר 'מעבור הארץ' פרק כט.). כאיש אחד יצאו בני יוסף למלחמת תנופה, להמשיך את מפעלו של יהושע.

בביטחונם ובהתלהבותם יצאו שני השבטים מבני יוסף גם יחד. אפרים ומנשה לא דקדקו בדקדוקי עניות; מי יהיה בראש או איזו עיר יכבשו ראשונה, אם תהיה זו עיר מתחום אפרים או מתחום מנשה. "ויעלו בית-יוסף גם-הם בית-אל וה' עמם" (שופטים א, כב). אחדות זו בולטת, אם משווים אותה למערכת היחסים בין אפרים למנשה בסוף תקופת השופטים. אז טבחו בני מנשה בבני אפרים בשל הביקורת שהטיחו בני אפרים בבני מנשה וביפתח בראשם, על שלא הזמינו אותם לקחת חלק במלחמה בבני עמון (יב א-ו).

כמשפחה אחת יצאו בית יוסף וה' היה עמם, לגאול את בית-אל.

בפתחה של בית-אל
לעיר בית-אל נלוות אסוציאציות היסטוריות באומה. הרי זו העיר הראשונה ששמה חודש על ידי אבי השבטים⁴(בראשית כח יט.). היא נקראה בית-אל, למרות שלוז היה שם העיר לראשונה, בגלל המחזה המרהיב, הקשר הישיר בין שמים וארץ שראה יעקב במקום זה: "והנה סֻלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה"⁵(בראשית כח יב.). כאן זכה יעקב לחידוש ההבטחה "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"⁶(בראשית כח יג-יד.). מקום זה נקבע על ידו להיות "בית אלהים"⁷(בראשית כח כב.) בעקבות המחזה הגדול הזה. והנה שב העם לארצו, וניתנה לו האפשרות לקיים את ההבטחה, אך כאן נכונה לבני יוסף הפתעה "ויתירו בית-יוסף בבית-אל ושם-העיר לפנים לוז. ויראו השֹמרים איש יוצא מן-העיר ויאמרו לו הראנו נא את-מבוא העיר" (א, כג-כד), הם תרו למצוא את פתח העיר ולא מצאו אותו. הנביא טרח להזכיר ששם העיר היה לפנים לוז, וכשם שללוז, האגוז, אין פה והוא קשה לפיצוח, כך גם לעיר לא נמצא פתח.

קשה להתגבר על גורם, ואפילו פרטי וקטן, כשהוא חי בהרמוניה פנימית ולא נצרך לזולת.

חז"ל מתארים בתיאור פנטסטי מדוע נקרא שמה לוז: "מה לוז זה אין לו פה, כך לא היה יכול אדם לעמוד על פתחה של העיר. ר' אלעזר בשם רבי פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה הלוז חלול, והיו נכנסים דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר"⁸(בראשית רבה סט.). קשה מאוד לתאר עיר, שכל הקשר שלה לעולם החיצון היה דרך נקיק בעץ. נראה ברור, שחז"ל מבטאים בדרשתם זו, עד כמה היתה העיר שלמה בתוך עצמה, ועד כמה היו יושביה עצמאיים ולא תלויים בסביבה החיצונית להם. בני יוסף, עם כל מיומנותם ותחכומם, עמדו חסרי אונים מסביב לעיר, עד ש"ראו השֹמרים איש יוצא מן-העיר, ויאמרו לו הראנו נא את-מבוא העיר ועשינו עמך חסד. ויראם את-מבוא העיר ויכו את-העיר לפי-חרב, ואת-האיש ואת-כל-משפחתו שלחו" (א, כד-כה). למרות פשט הפסוק המעיד כי האיש הראה לבני יוסף את מבוא העיר מתוך הסכמה, דרשו חז"ל שאותו איש רמז להם בעיקום שפתים או ברמז אצבע בלבד⁹(ילקוט שמעוני שופטים לח.), עובדה המדגישה, שגם החריג, היוצא מן הכלל מבין יושבי העיר, גם הוא לא הרשה לעצמו להפר את השלמות הפנימית של יושביה אלא ברמז בלבד. ללא הסדק הדק שנבקע בהרמוניה הפנימית של העיר, היו בני יוסף מוסיפים להקיף את העיר עד בוש, וכל תושייתם לא היתה עומדת להם.

היה על בני יוסף להתבונן ולהבחין באותה סיעתא דשמיא, שבלעדיה לא היה כל ערך ליכולתם המעשית. ייתכן שהם היו זקוקים לתזכורת זאת, בעקבות העובדה שהם לא נועצו בה' לפני יציאתם לקרב כשם שהתייעצו בני יהודה. וייתכן שהיה זה בעקבות העובדה ש"פסל מיכה עמהם שהרי מיכה משבט אפרים"¹⁰(רש"י שופטים א כב.). וכדי לעצור את הסחף לכיוון עבודה-זרה היה עליהם לדעת, שגם אם בכוחם ועוצם ידם עשו חיל, ה' אלהינו הוא מקור הכח המאפשר לנו לעשות חיל, ולולי עזרתו לא היה לכוחם ולעוצם ידם כל משמעות¹¹(דברים ח יז, וראה דרשות הר"ן תחילת דרוש העשירי.).

יתכן עוד, ששיעור זה היה מיועד ללמד את בני יוסף, ודרכם את האומה כולה, שערכו הסגולי של העם, חסון יותר מהערך המעשי. מול כוחם המעשי תוכל לעמוד ההרמוניה הפנימית של תושבי בית-אל, אך כנגד הכח שעמד ביסוד משימתם לכבוש את הארץ, לא יעמוד איש. היה עליהם גם ללמוד להכיר את אהבת ה' לאומה, אהבה שאינה תלויה בדבר "ואף-על-פי שפסל מיכה עמהם, נאמר כאן 'וה' עמם', הוא שאמר דניאל 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'".

יותר מזה, העיר בית-אל נקראה בשם זה על ידי מייסד בית ישראל, יעקב אבינו. גם בפרשת ויצא וגם כאן, טורח הכתוב להדגיש ששם העיר היה "לוז" בראשונה. מכאן ניתן להבין, שגם אם נקראה העיר "בית-אל", בעומק פנימיותה הראשונית היא שמרה על שמה "לוז", ולוז זה מבטא את בסיס החיוניות הפנימית של העיר. האגוז הוא אחד הפירות השמורים ביותר, גם אם התלכלך, מקלפים את קליפתו ואפשר לאכול את תוכו.

מלוז לבית-אל
האגוז, שייחודו בהיותו נעול וחתום מפני השפעות חיצוניות, הוא גם הפרי שבו מבטאים ייחודיות פרטית שאינה יכולה להתאחד עם אחרים. כשרוצים לבטא התפוררות מבטאים זאת בנפילת גל של אגוזים. תכונות לוזיות אלו אפיינו את תושבי "בית-אל" בפנימיותם.

מדברי המקרא אנו לומדים, שאותו אדם שיצא מבית-אל וזכה לחנינה בשכר רמיזתו על מבוא העיר, יצא לארץ החיתים "ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה" (שופטים א, כו). עיר זו שהיתה המשך ישיר לתכנה הקדום של בית-אל "היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות בה. זקנים שבה בזמן שדעתם קצה עליהם, הם יוצאים חוץ לחומה והם מתים"¹²(ילקוט שמעוני שופטים לח.). ובזהר הקדוש¹³(זהר ח"ב קנא:) שואלים חכמים, מהו הטעם שמלאך המחבל אינו שולט שם? "אם תאמר שאותו מקום אינו עומד ברשותו של מלאך המות, הרי ארץ הקדושה, שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים, ובמקום הזה מהו הטעם שאינם מתים? ואם תאמר משום זכותו של אדם הזה שבנה העיר, הלא כמה בני אדם שזכותם יותר משלו? אמר ר' יצחק, אני לא שמעתי ואיני יכול לאמר. באו ושאלו את ר' שמעון, אמר להם מיום שנברא האדם, נתקן המקום ההוא לקיים, ואם תאמר אם באותו מקום שורה חיים למה לא נבנה שם בית המקדש לתת חיים להיושבים בה? אלא במקום הזה הוא נתקיים, בשביל ששורה עליה האות ט', אבל בית המקדש, כל האותיות כולן שורות בו ובהן נברא בית המקדש כמו כל העולם. ועוד, שהארץ הקדושה נותנת חיים וכפרה להיושבים בה בעולם ההוא, ואותו מקום אינו כן רק שנותן חיים לאותו מקום רק בעולם הזה ולא בעולם הבא". שני מקורות אלו מתארים את חוסנה של העיר שבנה אותו אדם שיצא מבית-אל. מדברי הזהר הקדוש אנו לומדים, שחוסן זה נובע מהיותה קשורה לאות אחת, פרט אחד, שתכונתו הספציפית היא החיוניות. חיוניות זו אינה קשורה למכלול החיים ולכן איננה נותנת גם ליושביה חיי נצח; הזקנים שבה מואסים בחייהם ויוצאים מתחומה כדי למות. אלה החיים בה, חיים ללא חזון היוצא מגבולות תחומי מחיתם. הם לא יכולים, ומשום כך גם לא מצפים, לגאולת העולם כולו, והחיים בעיר מהווים חיי עולם-הזה המוגבל והמוגדר ללא כל שייכות וקשר לעולם הבא.

בני יוסף עלולים היו למצוא בתוך עצמם שלמות פנימית דומה, ושלמות זו יכלה לגרום להם לחשוב שהקשר בינם לבין כלל האומה הינו רופף למדי. שיכלול יכולתם המעשית יכלה להיראות בעיניהם כפסגת המגמות, שבעזרתה יוכלו להתגבר על כל מכשול, והם עלולים היו לחשוב שיכולתם זו צריכה לצעוד בראש המגמות כולן. ואכן ירבעם מבני השבט חטא בזאת וסרב לטייל עם הקב"ה ובן ישי בגן עדן כי רצה ללכת בראש¹⁴(סנהדרין קב.). היה עליהם ללמוד שאם היו באים בכוחם המעשי לשבור את כוחה של לוז לא היו יכולים לה.

נוכל למצוא בעמים אחרים ובארצות אחרות כוחות פרטיים שכוחם ועצמתם המעשית גדולה משל בני יוסף, אבל גויים אלה לא הצליחו להנחיל חיי עד לבניהם והעיר שאנשיה אינם מתים אין בה כפרה ומנחילה חיים רק במקומם ולא לעולם הבא¹⁵(סוטה מו:). לוז חיה בתוך עצמה, ולכן כוחה של עיר זו אינו מתאים ואינו הרמוני לארץ ישראל. כאשר כבשנו את העיר הפך שמה מלוז לבית-אל. מהציור הפרטי של האגוז האחד, שהגדיר את המקום בו הקים הבכיר שבאבותינו מצבה מאבן אחת שלמה¹⁶(אגדת בראשית עט ע"א. בראשית כח יח.), הפך המקום לבית אלהים. יעקב עצמו קיווה שהאבן הזו תהיה בית אלהים¹⁷(בראשית כח כב.), ובחזרתו לשם עם משפחתו הוא הקים שם מזבח¹⁸(בראשית לה ז.) הבנוי משילוב של הרבה אבנים, אבל עתה פשוט הוא לנו, ששם המקום הוא בית-אל, למרות שבעומק פנימיותו לוז שם המקום לראשונה.

בני יוסף, שבתיאוריה יכלו למצוא את השלמות בתוך עצמם, היו חייבים ללמוד את גבולות הכח הפרטי. היה זה לימוד לשבט יוסף ולאומה כולה. היה עלינו לדעת, שבסופו של דבר על האומה לשלב כוחות, שהרי אלמלא רמזו הדק של בן העיר שנזדמן לשם באקראי, לא היינו מצליחים לכבוש את בית-אל, גם על-ידי השבט המבטא את שלמות הביצוע.

אילו היתה האומה ממשיכה בתנופת הכיבוש בעקבות יהודה ויוסף, היתה זו ברכה לאומה ולעולם כולו, אבל כשהתרשלו, גרם הדבר לחולשה ורפיון לא רק לכלל אלא גם לשבט עצמו. וכשמונה הכתוב את הערים שלא כבשו השבטים, מפרט הכתוב את החסרונות של מנשה לחוד ושל אפרים לחוד (א כז-כט). בתנופת הכיבוש פעלו שבטי יוסף כבית יוסף. אולם בחולשתם בלט ההבדל בין חלקי הבית והחזון העתידי לאיחוד מטה יהודה עם מטה יוסף¹⁹(יחזקאל לז טו-כ.) נראה רחוק כרחוק מזרח ממערב, כי אם בני הבית לא ידעו למצוא את המכנה המשותף המאחד ביניהם, כיצד ימצאו שרי המטות ראשי הכוחות המרכזיים באומה שפה משותפת?

לא עברו שנים רבות, ומתוך המשברים קמה ועלתה מלכות בית דוד בסיעתא דשמיא, ועל תקופת החסד האלהי, שבה העלים הקב"ה את עיניו מחולשותינו וקידם את עניינו בתוך כל המשברים והחולשות ובאמצעותם, יכול היה דניאל לומר ולסכם בפה מלא: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"²⁰(דניאל ט ז, וראה רש"י שופטים א כב.).