איש לשבטו; שופטים · פרק 3

כיבוש הארץ בימי יהושע לא היה מושלם. בפשטות נבע הדבר מחולשת יהושע בימי זקנתו¹(יהושע יג א.), אך בתחילת ספר שופטים מתגלית סיבה עמוקה יותר. הכוונה אלהית היתה בדבר, "גם-אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן-הגוים אשר-עזב יהושע וימת, למען נסות בם את-ישראל, השמרים הם את-דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם-לא, וינח ה' את-הגוים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע" (ב, כא-כג). קשה להבין זאת, האם הקב"ה מתיחס אלינו כחיות מעבדה? האם לא שמע ה' לתפילותינו "אל תביאנו לידי ניסיון"²מתוך תפילת השחר.?

לנסיון יש משמעות נוספת מלבד מבחן: נסיון מלשון נס להתנוסס³(תהלים ס ו.), להתרומם, להתעלות.

"ללמדם מלחמה הנה כתובה על ספר הישר"
בהמשך המקרא אנו לומדים "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את-ישראל את כל-אשר לא-ידעו את כל-מלחמות כנען, רק למען דעת דֹרות בני-ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר-לפנים לא ידעום" (שופטים ג, א-ב). כלומר, היתה מגמה אלהית בהשארת העמים שלא נוצחו, כדי ללמד את דורות ישראל להלחם.

יש המפרשים⁴(רש"י שופטים ג ב.), שכוונת פסוק זה להסביר, שלימוד המלחמה נגרם עקב עזיבתם את ה', שהרי כל עוד עבדו את ה' לא נזקקו לתכסיסי מלחמה, כי כשהיו עומדים לשרת את ה' הקב"ה היה נלחם בעבורם. אך דבריהם צריכים בירור, שהרי לא היה קרב אחד בימי יהושע, שלא נצרכו בו לתכסיסי מלחמה. היו קרבות שהנס בלט בהם יותר והיו שבלט בהם פחות, אבל בכל הקרבות נזקקו בני-ישראל לתכסיסי מלחמה. אפילו ביריחו אחרי נפילת החומות, אלמלא ידעו הלוחמים להילחם, לא היו יכולים להרוג את כל יושביה⁵(יהושע ו כ-כא.).

מלבד זאת, מדברי דוד בקינתו על שאול "ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה על-ספר הישר"⁶(שמואל ב' א יח.) נשמע שלימוד המלחמה הינו מעשה ישר. חז"ל ביררו "מאי ספר הישר? אמר ר' יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר, 'תמות נפשי מות ישרים'. והיכא רמיזא? 'יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעֹרף אֹיביך', ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר זו קשת. ר' אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה דכתיב ביה 'ועשית הישר והטוב'. והיכא רמיזא? 'ידיו רב לו'. איזו היא מלחמה שצריכה שתי ידיים? - הוי אומר זו קשת. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ספר שופטים, דכתיב ביה 'איש הישר בעיניו יעשה', והיכא רמיזא? - 'למען דעת דֹרות בני ישראל ללמדם מלחמה'. איזו היא מלחמה שצריכה לימוד? - הוי אומר זו קשת"⁷(עבודה זרה כה.).

לדברי ר' יוחנן ולדברי ר' אלעזר נראה ודאי שלימוד מלחמה ותכסיסיה, זו הדרכה ישרה לאומה. בין אם נלמד זאת ממדותיהם של האבות שנקראו ישרים, ובין אם נלמד זאת מתורתם של בנים, המדריכה את האדם לעשות הישר והטוב. אך גם ר' שמואל בר נחמני, הלומד שספר שופטים נקרא ספר הישר בעטיה של מפלתנו הלאומית, והעובדה שאיש הישר בעיניו עשה, היא שנתנה לתקופה ולספרה את שמה בפי דוד, סובר, שהתקופה וספרה נקראו כך על שם שלימדה אותנו מלחמה. וניכרים הדברים שדוד ראה בזאת טעם לשבח, כי המקור ממנו למד דוד שאחיזת הקשת טעונה לימוד, הוא ממלחמתם של בני יהודה, שהיתה בהכוונה אלהית עוד לפני תחילת המפולת.

ישנם אמנם מפרשים⁸(מובא ברד"ק שמואל ב' יא יח.) הטוענים, שדוד בקינתו אמר, שכל עוד חיו שאול ויהונתן לא היה צריך ללמד את בני יהודה קשת, וכאילו חיסרון בדבר, שבמותם השתנה המצב ובני יהודה יצטרכו ללמוד להלחם. אך הרד"ק אומר⁹שם., שיש לפרש זאת אחרת: "אמר לאנשיו אל תתיאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במות שאול ויהונתן, כי קשת המלחמה ביד בני יהודה ולהם היא הגבורה. ואמר ללמד, כי כל אחד מבני יהודה ילמד את חברו למלחמה כי הם עיקר מלחמת ישראל וקרנם החזק".

לא מתוך חולשה לאומית או רוחנית נלמדת תורת המלחמה, "ה' צבאות הוא ה' אלהי ישראל וצבאות ישראל צבאות ה' הם"¹⁰אורות, ישראל ותחיתו ח., ו"כשם שאין השכינה שורה באיש יחידי אלא על גיבור ועשיר ובעל קומה, אלא שכל זה לא יסכון מאומה בלתי המעלות הרוחניות של חכמה וענוה, - כך אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, עֹשר וקוממיות, אלא שכל אלה ימצאו את ערכם רק בהעשותם בסיסים להאור הרוחני האלהי, הממולא אור ה' וענוות-צדק"¹¹מתוך ההקדמה לספר 'שבת הארץ'.. הגבורה ומכשיריה מהווים חלק אינטגרלי משלמות החיים המאפשרת הופעת השכינה על הפרט ועל הכלל. לא במקרה נקרא המדור ב"משנה תורה" לרמב"ם, הדן בהלכות מלכים, בשם "הלכות מלכים ומלחמותיהם". ההופעה של המסגרת הלאומית הישראלית חייבת לקבל את גיבושה וחוסנה בעזרת האורגן הצבאי המוכן למלחמה להדוף כל צר ומתנכל (עזרת ישראל מיד צר), לכבוש את כל מרחבי ארצנו ולאפשר בזאת לאומה לגלות את שלמות חייה הלאומיים בהופעתם המעשית (כיבוש הארץ), וללחום כדי לרומם את קרן מלכי ישראל בשעה הנצרכת לכך (מלחמת הרשות)¹²עזרת ישראל מיד צר, כיבוש הארץ מידי שבעת העממין ומלחמת הרשות - להגדיל את שמו או להרחיב את גבול ישראל, הן שלוש הסיבות שבגללן רשאי המלך להוציא את ישראל למלחמה, ע"פ הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם ה א.. ובזה הצבא מהוה חלק מהופעת שלמות חיי האומה.

המלחמה עצמה אמנם נובעת מחיסרון, אבל אומה הלומדת ללחום ומכינה לה את הכוחות לשם כך, הרי היא הולכת בדרך הישר, הן על פי יושר המידות האנושיות (בראשית), הן על פי היושר התורני (דברים) והן על-פי היושר המעשי (שופטים).

"רק אשר לפנים לא ידעום"
רק אומה יכולה להקים צבא, רק היא יכולה להלחם. הצבא הוא אורגן לאומי. בשעה שהפרטים נושאים ראש ומעמידים את עצמם במרכז החשיבה, לא ניתן לארגן צבא. זו היא הסיבה, מלבד הסיבה של הפיזור הגאוגרפי, שעמנו בגלותו לא היה מסוגל לחשוב בכלל על אפשרות לגבש מערכת צבאית. מחשבת הגלות היתה מחשבה, שבה הפרט היווה את מוקד החשיבה הישראלית. אך עם ישראל לא קיבל תורה בגלל השלמות שהיתה באנשיו, "אשר בחר בנו מכל העמים - ונתן לנו את תורתו",¹³מתוך ברכות התורה. הבחירה היתה באומה כאומה. "החיים, על פי ערך האלהיות שבהם, אינם מתגלים אל היחיד, אלא באותה מידה שהוא מתאמץ להיות נשאף בכל הויתו בתוכיותה של כללות האומה, להיות מוזהר מזהר נשמתה-העליונה, החיה וקימת בהכרת היקר האלהי של החיים מתוך פנימיותה הכללית"¹⁴מתוך ההקדמה לספר 'שבת הארץ'., וככל שהגאולה הולכת ומתרקמת, כן הולך ומתגבש האורגן הלאומי הבסיסי, הצבא.

הקב"ה השאיר עמים שלא כבשנום, כדי לנסות בם את ישראל, לרומם אותם וללמדם את תורת המלחמה, שהיא תורת הכלל ביסודה ובמהותה. הסכנה הגדולה בתקופת השופטים, תקופה בה עיקר המגמה היתה לגלות את יחודם של השבטים כפרטים, היא, שבלי חוסן הופעת הערך הכללי, יכול היה כל אחד להתפנק לעצמו תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא זו בלבד שהשבטים לא יחשפו את ערכם, אלא גם עיקר עניינה של האומה, ערכה הכללי, היה עלול להתמסמס ולמוג. לשם כך השאיר הקב"ה מספר עמים "לנסות בם את ישראל ללמדם מלחמה", לרומם את הדורות אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען והיו עלולים לבוז לערך הלאומי - ערכו של הכלל. (כששאלתי את מרן הרב צבי יהודה מדוע הרמב"ן לא אסף צבא כדי לכבוש את ארץ-ישראל בהתאם למצוה שאותה הגדיר "שלא נניחנה ביד זולתנו - וזוהי הנקראת מלחמת מצוה"¹⁵השמטות הרמב"ן לספר המצוות עשין ד. ענה לי מרן: מה אתה משווה? אז לא היתה אפשרות לכך, ברוך השם שבימינו קידשנו במצוה והעלנו לרמת קדושה כלל ישראלית, שבה האומה מתוך התגבשותה והתאחדותה, ראויה ומתאימה לגבש צבא) כדי לנסות את ישראל, כדי לנשאם ולרוממם לרמת הכלל, היה צורך להשאיר את הגורמים שיאלצו את העם ללמוד מלחמה.

"לדעת הישמעו את מצות ה'"
גם לאחר שלמדנו, שמטרת הניסיון היתה לנשאנו מעל חשבונותינו הפרטיים, מוסיף הנביא ואומר, "ויהיו לנסות בם את-ישראל לדעת הישמעו את-מצוֹת ה' אשר-צוה את-אבותם ביד-משה" (שופטים ג, ד). פסוק זה נכתב כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים, בהם הסביר הנביא שהמטרה היתה ללמדם מלחמה. האם אלו שתי מגמות שונות?

קיום המצוות יכול להיות גם ריק מתוכן, כמצוות אנשים מלומדה או כצפצוף הזרזיר. הספרי אכן אומר, שלקיום המצוות בחוץ-לארץ אין ערך פנימי מוחלט. על הפסוק "הציבי לך ציונים"¹⁶(ירמיה לא כא.), מפרש הספרי¹⁷(דברים יא יח.): המשיכו לקיים מצוות בחוץ-לארץ, כדי שבבואכם לארץ-ישראל לא יהיו בעיניכם כחדשים. לא הערך הנשמתי הפנימי של המצוה מחיה אותה בגלות, אלא כוח השגרה והאילוץ, כדי "שבבואכם לארץ-ישראל לא יראו בעיניכם כחדשים". כשהאומה ממשיכה לקיים את מצוות תורתה, אבל מתוך שייכות רופפת אל הכלל ונשמתו, חייב מישהו להכריח את האומה להתנשא מעל חשבונות יחידים וחשבונות יחודיים, כדי להמשיך את התיחסותה לתורה ולמצוות מתוך ברכה בתורה תחילה ומתוך שייכות לכלל כולו¹⁸ראה לנתיבות ישראל ב' עמ' קעו (הוצאה חדשה ח"ג עמ' קיד)..

שלושת האזכורים של הניסיון (ב, כב. ג, ב. ג, ד) לא על שלושה דברים הם באו, אלא כולם שואפים למגמה אחת, לרומם את האומה לחיות לאור מגמת דורותיה ומתוך כך לקיים את מצוות התורה כאשר שמרו אבותם. באותה מגמה, באותה חיוניות ומתוך שייכות לכלל כולו, כ"אשר-ציוה את-אבותם ביד-משה" (שופטים ג, ד), כשעמדו כאיש אחד בלב אחד בתחתית ההר והכריזו קבל עולם ומלואו "נעשה ונשמע"¹⁹(19 שמות כד ז.).