איש לשבטו; שופטים · פרק 1

תכונותיו הכלליות של שבט יהודה
בני יהודה היו הראשונים שיצאו לגלות את כוחם הייחודי לאחר מות יהושע. השבט הראשון שיזם והמשיך את כיבוש הארץ אחרי מות יהושע, והיחיד שמילא את חובתו באמונה, היה שבט יהודה. כאשר שאלו בני-ישראל מי יעלה ראשונה להילחם בכנעני, היתה תשובת ה' "יהודה יעלה, הנה נתתי את-הארץ בידו" (שופטים א, ב). בני יהודה מלאו את הצו ויצאו ראשונים למלחמה. אמנם יהודה היה פרט בין פרטים כשבט, אך הראשוניות הנחשונית, נשיאת הדגל המוביל במדבר, והעתיד המלכותי העומד לפניו מלמדים, שלמרות היותו פרט, גנוזים באופיו של השבט זרעי הערך הציבורי, ופרקי חיי שיבטו הם פרקי חיים שיש בהם זיקה רבה לציבור.

בתקופה שלאחר מות יהושע היה על השבטים לגלות את ייחודם. וזאת היה עליהם לעשות בדייקנות, לא להוסיף ולא לגרוע. על כל שבט היתה מוטלת האחריות לנקות את נחלתו מהמובלעות בהן היו יושבי כנען, ולטהר אותן מעבודה זרה ומעובדיה. משימה זו היה עליו לבצע בשלמות, אך לא היה מוטל על בני שבט אחד לטהר מובלעות שהיו בתחומו של שבט אחר.

ולכן, כשהתרפו אנשי השבטים מלמלא את תפקידם אנו שומעים ביקורת כלפי כל אחד מהם; בפרק א פסוק כז נפתחת רשימה מפורטת: "ולא-הוריש מנשה את-בית-שאן ואפרים לא הוריש את-הכנעני היושב בגזר, זבולון לא הוריש את-יושבי קיטרון ואת-יושבי נהלל, אשר לא הוריש את-יושבי עכו ואת-יושבי צידון ואת-אחלב" וכו' וכו'. הביקורת היא ספציפית. בני זבולון לא ננזפו על שלא הורישו את יושבי גזר, ובני אשר לא ננזפו על שלא הורישו את קיטרון. ואפילו על כך שלא הורישו את היבוסי יושבי ירושלים, ננזפו בני בנימין בלבד. למרות שעיר יבוס היא בעלת ערך לאומי, שם עתיד להיבנות בית המקדש, לא ננזפה על כך האומה כולה, כי זוהי מגמתה של התקופה: גילוי ערכם של השבטים.

יהודה היה השבט הראשון שגילה את ערכו. מיוחד הוא ערכו של שבט יהודה, שמחד גיסא היתה לו הופעה שבטית פרטית, פרט אחד מתוך שלושה-עשר פרטים כדוגמתו, אך מאידך גיסא כל ייחודה של תכונתו השבטית הוא בהיותו כלל-ישראלי. ירושלים שנפלה בחלקו (שופטים א, ח), מבטאת זאת. ירושלים היא עיר בין ערים, מוגדרת בגבולים ובגדרים מיוחדים, אך כל ערכה הוא בהיותה עיר שחוברה לה יחדיו¹(תהלים קכב ג, ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו.). ומתאים הוא ערכו של השבט לערכה של נחלתו.

תפיסת אדוני-בזק
את שליחותו מילא שבט יהודה במדויק. על תכסיסיו במלחמות לכיבוש בזק, ירושלים, צפת ועזה, לא מסופר במקרא. ככל הנראה היה הכיבוש חד וחלק, ולא היה בו חידוש שהיה עניין להנציחו במקרא לדורות. לעומת זאת, תפיסת אדוני-בזק מתוארת באריכות יחסית, "וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את-בהנות ידיו ורגליו" (שופטים א, ו). מעשה זה לא היה אופייני ליחס של ישראל למלכי כנען. בני יהודה עשו זאת "למרות שהוא קצת נגד חוקי ישראל, כי הריגת שבעת עממים הוא בסיף, לא לצערם על זה האופן"²(מלבי"ם שופטים א ו.). אדוני-בזק אמנם הצדיק עליו את הדין באמרו "שבעים מלכים בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים היו מלקטים תחת שולחני כאשר עשיתי כן שילם-לי אלהים" (שופטים א, ז) אך גם אם היה ידוע לבני יהודה שכך התנהג אדוני-בזק עם המלכים שהשתלט עליהם, מי שמם להיות אלה שילמדו את אדוני-בזק לקח?!

שבט יהודה במלחמתו הראשונה הדגיש, שבמלחמתו ובניצחונותיו אינו מתיימר להיות מנהיג לכלל ישראל בעת ההיא, ולכן פעל בריסון ולא חרג מגבולות תפקידו. משה ויהושע, שהיו מנהיגים כלל-ישראליים, הרגו את מלכי האויבים; משה הרג את סיחון ואת עוג, ויהושע את שלשים ואחד המלכים. בתוקף מעמדם כמנהיגי האומה כולה ביטלו משה ויהושע את קיומם של המלכים האחרים, אבל בני יהודה, שיצאו למלחמה כשבט, רק אחזו במלך וקיצצו את יכולתו המעשית בעבודה והליכה. כפרטים באומה התגברו על פרטים במלכות האויב, אך הגבילו עצמם שלא לפעול בעוצמה גדולה מזו. רק משכבשו את ירושלים, וייחודם כשבט הנושא בקרבו ערכים כלליים התגלה בפועל, עמד ליבו של אדוני-בזק - "ויביאוהו ירושלם וימת שם" (שופטים א, ז).

מאורעות אלו, שהיוו את תחילת הסידרה של הופעת כוחות השבטים, כאילו מרמזים לשבטים האחרים למלא את ייעודם "לקצץ בהונות" ולעקור את יכולת העשייה של בני העמים הרשעים שנדבקו בארץ, לא נכנעו לישראל ולא השתעבדו למגמה האלהית. כשכולם יעשו זאת תתגלה האחדות השלמה בארץ, בעם ובַאמונה במלא עצמתה, ותתבטל כל מלכות העומדת כמחיצה בין ה' לישראל, בין ישראל לאנושות ובין האנושות לעולם, ואז יופיע במילואו ערכה של ירושלים העיר.

למרות שלבני יהודה לא היתה כוונה להעניש את אדוני-בזק על מעלליו, וייתכן שהם אף לא ידעו עליהם כלל, התברר בהליכתם הישרה ובשמירה על הפרופורציות הנכונות של מעשיהם, שאכן התאימו מעשיהם למגמת הצדק שהוא הבסיס לגילוי קידוש ה'. וביושר דרכם של ישראל שלוחי דרחמנא, הביאו בני יהודה את אדוני-בזק עצמו להצדיק עליו את הדין.

כיבושי יהודה בהר
גם העובדה שה' היה בעזרם רק בכיבוש ההר, התאימה למגמת התקופה. הכתוב מעיד: "ויהי ה' את-יהודה וירש את-ההר, כי לא להוריש את-ישבי העמק כי-רכב ברזל להם" (שופטים א, יט), ומסביר הרד"ק ש"הסיבה האמיתית: כי הניח אותם ה' יתברך לנסות בם את ישראל". אי היכולת לא נבעה מרפיון, אלא היתה בזה מגמה אלהית - "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל… ללמדם מלחמה רק אשר-לפנים לא ידעום" (שופטים ג, א-ב). היה זה בירור והתרוממות מלשון "נס להתנוסס".

לכיבוש אזורים הרריים מתאימה מלחמת "גרילה", מלחמה של קבוצות קטנות. גם נוף ההרים נותן תחושה של התבודדות למי שחי בהם. מבט המשקיף על אזורי הרים נתקל בפרטים, במעברים צרים ובריבוי של פסגות. מלחמה באזורים אלו התאימה לתקופה בה היה צורך לברר את ייחודיותם של הפרטים בישראל. לעומת זאת בשפלה עומד לנגד עינינו המרחב. תנאי השטח בשפלה מאפשרים ומצריכים ריכוז ואיסוף של כוחות רבים למלחמה. רכב הברזל הוא רכב המלחמה המתאים לשפלה, והוא מצריך שיתוף פעולה של לוחמים ואמצעי לחימה מגוונים כדי להכריע במערכה.

אכן, לעומת תקופת הכיבוש בימי יהושע ובתחילת ימי השופטים, היו ימי דבורה וברק ימים של שעת כושר, בהם יכלו ישראל להילחם כאיש אחד בסיסרא ובצבאו ששכנו בעמק, אבל אז נותרו שבטים לרבוץ בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים (שופטים ה, טז), ולמערכה התייצבו רק המתנדבים בעם (שופטים ה, ט). עובדה זו גרמה לכך, שבמקום שהאומה תתרומם לשמים "כנס המתנוסס", ירדו כוחות השמים לארץ, והחיסרון בשילוב כוחות האומה התמלא בעזרת נחל קישון הארצי ובעזרת כוכבים מן השמים, "מן-שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא, נחל קישון גרפם" (ה, כ-כא), מהלך שהחטיא את המטרה.

רק למען דעת דֹרות בני-ישראל ללמדם מלחמה רק אשר-לפנים לא ידעום (שופטים ג, ב) - הדורות שרק שמעו על מלחמות כנען המשולבות בניסים, אך לא טעמו את טעמן, והיו עלולים "לחכות לניסים" כדי שהארץ תטוהר מהכנענים, היו זקוקים ללמוד מלחמה ממש מהי. המובלעות ביהודה, נשארו לא מחמת רפיון³ראה לקמן פרק ג., אלא כדי שיוכלו ללמוד להוציא אל הפעל בכוחם ובעוצם ידם⁴(דברים ח יז, וראה דרשות הר"ן תחילת הדרוש העשירי.) את שרצון ה' תובע מאתנו להגשימו.

מסירותם ודבקותם של בני יהודה בשליחותם באה לידי ביטוי בכך שלא נבהלו מבני הענק שישבו בחלקם "ויכו את-ששי ואת-אחימן ואת-תלמי" (שופטים א, י). בכוחם השבטי, שהיה אמנם פרטי, יכלו בני שבט יהודה להתגבר על אישים שבלטו בגדלם ובייחודם והם עשו זאת. עובדה זו וכיבוש קרית ארבע "נזכרו כבר בכיבוש יהושע (שופטים טו, יד), ושם מבואר שכלב הוריש את הענקים… ופה חשב ביחד כל מה שכבש יהודה"⁵(מלבי"ם שופטים א י.).

שבט יהודה בספר שופטים
שבט זה, שמילא את ייעודו באמונה, ובניצחונותיו השלים את הופעתו השבטית, לא יוזכר עוד בספר שופטים כמי שמוסיף גוונים להתפתחותו. ואם מוזכרת היחלצותו של עתניאל להצלת ישראל מיד כושן רשעתיים (ג, ח-יא), לא פרט לנו המקרא אפילו כיצד עשה זאת, מלבד ציון העובדה. רק בסוף תקופת השופטים בעת דלדולה של האומה יצא השבט למחות כנגד מה שנראה בעיניו אנטי ציבורי, הוא יצא במחאה נגד שמשון שהנהיג את ישראל מבלי שיעמוד אחריו כוח ציבורי (טו, יא-יג). דרך זו היא הפוכה מדרכם של בני יהודה. יהודה ראה בגיבוי הציבורי הטבעי את עיקר הלגיטימציה למנהיג, ולא הסכים לקבל את מרותו של שמשון או לראות אותו כמי שפועל בשליחות האומה. ולאחר מכן יצאו בני יהודה גם במחאה אכזרית כנגד התנשאותם של בני בנימין, שלא הסכימו לקבל את מרות הציבור ולמסור לידיהם את פושעי הגבעה (שופטים כ, יח).

בני שמעון ובני יהודה
פרשה מאלפת בפני עצמה, המלמדת את יופיים הפנימי של בני יהודה, היא פרשת יחסם לאחיהם בני שמעון. כשבני יהודה קיבלו את ההוראה לעלות ראשונים למלחמה בכנענים, פנה יהודה לשמעון "ויאמר יהודה לשמעון אחיו, עלה אתי בגֹרלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם-אני אתך בגורלך" (שופטים א, ג). בטעם רב וברגישות מרובה היתה הפניה לשמעון. הכתוב מציין זאת באומרו "ויאמר יהודה לשמעון אחיו" ומזכיר במפורש את אחוותם של האחים. לא רק סגנון הפנייה מעיד על רגישות, גם תוכנה היה רגיש ועדין, ללא שמץ של התנשאות. בתחילת דבריו פנה יהודה לשמעון וביקש את עזרתו ורק אחר כך הציע לו לגמול לו בעזרה. יהודה עשה זאת למרות חולשתו של שבט שמעון ונתן לשמעון תחושת שותפות מכבדת ומכובדת.

סיבות שונות הביאו לכך ששבט שמעון לא יכול היה לרכז את כוחותיו הייחודיים ולבטאם בצורה מוגדרת. ניתן לתלות זאת בגורמים "אובייקטיביים" של תנאי החיים בתחום נחלתו: שמעון זכה לקבל את ארץ הנגב, גבולו הדרומי של השבט לא נתחם והיה פרוץ למרחבי המדבר, מקורות הפרנסה הדלים באזור זה והצורך בתפיסת שטחים נרחבים, מכתיבים את פיזור האוכלוסייה. אך את הגורם לתנאי הנחלה המיוחדים האלו של בני שמעון ניתן לתלות באופיו של השבט. ניתן לומר שאופיו של השבט הכתיב את אזור מגוריו ולא להפך. את העובדה, ששבט שמעון לא הצליח לרכז את כוחותיו, תולים חז"ל בחטא. לדבריהם, כל שבט העמיד שופט, וגם לשבט שמעון היה אמור להיות שופט "מטעמם", בעקבות חטאו של זימרי בן סלוא נשיא השבט לא קם שופט מקרב בני השבט ושבט שמעון היה היחיד שלא העמיד שופט או מלך⁶(ילקוט שמעוני שופטים מב.).

אפשר לתלות חוסר אונים זה בחטא קדום יותר: חטאו של שמעון עצמו בהריגת שכם, שבעטיו אמר יעקב לשמעון ולבני בניו, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"⁷(בראשית מט ז.), ואומרים חז"ל שבני שמעון היו מלמדי תינוקות, ולפרנסתם היו עוברים מעיר לעיר ומכפר לכפר ללמד תורה⁸(רש"י בראשית מט ז.).

כח השמיעה, שהיה כוחו הייחודי של שבט שמעון, הוא יסוד התורה שבעל פה. תקופת הנביאים ובייחוד תקופת הנביאים הראשונים, היתה תקופת גילוייה וביסוסה של התורה שבכתב המוגדרת והקבועה, ולכן לא מצאו בני שמעון מרגוע לנפשם ואחוזה מוגדרת בארץ. רק לעתיד-לבוא יתחום שבט יששכר את גבולו הדרומי ושבט שמעון יוכל להישען על התלמיד-חכם שבשבטים ולמלא את ייעודו בשלמות⁹ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 182..

על שורש היחסים שבין יהודה לשמעון נוכל ללמוד מדברי האלשיך¹⁰(שופטים א א.): "ובראות יהודה כי כן, רצה להוסיף זכות על זכותו, לעשות דרך הטיבו את אחיו, לקיים ואהבת לרעך כמוך, למען ייטב לו ולאחיו עמו, והוא כי ראה כי בברכות אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל לא ייחד ברכה לשמעון, באופן שתתמעט הצלחתו, על כן אמר לו 'עלה איתי בגורלי והלכתי אתך בגורלך'. ויהי כי ידע יהודה עניין מאמרם ז"ל, שגם שלא ייחד ברכה לשמעון, שיתפו עם יהודה, שאמר 'שמע ה' קול יהודה', כי באומרו 'שמע' כיוון לכלול עמו את שמעון בתוך ברכתו, על כן אמר לו 'עלה אתי בגורלי והלכתי גם אני אתך'. וזה אומרו 'לשמעון אחיו', כי מי לא ידע ששמעון הוא אחיו?! אלא כיוון על התחברות אחוה יתירה שנכלל בברכתו ויחברהו בכיבוש נחלתו שיתברכו יחד. ואמר 'וילך אתו שמעון, ויעל יהודה', ולא אמר 'ויעלו שניהם', לומר, כי יהודה אמר 'עלה אתי בגורלי והלכתי אתך בגורלך', בשמעון אמר עליה ובעצמו הליכה, כי בענוותנותו ייחס המעלה את שמעון לומר שזכותו הוא ייטיב ויקנה מעלה. אך הוא יתברך, על ענוותנות יהודה היפך וייחס העליה את יהודה, ועל כן רוח הקודש אמרה ביהודה עליה ובשמעון הליכה. או יאמר, כי יהודה אמר אתה עושה צדקה עמי לכן אתה הוא העולה בזכותך אך רוח הקודש צווחת כי נהפוך הוא כי רב זכות מקבל הטובה".

שותפותם של בני יהודה ושמעון, מגלה לנו טפח מתחושת האחווה הבין-שבטית שליוותה את האומה בתחילת תקופת השופטים. לצערנו הרב, לא ארכו הימים שבהם החזיקה האחווה מעמד. אם בימי אהוד אנו לומדים עדיין על הקשר האמיץ בין השבטים, שנענו ללא היסוס לקריאתו (שופטים ג, כז), דבורה כבר מנהלת חשבונות; מי נחלץ לעזרת ה' בגיבורים ומי ישב בין המשפתיים לשמוע שריקת עדרים (שופטים ה, טז). בימי גדעון הרגישו בני אפרים את עצמם מקופחים וגדעון אמנם השיב את חמתם בנעם מילותיו (שופטים ח, א-ג), אבל בתקופה מאוחרת יותר, כשבאו בני אפרים אל יפתח בתלונות, הרג בהם יפתח ארבעים ושנים אלף איש (שופטים יב, א-ו). ובאחרית תקופת השופטים נלחמו בני-ישראל בבני בנימין וגזרו על עצמם שלא לשאת מבנות בנימין לנשים.

השפעתם של בני יהודה על הגרים
כשסיים שבט יהודה לטהר את חלקו, הרגישו בני הקיני חותן משה, שהגיעה השעה להתעלות וללמוד תורה מפי עתניאל נשיא השבט¹¹(רש"י שופטים א טז.). חז"ל הם אלה שגילו לנו שהקינים עלו ללמוד תורה אצל עתניאל, אבל במקרא עתניאל עצמו אינו מוזכר אלא שבט יהודה כולו: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את-בני יהודה" (שופטים א, טז). כי לא האיש עמד במרכז אלא השבט.

בהיותנו במדבר, כשהאומה הופיעה בחשיפה רוחנית גבוהה ללא אחיזה קרקעית, לא יכלו בני הקיני להבין את ערכנו וחזרו למולדתם. חוליית אחיזתם בישראל היתה אז פרטית, הם ראו עצמם כקרובי משפחה למשה ולא קשרו עצמם לעם ולגורלו, כי לא מצאו בישראל לאום. כשנכנסו ישראל לארץ והחלו לחיות כעם, הצטרפו אלינו בני הקיני וישבו בעיר התמרים. הם ייחדו לעצמם מקום משלהם ולא חרגו ממסגרותיהם. עתה, "עלו מעיר התמרים את-בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את-העם" (שופטים א, טז). התגלות ערכו של שבט יהודה בפועל איפשרה טרנספורמציה של הערך הכללי של העם אל הגרים דרך שבט יהודה, והיא יצרה את האפשרות שמשפחת גרים זו, תבין את מושג הכלל בזעיר-אנפין ותוכל להתעלות לקומת הציבור. אז עזבו בני הקיני את עיר התמרים, שערכה נושא מימד פרטי כעיר בודדת במרחבי השממה, וכינויה "עיר התמרים", הוא על שם העץ שאליו נמשל הצדיק הפרטי, ועלו למדבר, למרחב הבלתי מוגדר, שאין בו אפילו אחיזת קיום לאיש הבודד. חז"ל אומרים שביתו של עתניאל היה ארץ הנגב "אדם שביתו מנוגב מכל טובה, שאין בו אלא תורה"¹²(תמורה טז.). עתה, כשהלכו ללמוד תורה אצל עתניאל, יכלו "לשבת את העם" ולקשור את גורלם בגורל האומה, במסירות ובקבלת אחריות עד כדי כך שיעל אשת חבר הקיני מסרה את נפשה להצלת האומה (ד, יח-כב).