איש לשבטו; שופטים · פרק 12

דמותו של שמשון
השופט האחרון המוזכר בספר שופטים, שמשון, היה מנהיג יוצא דופן. כל חייו הוא לא זכה לגיבוי ציבורי, והוא מצידו אפילו לא ניסה להצעיד את העם אחריו כדי להשתחרר משעבוד הפלשתים, שמסמסו בעת ההיא את הווייתנו הלאומית. אך לאחר מותו הוא הפך לסמל ולנושא הערצה לדורות רבים, וניתן לראות בו את מנהיגם ומקור השראתם של גיבורי ישראל בכל הדורות. כוחו הפיזי עורר את דמיונם של ילדים, תושייתו - את זה של המפקדים, ומקדשי ה' בכל הדורות נשאו על שפתותיהם את מילותיו האחרונות "תמות נפשי עם-פלשתים" (טז, ל) כמופת למסירות. הוא היה גם השופט היחיד, שמסופר עליו שאהב….

דמותו יוצאת הדופן הביאה מבקרים שונים להתיחס אליו בחשדנות, אבל לחז"ל לא היה ספק בצידקותו והם קבעו שגם דלילה הכירה בזאת. כאשר במצוקתו ביטא את שם ה' בגלותו לה את סודו: "כי-נזיר אלהים אני מבטן אמי, אם-גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל-האדם" (שופטים טז, יז), ידעה והאמינה "כי-הגיד לה את-כל לבו" (שופטים טו, יח), וזאת כי "ידעה בו באותו צדיק, שאינו מוציא שם שמים לבטלה"¹(סוטה ט:). מי יכול להכיר את צידקותו של אדם, כאשתו, ומי יכול היה לבקר את עצם הימצאותו בבית דלילה, כחז"ל. ואם בכל זאת, מתוך עומק נפילתו בחיקה, חשפו חז"ל את צידקותו וזהירותו מהוצאת שם שמים לבטלה, שזיכתה אותו בכינוי "צדיק", לא דבר ריק הוא, ולא על מקרה בודד יצאה עובדה זו ללמד אלא על כלל אישיותו ומהלך חייו²על פי דברי חז"ל אלו, הקפיד שמשון על שמירת לשונו מהוצאת שם שמים לבטלה, ועל כך הם הכתירו אותו בכינוי 'צדיק'. כינוי זה הינו הגדרה של גבורה ספציפית, "יוסף זכה להיות צדיק למעלה משום ששמר אות ברית, בנימין הוא צדיק למטה.… וכי בנימין היה צדיק? הן, משום שלא חטא כל ימיו באות הברית…" (זהר ח"א קנג). וברית הלשון וברית המעור קשורות הן זו בזו "כשבא אברהם אבינו ע"ה… נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבי וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ובין עשר אצבעות רגליו הוא ברית המילה…". (גרסת הגר"א לספר היצירה פ"ו מ"ז)..

מורכבת היא דמותו של שמשון. את חייו ניווט בגבורה אדירה בין מגמות, תשוקות ומתחים הסותרים זה את זה בעצמה אדירה. אמו העקרה זכתה לגילוי מלאך, שבישר לה על הריונה והדריכה כיצד להכינו להושיע את ישראל מיד פלשתים, וזאת למרות שביתה היה "עם-ארצי". על מנוח בעלה נאמר "מנוח עם-הארץ היה, ואפילו בבית הספר לא קרא"³(ע"פ עירובין יח:). שמשון היה השופט היחיד שהוקדש לתפקידו מבטן, ובנעוריו חונך בנזירות קיצונית כדי להיות ראוי לתפקידו. למרבה הפלא הוא היה גם השופט היחיד שהלך אחרי עיניו ונשא בת אל-נכר, והיחיד שנהרג תוך כדי פעולה להגשמת שליחותו. הוא היה היחיד שתגרותיו עם הגויים יכולות להתפרש כתגרות אישיות, והיחיד שזכה לניסים כדי להינצל מסכנות. אפילו נחשוב שפעולותיו המופלאות אותן ביצע בכוחו האדיר לא היו בנס, לא נוכל להסביר בהסבר טבעי את הצלתו מצמא, כשנבקע לו מעין "בעין הקורא אשר בלחי" (שופטים טו, יט). רוח הקודש שהחלה לפעמו בין צרעה ובין אשתאול (שופטים יג, כה), ליוותה אותו כצילצול פעמון כל ימי חייו, אך גדולתו בלטה דווקא בכוחותיו הפיזיים האדירים, ולמרבה הפלא חז"ל קובעים⁴(סוטה י.) שהיה חיגר בשתי רגליו. למרות זאת, לא היה קשה לו לשאת על גבו את שערי עזה עד להר חברון.

כל שלב בחייו של שמשון היה מורכב מסתירות קיצוניות. רצונו לשאת בת פלשתים היה על פי ה', הוריו התנגדו לשידוך זה כי "אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי-תֹאנה הוא-מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד). והוא, הגיבור הגדול, זקוק היה לעזרת הוריו כדי לשאת אשה. ההורים, ששקדו כל כך לגדלו בנזירות ובקדושה, לא עמדו בפני טענתו "כי-היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג) ועזרו לו להוציא את השידוך לפעל. בדרך לתמנתה, בהגיעם לכרמים, נפרד שמשון מהוריו. הוא לא נכנס לכרם מתוך הקפדה נזירית על נזירותו, וכהדרכת חז"ל "לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב"⁵(שבת יג.) וזאת בדרכו לשאת בת פלשתים.

חז"ל מלמדים⁶(סוטה ב.) שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, בזאת הם מסבירים את סמיכותה של פרשת נזיר לפרשת סוטה, "שכוונת התורה בזה להרחיק אותנו ולהזהירנו מן הדרכים הרעים המפורסמים אשר ידחו אותנו משלמותנו, אשר אל ההשמר מהן ולהזדרז בשמירתן אנו צריכים לחגור איש כלי מלחמתו ולהיות לבן חיל כמו שהוכח. ומהידוע, כי היין והשכר בכל התורה כולה הם משל וכינוי אל שיבוש המעשים ובלבול הדעות, כמו שנתבאר אצל 'יין ושכר אל תשת' וזולתו…"⁷עקדה שער עג.. הנזירות היא "כלי קרב להתחזק במלחמתנו (מלחמת היצר) ולהפיל אויבינו לפנינו, על כן השיא לנו עצה טובה בעניין הנזירות".

אך נראה שלשמשון לא הועילה נזירותו מהבטן, והוא נמשך אחר עיניו. "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו". גם הארי שנקרה בדרכו לא מנעו מירידה תמנתה (שופטים יד, ה-ו). אדרבא, רוח ה' צלחה עליו והוא שיסע את הארי כשסע גדי ומעוטר בגבורת גיבור הלך להגשים את הישר בעיניו.

מעבר לכל המסופר קודם, הניגוד הבולט ביותר בחייו של שמשון הוא הניגוד בין כוחו האדיר ותושייתו הנפלאה ובין כניעתו והתמסמסותו בפני הנשים, והניגוד בין דמותו הנזירית לבין עצמת תאוות החיים שגילה בלקקו מן הדבש, ובאהבות שאהב.

לא רק שמשון האיש מצטייר בעינינו כחידה, המצב הלאומי בימיו מפליא עוד יותר. עד ימיו נשלט העם ארבעים שנה על ידי הפלשתים (שופטים יג, א), אבל שיעבוד זה לא עורר את העם, והוא לא שב בתשובה. לכאורה, העם לא היה ראוי לתשועה בעת ההיא, אבל הקב"ה הכין לו מושיע. למרות זאת, ואולי לכן, התכחש העם למושיעו, ולא זו בלבד, אלא שיהודה, החשוב בשבטים, אפילו הסגיר את שמשון ביד אויביו (טו ט-יג).

פלשתים והמאבק עמם
בקביעת ייעודו של שמשון הגדיר הקב"ה את תפקידו כתחילת יישומה של מגמה עתידית: "והוא יחל להושיע את-ישראל מיד פלשתים", "תחילת ישועה, מקצת פדות, אבל לא יפרוק עולם מעל צואר ישראל לגמרי" ⁸(שופטים יג ה, ופירוש דעת מקרא שם.).

על-פי הגר"א, הפלשתים הם אחד מ"שלושה מצרנים של ארץ ישראל: מואב ממזרח, אדום מדרום ופלשתים ממערב. מואב טימאו את ישראל, אדום הזיקו ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר 'וחרש לא ימצא' וגו', והם אבות הלצים… 'וירד מיעקב' והוא נגד הפלשתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל"⁹מחזור הגר"א על הפסוק "חיל אחז יושבי פלשת".. יתכן ששעבודם של הפלשתים היה שיעבוד "נאור", הם לא טימאו אותנו ואף לא הזיקו לנו, אבל הם מנעו מאתנו כל אפשרות של התארגנות לשלטון עצמי בעמנו ובארצנו. הם עשו זאת על ידי הליצנות הממסמסת כל מחשבה לאומית מאחדת, והצליחו להחדיר לתוכנו את תפיסת עולמם שהיתה מבוססת על מרכזיותו של הפרט. בימי תפארתם לא הקימו הפלשתים לעצמם מלך אלא סרנים בלבד¹⁰(שופטים טז כג, שמואל א' ה ח.). רק בשחר ימי ההיסטוריה הפלשתית בימי אברהם¹¹(בראשית כ ב.), ובאחריתה בימי דוד¹²(שמואל א' כא יא.), אנו פוגשים מלך פלישתי.

מכיון שלחמו בכל ערך ציבורי, היו הפלשתים הקטליזטור האחרון שהכריח את האומה הישראלית לחשוף את ערך "האדם הציבורי", שהוא עצם עניינם - "עם-זו יצרתי לי תהלתי יספרו"¹³(ישעיה מג כא.). אמנם היה על ישראל לחשוף את ערכם הטבעי הכללי ביוזמתם ובכוחות עצמם, אבל לדאבוננו כל עוד לא היה הכרח חיצוני, נטינו לנוח בשלווה תחת גפננו ותאנתנו, וחיכינו שמישהו אחר יעבוד בעבורנו.

אמנם "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"¹⁴(שמואל א' טו כט.), אבל כשאנו מתרשלים, הקב"ה מולך עלינו "בחימה שפוכה"¹⁵(עפ"י יחזקאל כ לג-לד.). הדבר כבר הוכח בעבר, אבל בהתמודדויות הקודמות כנגד העמים שרדו בנו, הצלחנו לחשוף בתוכנו כוחות בריאים שיכלו להתמודד במאבק קצר וחד משמעי במלחמה כנגד אותם כוחות ששעבדו אותנו: חשפנו את צניעותנו בהתמודדות כנגד מואב¹⁶ראה עמ' 59., את טבענו המאוזן כנגד כנען¹⁷ראה עמ' 75., את האיכות שבכמות כנגד מדין¹⁸ראה עמ' 107. ואת העממיות הבריאה כנגד עמון¹⁹ראה עמ' 136.. עשינו זאת בעזרת מנהיגים בודדים, שסחפו את האומה כולה לגלות את הגוון הטהור של הופעת החיים הישראלית. אך עתה, המלחמה בפלשתים ובתרבותם היתה ארוכה ורבת גוונים, שמשון החל בה ורק דוד סיים²⁰(שמואל ב' ה טז-כה.).

כדי לחשוף את ערך האדם הציבורי, לא יספיק מפעל של אדם אחד ואפילו לא של דור. רק מספר דורות, היוצרים רצף חי והרמוני של ערכים, המשתפלים עד עמקי תהום ומתרוממים עד לשחקים, יוכלו לגלות את ערכה של ה"חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה 'ישראל', עומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם: ברכו את ה' המבורך…"²¹ע"פ מדרש כונן., שהופעתה בעולמנו מתגלה באורגאניזם הציבורי העומד "כמו אדם ער ופיקח בין עמי האלילים השיכורים והמבולבלים, זוהי חידה של עולם העמים שאינה ניתנת להתבאר על ידי האמצעים המצויים של סיפור תולדות הדורות"²²הפילוסוף רוכל. (ע"פ לנתיבות ישראל ב', מאמר "החיות הישראלית")..

שמשון החל לחשוף את הקומה הראשונה בבניין הערך הציבורי. הוא גילה שגם האיש הישראלי הפרטי, מתוך קישורו אל הכלל ולפי מידת קישורו, יכול להופיע בשלמות ובעצמה גדולה יותר מזו של גויים רבים, ואפילו אם בני דורו יתכחשו לו. שמשון היכה את הפלשתים בביתם שוק על ירך. הוא גם השיב מלחמה שערה כנגד תרבותם הליצנית, חד להם חידה שלא יכלו לפתרה ולעג להם בעזרת שועליו "אמר שמשון יבוא שועל שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתם (והיא שבועת אבימלך שנשבע לאברהם)"²³(סוטה י.). "היו פלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו בחייו"²⁴(ירושלמי סוטה א ח.).

הפלשתים הוכו, אבל בני-ישראל לא השתקמו על ידי שמשון. ה"מסר" השמשוני לא מילא, ולא יכול היה למלא את כללות נשמות ישראל. לכן יכלו הפלשתים המוכים והמאוימים להמשיך לרדות בנו ולמסמס את חיילינו גם שנים רבות אחר כך, עד כדי כך ש"והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל-העם אשר את-שאול ואת-יונתן, ותמצא לשאול וליונתן בנו"²⁵(שמואל א' יג כב.). הם, כנראה, גם לא חדלו מלקוות ללידתו של "גלית", או איש כדוגמתו, שבכוחו הפיזי ימחה את החרפה שהמיט עליהם שמשון, וישיב להם את כבודם שנרמס על ידו. הפלשתים לא הבינו, ולא יכלו להבין, כי לא בכוחו הפיזי היכה בהם שמשון אלא בכח האמונה, הרצון והדבקות בקדושה, שהכוחות הפיזיים שמשו להם רק כלי שרת. גלית הפלשתי אכן קם ורצה להכניע את מי שהיה "משכמו ומעלה" גבוה מכל העם²⁶(שמואל א' י כג.), אך גם הוא הוכרע דווקא על-ידי נער שבא לקראתו בקלע ובאבן שבידו, ושם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל על שפתיו²⁷(שמואל א' יז מה.). רק דוד חשף בפניהם את העובדה שהיתה ידועה לנו מאז ומקדם, כי "לא בחיל ולא בכח כי אם-ברוחי אמר ה' צבאות"²⁸(זכריה ד ו.), וכשרוח ה' שורה על האומה, היא מוצאת לעצמה דרכי ביטוי והגשמה, לפעמים בחיל, לפעמים בכוח, לפעמים בתושיה ולפעמים גם בשם המפורש.

רק אחרי התהליך השיקומי הארוך והמופלא ששיקם שמואל את העם, ואחרי ששאול ויהונתן קבעו את דפוסי המנהל הציבורי המתאים לישראל ובתושיתם היכו בפלשתים²⁹(שמואל א' יד.), רק אז יכלה האומה להתנער משעבודם הרוחני והפיזי של הפלשתים, ודוד הצליח לרומם את קרן ישראל ולהשלים את חשיפת כתר מלכות ישראל.

דרכו של שמשון
שמשון יצא לדרך ארוכה ומסוכנת. המלבי"ם מסביר³⁰(מלבי"ם שופטים יד ד.) שהקב"ה רצה, שהפלשתים יפרשו את מלחמתו של שמשון כנקמה אישית ולא כמרידה בשלטונם. היה זה מכיוון שהקב"ה ידע, שמצב האומה אינו מאפשר לה לעמוד בקשרי מלחמה, או מכיוון שזה היה עיקר ה"מסר" האמור להופיע ולהכריע בשלב זה: הנזיר היהודי כאיש בודד עדיף מכל המונם, וכוחותיו הפלאיים של הכלל הישראלי, יכולים לחדור ולהתממש גם בנוקם ישראלי בודד. ייתכן גם, ששתי הסיבות הללו מהוות אמצעים להעמיק את המודעות באומה לחשיבותו של כוח הרצון, שבלעדיו לא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה, ואיתו, "כל-כלי יוצר עליך לא יצלח"³¹(ישעיה נד יז.).

שמשון צעד על חבל דק, וכל עוד התרכז בייעודו ובכוחות רצונו ונשמר לדבוק בה' ובישראל, יכול היה להתקיים לפעול ולהושיע. אך ברגע שאיבד את כוח רצונו בחיקה של דלילה, נפל.

האהבה אמורה למסמס את הליצנות, אבל אהבתו של שמשון לדלילה לא הועילה, בצע הכסף שהובטח לה גבר על האהבה, והיא הפכה את האהבה לנקודת המשען כדי ללחוץ עליו לגלות את סודותיו. ואם חשב שמשון להתל בה כשם שהתל עד כה בפלשתים, הרי שכוחות החיים שזרמו בו ונתנפצו על סלע הליצנות הפלשתית "שהיתה שומטת כר מתחתיו בשעת גמר תשמיש"³²(רד"ק שופטים טז טז.) הביאוהו למאיסת החיים "ותקצר נפשו למות" (שופטים טז, טז).

בתחילת דרכו נרמז לו עד כמה הדרך מסוכנת. הוא הבין את הרמז, אבל כוחותיו כיחיד לא עמדו לו. "דע מאין באת"³³(אבות ג א, וראה מלבי"ם שופטים יד ו.), נרמז לשמשון כאשר הכריע את הארי בדרכו תמנתה להשתדך. הארי הוא סימלו של שבט יהודה³⁴(בראשית מט ט.), המנהיג שבשבטים, וגם דן, שבטו של שמשון נמשל לארי³⁵(דברים לג כב.). שמשון, שאביו היה משבט דן אבל אם אביו מיהודה³⁶(במדבר רבה י ה.), התעלה והתגבר גם על הכח שהיה לסמלם. שבט דן, גור הארי, זכה גם לברכת יעקב "יהי-דן נחש עלי-דרך שפיפן עלי-ארח" ושמשון אכן ניצל תכונות אלו לנשוך בעקבי הפלשתים.

גם כשירד שמשון בשנית על-מנת לממש את השידוך, "ויסר לראות את מפלת האריה והנה עדת דבורים בגוית האריה ודבש. וירדהו אל-כפיו וילך הלוך ואכל וילך אל-אביו ואל-אמו ויתן להם ויאכלו" (שופטים יד, ח-ט). קשה לדעת אם בולמוס אחזו ולכן אכל דבש טמא זה, למרות שהוזהר שלא לאכול אוכל טמא, או שמא השעשוע שבדבר והעובדה ש"מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" (שופטים יד, יד), היא זו שהרנינה את ליבו ולכן טבל את זרועו בגויית האריה, שבודאי כבר החלה להרקב, ובתאווה "וילך הלוך ואכל". הוא עבר בזה גם על כללי נזירותו וגם על חוק טבעי ראשוני, להתרחק מכל דבר מאוס. "ולאן אתה הולך"? זועקת פגישתו השניה עם הארי, "מהאוכל" יכול לצאת מאכל! וזאת יהא עליך שמשון לזכור! נכון, מה"אוכל", מהדבורה העוקצנית יוצא גם מתוק, ולמרות שהדבורה היא יצור מאוס ואסור באכילה, הדבש אותו היא פולטת מותר באכילה משום שמעולם לא הפך לחלק מגופה³⁷(בכורות ז:), וכמוהו גם שמשון יכול להשאר טהור, למרות שנבלע בתוך פלשתים, אם רק יישמר מלהידבק בהם, אך הדבש הבלוע במפלת הארי היה טמא, לא בגלל שעבר בתוך הדבורה החיה אלא בגלל חיבורו לנבלה, ומחיבור כזה ראוי להשמר.

בתמנתה שמשון יכול היה באמת לחגוג. הוא הבין את הרמז וגם הפך אותו לנקודת משען להכות בפלשתים (שופטים יד, יד), הוא גם נשמר ולא נבלע בהם, ואת הפלשתית שישרה בעיניו בחן וגייר³⁸(רמב"ם הל' איסורי ביאה יג יד-טז.). אך את דלילה הוא אהב… "על שטימא עצמו בגויה, היא גרמה לו לאותו גילוח"³⁹(במדבר רבה יד ט.).

מה' יצא הדבר, תואנה ביקש ה' כדי להתגרות בפלשתים, ומחרוזת הארועים שארעו בעקבות החתונה עולה על כל דמיון. את מלחמתו בפלשתים החל שמשון בהריגת שלושים פלשתים כדי לשלם את דמי ההתערבות לשלושים המרעים ש"חרשו בעגלתו" וגילו את סודו. הוא גרם מבוכה בקרב הפלשתים ואסון כלכלי בעזרת שלוש מאות שועלים. הפלשתים עצמם כילו את חמתם במשפחת אשתו החדשה, ושמשון בנקמה הכה בהם "שוק על ירך". הפלשתים גייסו צבא להילחם בו, וכשבני יהודה נכנעו (אם לא בגדו) ומסרוהו לפלשתים, היכה בפלשתים אלף איש נוספים בעזרת לחי חמור. הפלשתים, שהוכו פיזית ופסיכולוגית, כנראה הסירו את הלחץ שלחצו על ישראל, והדבר איפשר לשמשון לשפוט את ישראל עשרים שנה בימי פלשתים (שופטים טו, כ).

מכל המהלך המורכב הזה היה על שמשון להפיק לקחים. הוא יכול היה כבר ללמוד עד כמה חשוב להיזהר מלגלות סוד, ואפילו לאשת חיקו… "שלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים"⁴⁰(כתובות קיא.), "ומשמע שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם לא יגלוהו לעובדי גילולים. וטעם דבר זה כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש חיבור אל העובד גילולים אף בדבר הנסתר"⁴¹מהר"ל, נצח ישראל כד..

שמשון לא הקים ממשל עצמאי. הכתוב מדייק "וישפט את-ישראל בימי פלשתים" (שופטים טו, כ). שמשון גם לא נשלח להכריע את הפלשתים אלא להתחיל במלאכה, ובשלב הראשון הוא הצליח במשימתו זו.

כשהגיע שמשון אל מה שיכול היה להתפרש כ"מנוחה ונחלה" מבחינתו האישית, והוא נחשב לשופטם של ישראל, לא שכח את עיקר שליחותו - להתגרות בפלשתים, להכות אותם בתוך ביתם ולחשוף את אפסותם בפני הופעת החיים היהודית; "וילך שמשון עזתה וירא-שם אשה זונה ויבא אליה" (שופטים טז, א). לא קשה לפרש את הפסוק כפשוטו ולראות בפסוק זה גם את תחילת נפילתו, שסופה הביאה אותו לחיקה של דלילה, אבל הרלב"ג⁴²(רלב"ג טז א וכן בתרגום.) מפרש שהאשה היתה פונדקית. שמשון לן בביתה, והפיץ בעיר את השמועה שהוא נמצא בעיר⁴³(מלבי"ם טז ב.). הפלשתים נעלו את העיר כדי ששמשון לא יוכל להימלט, אבל שמשון קם באמצע הלילה, הסיע את דלתות שערי העיר עם מזוזותיהן והעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון.

כוחו של שמשון
כוחו של שמשון ינק מכוח הכלל. העיר חברון מבטאת את החברות והיחד שהנחילו לנו האבות הקבורים שם. גם דוד לא יכול היה למלוך בירושלים עד שמלך שבע שנים בחברון⁴⁴(שמואל ב' ה ה.) ומיצה את המסר שהנחילו לנו האבות⁴⁵(זהר ח"א צט:). שמשון מצא צורך לפרוץ את שערי עזה ולהוכיח לפלשתים שעם כל כוחם הטכני, הם יוכלו אולי לסגור שערים על יהודי הישן בעירם, אך כשיתעורר גור האריה הדני, יזנק ויעקור את עצם האפשרות להציב בפניו מחסומים, הוא יעקור את הדלתות ומזוזותיהן, כי את כוחו הוא יונק מהגובה של הר חברון וממשמעויותיו.

סוד כוחו של שמשון היה תלוי בנזירותו. כשנגזזו שערותיו ונזירותו הופרה, נמוג כוחו. וכששערו החל לצמוח בבית האסורים, הצליח לרגע להשיב את העצמה שליוותה אותו כל ימי חייו. נזירותו היתה מן הבטן, ועד שנגזזו מחלפותיו בידי דלילה, לא סר ממנו כוחו, גם כשנטמא אל המתים, וגם כשהתקשר לדלילה הגויה.

כדי לחיות בנזירות חייב אדם להשתמש ברצונו בצורה מקסימלית. לדעת הרמב"ן נזיר המפסיק את נזירותו חייב חטאת, משום שלא התמיד בחיי קדושה שקיבל על עצמו⁴⁶(רמב"ן במדבר ו יא.), ואילו לדעת הרמב"ם הרי זה מפני שאסר על עצמו לתקופה מסויימת דברים שהתורה התירה לו⁴⁷(רמב"ם הל' דעות ג א.). בין לפי הרמב"ן ובין לפי הרמב"ם הנזירות היא ביטוי של כוחות רצון. לפי הרמב"ן זהו רצון חיובי להתעלות בקדושה, ולפי הרמב"ם הרי זו תרופה למי שכוחו נחלש בעבודת ה' ועליו לחזקו. למרות שהנזיר מונע את עצמו מלגלות את החיים בתפארת שלמותם ועל כך יצטרך לכפר, עצם הנזירות היא "תרגיל בשליטה עצמית" ויש בה מצות עשה. הרמב"ם בספר המצוות⁴⁸מצות עשה צב. מזכיר את המצוה שנזיר יגדל שער, ומצטט את דברי המכילתא: "קדוש יהיה גִדוּל בקדושה, גדל פרע - מצות עשה".

שמשון אכן היה בעל כוח רצון אדיר, כנגדו לא עמדו אביו ואמו ולא עמדו פלשתים. שתי תפילותיו הקצרות בקעו תהומות ורקיעים. בצימאונו קרא שמשון אל ה' "אתה נתת ביד-עבדך את התשועה הגדלה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים" (שופטים טו, יח), ומיד בקע ה' את המכתש אשר בלחי "ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי" (שופטים טו, יט). ובמפלתו, לאחר שנפל ביד פלשתים, קרא שמשון אל ה' "ויאמר, ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים", וה' נענה לתפילתו (טז, כח-ל).

התפילה היא מסכמת את החיים כולם, בכל כללותם, בכל עומק עצמות טבעיותם, אל הסכום המרומם, של אוצר הטוהר העליון, הצמאון האלהי המובע על ידה, הגעגועים ההומים לזהר הצחצחות הנשמתיות, החפיצה הפנימית להתעלות, להשאב בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים….⁴⁹אורות הקודש ג' עמ' ס. "בעת התפילה, שהאדם פונה אל ה' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו, וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו לעומק רצון ה' אדון כל, הרי הוא פועל את פעולתו, כפי רצונו וציורו"⁵⁰אורות הקודש ג' עמ' נד..

כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים, אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה אשר איזה נפש סובלת, כשהוא נרשם בנשמה המאירה, המלאה טוב אלהי, איננו עוד צער פעוט ויחידי, הוא הווה לצער עולמי וכללי⁵¹עולת ראיה א' 'עניני תפילה' עמ' לא.. צימאונו של שמשון היה לצימאון העולמי, "וסילוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההויה", ולכן יכל שמשון לקבוע שם נצחי למקום ממוקד ומוגדר, בעקבות הנס הפרטי שאירע לו, "עין הקורא אשר בלחי" (שופטים טו, יט).

הנקמה
הצער והכאב שנגרמו לשמשון כאדם ולדמות שאותה ייצג בנפילתו, נמחק, כשנקם בדרך שהפכה את המפלה הגדולה לנקודת המשען לניצחון הגדול ביותר על הפלשתים ועל תרבותם. "באותה המידה שאור החכמה והעז האלהי מקנן בה במעמקי הלב, כן התפילה קולעת אל מטרתה וגילוי החפץ עושה את פעלו, מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".

מפלת שמשון היתה בעקבות איבוד כוח רצונו, כשדלילה "הציקה לו בדבריה כל-הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות" (שופטים טז, טז). כל עוד משל ברוחו, היה גיבור "איזהו גיבור הכובש את יצרו"⁵²(אבות ד א.), אך כשאיבד את כוח רצונו ונפל ברוחו, איבד את נזרו ואת כוחו. זו היתה נפילה לרגע, נפילתו ולעגם של הפלשתים עוררו בו רצון אדיר לנקום. גדולה היא הנקמה בשעתה, ולכן היא מוזכרת בין שני שמות ה' בפסוק "אל נקמות ה'"⁵³(ברכות לג.). וכשהצליחה תשוקת הנקמה לעורר בשמשון את כוחות הרצון בתפילה של קשר ושייכות שאין כמותם, לבורא: "ויקרא שמשון אל-ה' ויאמר, ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים" (שופטים טז, כח), בודאי שהיתה נקמה זו בשעתה.

תשוקת הנקמה ושער ראשו, שהחל לצמח כאשר גולח (שופטים טז, כב), עוררו בשמשון מחדש את הקשר העמוק והבלתי אמצעי עם מקור החיים, קשר שקדם לכל סיבוכי החיים ובמיוחד בהיותו "קדוש מרחם". אם חשבו הפלשתים כשאסרו אותו, שהצליחו לכלוא את כוחות הרצון הישראליים ולשעבדם לצרכיהם בעבודה ובבידור, התברר להם מיד, שנפילה זו לא היתה מפלה וכניעה, אלא כריעתו של הארי לפני זינוקו על טרפו, וכששמשון מצא את שעת הכושר ואת העמודים שעליהם נשען המבנה הפלשתי, הפך את ביתם עליהם.

חשיפת כוח הרצון הישראלי
בדור המאסף לדורות השופטים חייב להחשף כוח הרצון הישראלי. המלכות, שאליה שואפת האומה, יכולה להופיע רק מתוך הבעת רצון ציבורית⁵⁴(דברים יז יד, וראה לקמן עמ' 211.), וכדברי אור החיים הקדוש על הפסוק "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"⁵⁵(דברים לג ה.), "הווית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך, אז הוא שיהיה מלך בישורון".

בדור שלא השכיל לשוב בתשובה גם מתוך הלחץ שלחצו הפלשתים, להורים שבעקרותם אפילו לא פנו בתפילה אל ה' ועסקו בהאשמות הדדיות⁵⁶(56 במדבר רבה י ה.), דווקא בתנאים כאלה היה צריך להיוולד מושיע שעצם לידתו גילתה את הרצון האלהי בחרות-ישראל, רצון שאינו תלוי בשום גורם גדול או קטן. חייו של שמשון היו יכולים להוות מופת לאומה לגילוי הרצון לא רק בנזירותו, אלא בדרך בה פעל כשופט בישראל, דרך שכולה גירוי להערצה והזדהות ללא כל סממן של כפיה והכרח. הוא לא כפה על הציבור לקבלו כמנהיג, כשם שעשה יפתח לפניו (שופטים יא, ט), הוא גם לא רומם את רוח הציבור בעזרת אנשים שמעולם לא כרעו ברך (שופטים ז, ב-ז). בשתי הדרכים הללו יש פן כפיתי. יפתח כפה את שלטונו על ישראל בהציבו אותו כתנאי לעזרתו כמצביא, אך גם בדרכו של גדעון יש מוטיב של כפיה: עצם הצגת קבוצת הנבחרים ושליחת האחרים אל ביתם יש בה כעין תובענות לחיים מושלמים והטחת אשמה במי שלא הגיע לנורמות הללו. שמשון לא כפה ולא תבע. הוא חי את חייו והגיע להשגים פיזיים ורוחניים בכוח רצונו האדיר. גם מלחמותיו היו שונות ממלחמותיהם של השופטים שקדמו לו. כל מלחמות שמשון היו יזומות, בעוד שמלחמותיהם של השופטים שקדמו לו היו כולן מאולצות. תושיתו ותעוזתו שהתגלו בכל מלחמותיו, גם הן מעידות על כוחות רצון אדירים, שבאו לידי ביטוי ביצירתיות העולה על כל דמיון.

האומה, שהיתה אמורה ללמוד משמשון וללכת בדרכיו, לא עשתה זאת אך הוא לא התקומם ולא התמרמר. מעולם הוא לא ביקש עזרה מאחרים, אפילו לא עזרה שהתאימה למעמדו. "עשרים שנה שפטתי את ישראל", הזכיר בתפילתו לריבונו-של-עולם בבית האסורים, "ומעולם לא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום"⁵⁷(סוטה י.). את נשותיו הוא שיכנע ולא כפה, ואפילו כניעתו לדלילה יכולה להתפרש כהתחמקות מכפיה. אם נזקק במלחמותיו לעזרת כוחות נוספים, גייס שועלים לעזרתו, ובלבד שלא יצטרך לכפות את עצמו על אחרים. הוא לא שיכנע אחרים ללכת בדרכו, ולא הטיף מוסר לבני יהודה שהסגירוהו ביד פלשתים. הוא רק ביקש שהם לא יפגעו בו, למרות שאילו ניסו לפגוע בו, יכול היה להשתמש נגדם בכוחו האדיר, כשם שהשתמש בו נגד הפלשתים.

שמשון יכול היה להוות לנו דוגמא חיה ליכולתנו. אם באמת נרצה, אף אחד לא יוכל לכבול את ידינו וגם אם נניח למישהו לעשות זאת, נוכל להמס כל כבל שיעמוד בדרכנו. לצערנו הרב, לא זכה שמשון לעורר בחייו את האומה משקיעתה, ורק במותו ירדו אחיו להעלות את גופתו מבין ההריסות. ההתעוררות הרצונית הזו של אחיו היתה הצעד הראשון והבסיס לפתח, שנפתח בעת ההיא, להעברת המסר השמשוני לתודעתם של לוחמי חרות ישראל בכל הדורות.

כל יסודה של הגאולה הוא ציפית הישועה האמיתית שסוף סוף תקום בתולת ישראל ותחזור לקדמת נעוריה, ואם לפעמים מתחילים אורות הגאולה להתנוצץ ולהתגלות ובדרך פתאומית נעלמים, אין זה אלא מפני שהצפיה לישועה לא היתה שלמה.… וזה בא יעקב אבינו ללמד בשעה שברך את השבטים, כמו שאמרו במדרש: 'הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, לישועתך קויתי ה'', לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (שמשון) וסבור שהוא המלך המשיח, כיון שראה בו שמת אמר אף זה מת, לישועתך קויתי ה'⁵⁸הרב חרל"פ, מעיני הישועה פרק ב.. יעקב קיוה, ששמשון יצליח בתפקידו לעורר את הרצון הלאומי, ובכך יהיה המלך הישראלי הראשון, אך זה לא קרה בימיו. רק לאחר מותו הורגש חסרון המלכות, והקביעה ש"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"⁵⁹(59 שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.) הפכה להיות האבחנה הרשמית לקשיים שנתגלו אחר כך.

יותר מחיי כל אישיות אחרת נוכל לסכם את חייו של שמשון בקביעה 'במותו ציוה לנו את החיים', ואם הנביא מסכם את מסכת חייו בקביעה "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו" (טז, לא), בפרספקטיבה של דורות אנו יכולים לסכם ש'רבים החיים שהחיה במותו מאשר החיה בחייו'.

גם אם למקרא פרשיותיו של שמשון אנו מתמלאים כאב ואכזבה ממצבו של העם, מהתנהגות בני יהודה, ובמיוחד ממפלתו של האיש המרכזי בדור, עלינו לשים לב לכך שדוקא דור זה החל להתכונן בתודעת ישותו לקראת העתיד. השופטים הקודמים, גם אם פעולותיהם היוו תשתית לקראת הופעת השלמות הישראלית במרחב גווניה, לא גרמו במעשיהם לפיתוח תודעה מצטברת באומה. רק שמשון ידע שהוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים בדרך להקמת המלכות. בעומק פנימיותו היה דורו של שמשון בוגר מכל הדורות שקדמו לו, בדורו כבר נוכחו לדעת ש"כל-כלי יוצר עליך לא יצלח וכל-לשון תקום-אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה'"⁶⁰(ישעיהו נד יז.).

סופו של שמשון
הפלשתים לא יכלו להבין את ערכם של ישראל. הם קיוו, כנראה, למסמס את ישראל והאמינו, שבכוחם לעשות זאת ולהצליח במקום שנכשלו שבעת העמים שקדמו להם: כושן רשעתיים, עגלון מלך מואב, יבין מלך כנען, זבח וצלמונע, עורב וזאב מלכי מדין ונסיכיהם, עמלקים ובני עמון. העובדה שהם הצליחו לשלוט בישראל זמן כה רב - ארבעים שנה, בעוד שהמשעבדים האחרים לא החזיקו מעמד יותר מעשרים שנה, עודדה אותם, והתארגנויות נגדיות לא נראו באופק. איש אחד לא נתן להם מנוח, ולא רק בגלל המכות הספציפיות שהיכה בהם, עצם אישיותו ערערה את תפיסת עולמם, וכשסוף סוף נמסר בידיהם, הם פגעו בו והשפילו אותו. כאילו רצו להביע, שבלעגם וברמיסתם את שמשון האיש, יוכלו לרעיון שאותו הוא מיצג. הם אמנם לא יכלו להכחיש שבשמשון היה משהו מיוחד, אבל לחדור לעומק סוד כוחו - "הרצון בפניתו לאל" - לא ראו טעם, וממילא לא יכלו לעשות זאת ותלו את שלמותו במבנה גופו. הם לא יכלו להרשות לעצמם להבין, שכוח זה לא יהיה בשליטתם, ורצו לספוג לתוכם את כוחו הייחודי של שמשון, לכן "שלחו את נשותיהם להתעבר ממנו"⁶¹(סוטה י.). אבל מתוך המפלה הוכיח להם שמשון הפצוע והפגוע נפשית וגופנית, שבהיותנו קשורים למקור חיינו, יוכל גם יחיד מישראל למוטט את כל הבניין שעליו בנתה תרבות הפרט את היכלה, אם יישאר נאמן למקור חייו הכללי וימסור על כך את נפשו, והאמונה תוכל לקעקע את התרבות הריקה והליצנית הרואה בשמחה לאיד את פסגת אשרה.

כמי שאהב את החיים וקידשם רוב ימי חייו, וכמי שידע את עצמתו של הרצון ויצר לו אמצעים להוציא את רצונו לפועל בתושיה, בגבורה ובסיעתא-דשמיא, היה שמשון האדם המתאים והיעיל ביותר למטרה זו. אילו רוח הגבורה, הצימאון, אהבת החיים ומסירות הנפש, הממקדים את אישיותו, היו זוכים להפוך לביטוי כלל ישראלי, ואת הצעד הראשון בדרכנו להקמת המלכות היינו מקימים בתקוה, באמונה וברצון, יתכן שכל מסכת מלכות ישראל הראשונה היתה נראית אחרת, אבל אבותינו השאירו לנו מקום להתגדר בו.