איש לשבטו; שופטים · פרק 11

רקע
בתום תקופת השופטים מותירים אותנו הכתובים בתחושה קשה מאוד. הניתוק בין הנביא למנהיג, שהוא ביטוי לנתק בין האידיאה האלהית לבין האידיאה הלאומית בישראל¹ראה לעיל פרק ד., הביא לטרגדיה הנוראה של בת יפתח. גם יפתח ופנחס עצמם נענשו. יפתח נשאר ערירי ומת מוות אכזרי ומתמשך, אברים אברים נשרו ממנו ונקברו בערי הגלעד, ומפנחס נסתלקה רוח הקודש²(ילקוט שמעוני שופטים סח.). מעברות הירדן הוצפו בדמם של ארבעים ושנים אלף בני אפרים, שמתחו ביקורת על יפתח.

גם אם במישור הגלוי הגיעה האומה למבוי סתום ללא עתיד ותקוה נגלית, יודעים אנו שבמישור הפנימי, "במעמקים, במקום שאין העין, גם של כל נביא וצופה שולטת שמה, לא עומם בכל-זה, הזיק האלהי האחרון, הבוער בעומק נשמתה של האומה. הקץ מוכרח לבוא…"³אורות, למהלך האידאות בישראל עמ' קז.. לעובדה זו נמצא הוכחה בהופעתו של המנהיג הבולט אחרי יפתח - שמשון.

שמשון נולד להושיע את ישראל. הוא נולד לאמו העקרה ולאומה שלא ידעה אפילו לשוב בתשובה. הוא איחד באישיותו נזירות אלהית ושלמות פיזית. הוא שיסע ארי כשסע גדי (שופטים יד, ו) ורוח הקודש פיעמה לפניו כזוג⁴(סוטה ט:). הוא נשא על גבו את שערי עזה מהעמק לראש ההר (שופטים טז, ג) ולא הוציא שם שמים לבטלה. בכוחו הייחודי, גם אם לא השפיע ישירות על דורו, הוא פתח פתח תקווה לדורות הבאים. הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים בשם ה' (שופטים יג, ה), ואם ריבונו-של-עולם הבטיח, שפעולתו תהיה התחלה, נאמן עלינו בעל הדין שלהתחלה זו תהיה תכלית.

מלווים בידיעה זו נבחן את תקופת הביניים בין יפתח לשמשון. בתקופה זו שפטו את ישראל שלשה שופטים: אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן-הלל הפרעתוני (יב, ח-טו). מעט מאוד מסופר לנו עליהם במקראות. על אבצן מסופר שהיו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ואת כולם השיא. על אילון מסופר לנו רק שהיה בן שבט זבולון, ועל עבדון, שהיה מבני אפרים, מסופר שהיו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים רוכבים על שבעים עיירים, ואנו מתקשים להבין מה מקומם של פרטים אלה בקובץ הנבואות שהוצרכו לדורות.

תקופתו של אבצן
חז"ל⁵(בבא בתרא צא.) מלמדים שאבצן הוא בעז גואלה של רות "אמה של מלכות", ומוסיפים חז"ל ומלמדים, שבניו של אבצן המתוארים כאן נפטרו כולם בחייו, וגם אשתו נפטרה. הנגלה בתיאור המרכזי של תקופת השופטים אמנם הלך וכלה, אבל במגילה (מגל-יה⁶עולת ראיה א' עמ' תלז.) נחשף המהלך הפנימי בחיי מנהיגה של התקופה. במגילת רות מתברר, שעל אף שבעז לא השפיע ישירות על דורו, הוא זרע את זרע פיסגת ההופעה הציבורית הישראלית בתקוות חיוניותה, "ויצא חֹטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"⁷(ישעיהו יא א.). ולאחר ששיכל את כל משפחתו בהיותו בן שמונים, נשא בעז את רות בת הארבעים⁸(רות רבה ו ב.), ושניהם הולידו את זרע מלכות בית דוד החיה וקיימת לעד.

התקופה בה הוטלה על אבצן-בעז המשימה להנהיג את האומה, נראית כתקופה ללא עתיד. מותו האיטי והמפחיד של יפתח מעורר חשש מכל יום חדש. מותה חסר הטעם של בתו היחידה, שנבע מגסות ומגובה ליבם של המנהיגים⁹(תנא דבי אליהו יא ב.), מערער כל תקוה ואמון שמישהו יחלץ אותנו מהמצוקה. רוח הקודש, שנסתלקה מפנחס והשאירה את העם ללא שאר רוח, ומות אלפי בני אפרים השאירו אותנו רדודים, כועסים וכואבים. זה היה הרקע שבו היה על אבצן לבנות את מנהיגותו. אך אם לא די באלה, דודו אלימלך, שהיה גדול הדור, ובדרך הטבע היה אמור להיות המנהיג אחרי יפתח, ירד מהארץ יחד עם אשתו ובניו, כדי שלא יצטרך לסייע לעניים¹⁰(רש"י רות א א, ובזהר חדש עז, עח.).

ירידתו לא היתה מעשה בגידה שנבע ממצוקה רגעית, ירידתו היתה סיום של תהליך אישי ארוך, עמוק ומתמשך של יאוש, משבר ואכזבה, שליוו את האיש ואת תקופתו. אלימלך ואשתו נעמי, בעצמם נשאו שמות של תקווה ושל שאיפה לגדולות שהיו נחלתם של בני דור הוריהם, ואילו הם קבעו לבניהם שמות של יאוש וחידלון - 'מחלון' ו'כליון', ועובדה זו מוכיחה את השפל המוראלי אליו הגיעו.

בימים ששדה מואב נראה פתאום כתקווה וכעוגן הצלה ליושבי ארץ ה' שיושביה רעבו ללחם, היה על אבצן לשפוט את ישראל.

אבצן מרומם את רוח העם
אבצן פתח במתקפה נגד רוחות היאוש. ראשית, הוא תיקן, שאיש את רעהו יברך בשם ה'¹¹(רות רבה ד ה.). תקנה זו, מעלה את יחסי הרעות לערך מקודש, ויכולה להקל על היחיד להתמודד עם מצוקותיו האישיות. הוא עצמו הוליד שישים ילדים! ואין ביטוי גדול וחזק מזה לתקוה ואמונה. היאוש מוליד את שנאת החיים, ומי ששונא את החיים, אינו רוצה להרבותם. כתשובת המשקל למנהיג הקודם, שהקריב את בתו היחידה, הוליד אבצן את שישים ילדיו וטרח לחתנם. כדי לפרסם את אמונתו ותקוותו, ולהדביק מספר רב ככל האפשר של אנשים באמונת חיים זו, עשה לכל אחד מבניו שני משתאות לכלולותיו, אחד בביתו ואחד בבית הורי חתניו וכלותיו.

חז"ל מספרים¹²(בבא בתרא צא.) "מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו… ובכולן לא זימן את מנוח (אבי שמשון). אמר, פרדה עקרה הוא במה ישלם לי". דברי חז"ל אלו יש בהם יותר מנימה של ביקורת כלפי בעז. נראה כאילו התנהגותו היתה מתנשאת וחסרת רגישות. בהמשך מעידים חז"ל על ענשו הנורא שנענש כתוצאה מכך, את כל בניו ואף את אשתו קבר בעז בחייו. אך ניתן גם ללמוד מדברי חז"ל אלו עד כמה סלד בעז ממנוח. כנראה דמותו של מנוח סימלה בעיני בעז את אוירת הנכאים והיאוש ששררה באותה תקופה.

מנוח ואשתו היו עקרים, אך הם אפילו לא התפללו לה' כדי להרפא. במקום להתעלות, לפנות אל מקור החיים ולהתפלל שיחלצם ממצוקתם, יצאו השנים בקנטורים זה כנגד זו. "הוא אמר לה את עקרה ולכך אינך יולדת והיא אומרת לו אתה עקר ולכן לא ילדתי"¹³(במדבר רבה י ה.). ויכוח סרק שאין לו מרפא. כמה רחוקה תמונת המריבה הזו מהתיאור הנפלא על יצחק ורבקה "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא"¹⁴(בראשית כה כא.), ומלמדים חז"ל, ש"הוא עומד בקרן זוית ומתפלל והיא עומדת בקרן זוית ומתפללת"¹⁵רש"י שם. עד ש"ויעתר לו ה'". שני צדיקים אלו לא סמכו על צידקותם, הם עמלו כדי להתרפא. אך מנוח, עם הארץ, כנראה לא מצא טעם בתפילה ועסק בהתנצחות חסרת תכלית. מהמשך השתלשלות המאורעות אנו למדים, שרק אחרי שהמלאך בישר לאשתו על הריונה, ביקש גם הוא לזכות בהתגלות, אך כשזכה לה, והמלאך חזר בפניו על ייעודו הלאומי של בנם העומד להיוולד, נתקף פיק ברכים "ויאמר מנוח אל-אשתו מות נמות" (שופטים יג, כב). עד כמה פרדוקסלי ועצוב המצב, שאדם המתבשר בייעוד אדיר לבנו, נתקף פחד מוות, במקום להתעשת ולשמוח ורק אחרי שאישתו הסבירה לו את הפרדוקס שבפחדיו, נרגע.

כשעומדים על אופיו של מנוח, מובנת הסתיגותו הקיצונית של בעז ממנו. בעז, שעמל להפוך את היאוש לתקווה ועסק בפרסום שמחת החיים, בריבוי משתאות של שמחת נישואין, נמנע מלהזמינו בטענה "במה ישלם לי". לא היתה זו דחיה שנבעה מבקשת טובת הנאה רכושנית. בעיני בעז ייצג מנוח את הניגוד הגדול ביותר למסר, שאותו שאף להשריש באומה. ואולי יותר מזה, בעז ראה במנוח תוצר מעוות של רוח התקופה, "פרדה עקרה". הפרדה עקרה בגלל היותה תוצר של כלאיים ולא בגלל חיסרון גופני. חיסרון גופני ניתן לתקן בהתקשרות למקור החיים, בתפילה, בתשובה או בגמילות חסדים. אך כאשר היאוש מעוות את דמות האדם, כשם שהכלאיים גורמים לעוות הטבע העולמי, אין המצב ניתן לתיקון. כך חשב בעז והסתייג ממנוח. לכן מדגישים חז"ל את העובדה שהוא לא הזמין את מנוח למשתאות שערך לבניו. לא היתה זו שיכחה מקרית וגם לא חשבון תועלתי בלבד, אחרת לא היו חז"ל שמים בפיו את הכינוי "פרדה עקרה". הוא הסתייג באופן ברור מכוחות הנפש העקרים הללו, שהם הביטוי החריף ביותר של היאוש וחוסר האונים. אבל הוא טעה.

עקרותם של מנוח ואישתו נבעו מעם-ארצות שהיתה חריפה כל כך, עד שדמתה לטבע חדש. חז"ל אומרים¹⁶(עירובין יח:), שמנוח לא למד אפילו בבית הספר; "ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו בי רב נמי לא קרא. דכתיב 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' - ולא לפני האיש". יתכן שאילו היה לומד את פרשת יצחק ורבקה, הוא היה יודע גם להתפלל.

בעם-ארצות מוחלטת זו אי אפשר להאשים את מנוח כאשם בלעדי. אשמתו מתחלקת באשמת מנהיגי הדור, שהיה עליהם לקשור את מתניהם בחגורות של ברזל, וללכת מעיר לעיר כדי ללמד את העם תורה¹⁷(ילקוט שמעוני שופטים סח.). הם לא עשו זאת, ובלי תורה ואמונה, מחלחלים היאוש ושנאת החיים.

חסנו הרוחני של בעז
בעז, שנענש על שלא קירב את מנוח, וכל בניו מתו, לא אמר נואש. הוא החל הכל מחדש, ואולי משום כך גם החליף את שמו מאבצן לבעז. הוא הרבה אורה של אמונה בתקנה נועזת "בעז ובית דינו התקינו לשאול שלום בשם"¹⁸(רות רבה ד ה.), מתוך כך חזרה הברכה לשדות בית לחם. נעמי, סמל הנעם והטוב, שבה משדה מואב בלווית רות, שנקראה כך על שם יוצא חלציה העתיד לרוות את ה' בשירות ותשבחות¹⁹(19 בבא בתרא יד:), וניגון חדש החל להישמע בשדות בית לחם, ניגונו של חסד.

בבואה משדה מואב, נחשבה רות מחוסרת ייבום. מצב זה הינו מצב אישי מדכא, הנראה ללא מוצא של תקוה. מה יכול לדכא יותר מאשר מותו של אדם צעיר, שנשא אשה ולא הספיק להשאיר ממשיך בעולם, ומה מתסכל יותר מאשה צעירה העומדת חסרת אונים לנוכח אכזריות עובדות החיים, ובמות בעלה, אלוף נעוריה, נשארת בודדה ללא תקות המשכיות ופריון. מחוסרת יבום אסורה להינשא לאחר, ותלויה ברצון הגואל. וודאי שזעקת הבדידות של רות היתה חדה במיוחד. מלבד אלמנותה, ומלבד בדידותה, היא היתה גם גיורת, ולא סתם גיורת, אלא בת לאומה שעליה נאמר בתורה, "לא-יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא-יבא להם בקהל ה' עד-עולם"²⁰(דברים כג ד.), והיא היתה גם אשת מחלון, בנו של מי שנחשב לבוגד באומתו בעת מצוקה. ולמרות כל הסירכות הללו החליט בעז ליבם את רות.

במצות הייבום לימדה אותנו התורה לרפא את שברה של האלמנה. ולא זו בלבד, אלא שעל פי פשט הכתובים בצו זה גם למת עצמו תימצא גאולה, "והיה הבכור אשר תלד יקום על-שם אחיו המת ולא-ימחה שמו מישראל"²¹(דברים כה ו.). בעז, שרצה להוציא את האומה מיאושה ומאבדן דרכה, ניסה לעשות הכל ובלבד שהעלבון הלאומי, שבא לידי ביטוי בעלבונם של בני משפחתו, מחלון נעמי ורות, יימחה. הגואל הקרוב לאלימלך היה אחיו, ואילו בעז היה רק בן דודו²²(רש"י רות ג יב.). בעז פנה אל הגואל וביקש, שיקיים את הייבום המוטל עליו, אך האח השתמט.

בדברי חז"ל²³(ראה אבן עזרא רות ג יג.) אנו מוצאים שתי דעות מה היה שמו של האח. האחת אומרת ששמו היה 'פלוני-אלמוני', והאחרת אומרת ש'טוב' היה שמו. האחת מבטאת את אישיותו המטושטשת, ולכן נקרא בשם הכוללני 'פלוני אלמוני' והשניה מבטאת את רצונו להיות טוב לכל, אך כנראה היה זה טוב מֵימי שאין בו עוז וגבורה. בעז לא נתן בו אמון, ונמנע אפילו מפגישה ישירה איתו כדי להעמידו על מחויבותו. בעז העדיף לשבת בשער העיר מתוך ביטחון שגם 'טוב' יגיע לשם. הוא אכן הגיע ובעז פנה אליו "אם-תגאל גאל, ואם-לא יגאל הגידה לי ואדע"²⁴(רות ד ד.). בתחילת פנייתו פנה אליו בלשון נוכח - "אם תגאל", אך בהמשכה, כשהעלה את האפשרות השלילית, דיבר בעז בלשון נסתר - "ואם לא יגאל", כדי להדגיש עד כמה זרה ורחוקה ממנו מחשבה זו, ועד כמה הוא מסתייג ממנה. ואכן התברר, שהגואל היה מוכן אמנם להשקעה כספית, הוא הביע הסכמה מיידית לגאול את השדה, אך כשהתברר לו, שגאולת השדה אמורה להיות מלווה בייבומה של רות, הוא נסוג בטענה שהייבום יפגע בשמו הטוב ובשם משפחתו, שמא ירננו אחרים שנשא פסולת חיתון, וב"טובו" חשש שמא ישחית את נחלתו²⁵(25 ילקוט שמעוני רות ד.).

לבעז היה עוז, הוא כבר עמד בניסיונות קשים יותר, אשתו ובניו כולם מתו, למרות שהטיף לעתיד טוב יותר. אך הוא לא נפל ברוחו. הוא לא יצא מגדרו, וכשרות גילתה את מרגלותיו בגורן, שלט ביצרו בגבורה, כי היא עדיין לא נתקדשה לו, וידע לעמוד גם בניסיון הזה²⁶(רש"י רות ג יג.). אך הוא עמד על כך, שכשם שאין להתיר את האסור, אין לאסור את המותר, אף על פי שההיתר נשתקע ונשכח ברוב השנים. הוא ידע להבחין בין עיקר לטפל ולחדור אל מעבר להידורים ולסייגים במקום של פגיעה בשרשי החיים. הוא עמד על העובדה שהתורה נתנה טעם להרחקת המואבים באמרה "על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים"²⁷(דברים כג ה.), וידע לברר, שטעם זה מגדיר וקובע שדוקא עמוני ומואבי זכרים יורחקו, כמשמעותו המילולית של הציווי, ולא הנקבות. הזכרים, שדרכם וכבודם לקדם פני אורחים ולא עשו זאת, הם הורחקו. אבל הנשים, שאין דרכן וכבודן לקדם את פני הבאים, כי "כבודה של בת מלך פנימה", לא עליהן דיברה תורה²⁸יבמות עו: ושם: "א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא, דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא, 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית. אלא מעתה 'ממזר' ולא ממזרת! 'ממזר' כתיב מום זר. 'מצרי' ולא מצרית! שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כ"ג): 'על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק.… ועמשא בן איש ושמו יתרא… חגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית"..

דרשה נועזת זו היא חדירה אמיצה לפנימיות התורה. קושיות רבות ניתן להקשות עליה, ואפשר אמנם לנפצן בעמידה דוגמטית על כך שהיתה זו "הלכה למשה מסיני". אך גם אם זו תהיה התשובה, אפשר יהיה להמשיך ולהקשות מדוע לא יגזרו חכמים לאסור עמונית ומואבית, מחשש שמא יבואו להתיר גם ממזרת ומצרית, שהרי גם באיסור שילוב ממזר ומצרי בקהל ה' נקטה התורה את האיסור בלשון זכר? ומה שדרש בעז, שעליהן לא נגזרה הגזירה כי "כבודה בת מלך פנימה", יש לבחון האפשר לדרוש דרשה כזו על בנות מואב שהפקירו עצמן לזנות? אבל בעז לא היסס. הוא ביסס את יחסנו לאומה המואבית על פי הטבע המקורי של האדם, שאותו חשפה רות בצניעותה. גם אם המואבים הפקירו את בנותיהם, לא אותן אסרה התורה. בעז עמד על כך, למרות שחשף עצמו לאותם רינונים ש'טוב' פחד מהם, ובמקום שהתורה הדריכה אותנו לבסס את יחסנו לבנות מואב על פי הטבע המקורי שטבע ה' באדם, לא נראה אשם בבנות שנמנעות מלהגיש תקרובת לזרים.

בעז בונה תשתית לדורות
בעז חידש והתחדש בתכנים הפנימיים של התורה, ייבם את רות בזקנותו והוליד את עובד, ובנה לעצמו המשך נצחי בתפארת מלכות ישראל. במעשה הייבום ובדבריו של בעז ל"טוב" דודו היתה קריאת תגר כלפי הדוגמטיות הדתית שאפיינה את בני דורו ממשיכי דרכו של יפתח, שיסודה בעם-ארצות אדירה, והמשכה ביאוש מוחלט. יפתח בדורו, כשמואל בדורו אך אי אפשר להנחיל את תורתו לדורות. יפתח, שבמוצא פיו הרס את תקוותו האישית, היה אביהם הרוחני של פלוני אלמוני, שב"טובו" נמנע מלייבם את רות המואביה וכמעט כלא את מלכות בית דוד מלהופיע, ושל מנוח שלא התפלל להרפא מעקרותו אלא קיבל זאת כגזרה משמים.

במלחמתו להנחיל לאומה תקווה ולחנכה להתמודדות עם קשיים אמנם לא הצליח בעז להשפיע על בני דורו, ולכן כמעט לא כתבו עליו דברים בספר שופטים העוסק בהנצחת תולדות הדור.אך הוא בהחלט השפיע על מהלך הדורות, ולכן נקבע במגילה העתידה לגלות ולהתגלות, ושמו של בעז הונצח לתפארתו האישית ולתפארת האומה שילדתו. שישים בניו אמנם מתו, אך בנו הקטן, עובד, המבטא בשמו את תורת אביו לעבוד, להתגבר ולהתמודד כנגד מגבלות החיים, המשיך את שלשלת המלכות. "והינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך. איכפיל ואוליד חד דמישיתין זריז"²⁹(בבא בתרא צא.). (היינו שאומרים האנשים: בחייך שילדת שישים, שישים למה לך, תכפול ותלד אחד שמשישים זריז).

עם כל הבנתנו את מלחמתו הבוטה של בעז ביאוש, אסור היה לו לבוז לבני דורו. על המנהיג לקרוא "אחרי", ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד ולהדריכו אל המטרה, אולם העלבון שגרם למנוח, מלמד שבעז לא עשה זאת. יתכן שגם זו הסיבה למיעוט הדברים שנכתבו בספר שופטים על אישיותו הענקית, ויתכן שזו גם הסיבה שבגללה לא היתה לבעז השפעה על דורו. אך הצוהר שנפתח לפנינו מן הכתוב במגילת רות, מאפשר לנו להיפגש עם אפיקי המלכות שהחלו להסתמן ושלחו את קוויהם למודעות העם. ידיעות אלו מסבירות לנו גם מדוע החלו בני-ישראל בסוף ספר שופטים לתלות את הצרות הרוחניות והמעשיות בעובדה ש"בימים ההם אין מלך בישראל"³⁰(שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.). המלכות החלה להתרקם בפנימיות חיי האומה, ולכן הם חשו בחסרונה.

עבדון ואילון
לפני בוא תור המלכות, היה עלינו ללמוד גם את הייחוד שבהנהגתו של זבולון, המבטא את הפרקטיקה של החיים שבפשטותם הבריאה לא הצריכו כתובים רבים. חידושו של בן זבולון זה הוא העיסוק התמציתי והמדויק עם המציאות אותו הטמיע בחיי האומה. כן היה עלינו לשוב ולרענן את תורת מנהיגות שבט אפרים, שבאה לידי ביטוי שלם בימי יהושע, אך היטשטשה בימיהם של שלושת השופטים מבני מנשה. עבדון עשה זאת ולא הוצרכו פסוקים רבים לתאר כיצד. הציור של בנים ונכדים השולטים בעולם המעשי ורוכבים גם על עיירים שהם חמורי פרא, מרענן את המסר שהתגלה ביכולתו האדירה של יהושע להשתמש בכל כוחות הטבע המעשיים והרוחניים לטובת האומה.

אבל כדי לחדור למסר הפנימי המורכב של דן, נלמד פרקים רבים.