איש לשבטו; שופטים · פרק 13

השלכותיה השליליות של מגמת התקופה
שתי הפרשות המסיימות את ספר שופטים, מתארות בפועל שני מאורעות, היוצרים תחושות של כאב ואכזבה מהציפייה להתגשמות מהירה של התקוות, שנשאנו על כתפינו להקים בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש¹(שמות יט ו.), ממלכה שתהיה אור-לגויים ולאורה תתעלה האנושות כולה לקרוא בשפה ברורה בשם ד', וההוויה כולה תשתלב בעקבות זאת בהרמוניה נפלאה לגילוי כבודו.

גם כשנפגשנו במצבים הקשים שעברו על האומה לאורך כל הספר, ידענו, שתמיד יימצאו באומה כוחות שישיבו לה את חיוניותה ואת חדוות חייה בעזרת ה' ובהדרכתו. ידענו מאז, שהדרך להגשמת ייעודנו רצופה בקשיים. כל מי שקרא את פרשת 'האזינו' היה מודע לכך, ולכן לא התיאשנו, ואמוננו הבלתי מסוייג בנצח אומתנו לא שיקר ולא כיזב. אך שני המאורעות הללו, החותמים את ספר שופטים, קשים ומשפילים, ואין אפשרות גם להתנחם בנחמה הרגילה "סוף טוב הכל טוב", כפי שהתנחמנו בכל המשברים שליוו אותנו עד לפרשיות הללו.

העובדות עצמן מלמדות על מצב של שחיתות הן במישור הדתי, הן במישור הלאומי והן במישור האנושי. ניכר, שהתרופפות החישוקים של הערכים הכלליים באומה, שנגרמה אמנם בכוונה תחילה כדי לאפשר למגמות פרטיות לבוא לידי ביטוי, הגיעה לקיצוניות. המגמות הפרטיות נשאו ראש, והכלליות נבלעו לגמרי. תופעה כזו מעוותת כל חברה אנושית ובמיוחד את ישראל²ראה אורות, אורות ישראל ב ג.. ובמצב זה נשמעה העובדה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"³(3 שופטים יז ו, יח א, יט א, כא כה.) כצעקה מקירות ליבה של האומה.

סיפור המעשה
הפרשה הפותחת במקבץ אירועים עגום זה היא פרשת פסל מיכה. על פי פשט הפסוקים מיכה היה "גנב קטן" שגנב את כספי אמו, האם קיללה את הגנב באזני בנה, ולשמע הקללה נרתע הלה והחזיר את הכסף. אמו, שראתה במעשה בנה הגינות וצידקות, רוותה נחת מפרי בטנה, ובשמחתה הקדישה את הכסף לעשות פסל, ובנה שמר אותו בביתו. מיכה החל לפתח מסביב לפסל פולחן ועבודה. הוא גייס לשם כך נער לוי, מינה אותו לכהן ובשיגיונו החליט "עתה ידעתי כי-ייטיב ה' לי, כי היה-לי הלוי לכהן" (שופטים יז, יג). בסוף הפרשה מתגלה שהנער הלוי היה יונתן בן גרשֹם בן מנשה (יח, ל), במסורה נכתבה האות נ' בשם "מנשה" מעל למילה, ודרשו חז"ל⁴רש"י יח ל. שהיה זה נכדו של משה, אלא שמשום כבוד הסבא, הוסתר שמו בנ' נוספת⁵אין כאן המקום להרחיב במשמעות האות נ' שדוקא היא נוספה לשמו של משה, אך אפשר לעיין במהר"ל, נצח ישראל פרק יג..

באותם ימים שבט דן לא התישב עדיין בנחלתו (שופטים יח, א). חלק מהמפרשים⁶רש"י יח א. מסבירים שהיה זה בתחילת תקופת השופטים ולכן הוא עדיין לא התישב בנחלת גורלו. מפרשים אחרים⁷רד"ק יח א. אומרים שפרשה זו ארעה בסוף תקופת השופטים, ומסבירים ששבט דן לא הסתפק בנחלתו במרכז המערבי של ארץ ישראל. בני השבט שלחו מרגלים לתור להם נחלה בצפון הארץ ובדרכם הם התעכבו בבית מיכה, והכהן הבטיח להם שיצליחו בדרכם. אחרי שהמרגלים סיפרו לבני השבט את מוצאותיהם יצאו שש מאות לוחמים משבט דן לכבוש את ליש. גם הם עברו בדרכם בביתו של מיכה, חטפו את הנער הלוי ואת הפסל, וכשמיכה ניסה לערער על ה"גנבה", שילחוהו בבושת פנים ובאיום שאם ישמיע את קולו, יפגעו בו ובמשפחתו. בני דן הצליחו וכבשו את ליש, ואת שם העיר הסבו לשם דן על שם אביהם דן בן ישראל.

הפרשנות המלווה פרשה זו עוד מוסיפה מבוכה על זו הנגרמת מקריאת העובדות במקרא: עצם המחלוקת מתי היא ארעה⁸רש"י ורד"ק יח א. - אם בתחילת תקופת השופטים או בסופה, הדעה המפתיעה שאמו של מיכה היתה דלילה⁹מופיע ברש"י יז ג., המחלוקת אם הפסל עמד בדן עד גלות ישראל מארצו או עד חורבן שילה¹⁰רש"י ורד"ק יח ל., והקביעה שמיכה הוא שבע בן ביכרי והוא נבט¹¹(סנהדרין קא:) (אביו של ירבעם). אך מדהימה ביותר היא הדעה המובאת בדברי חז"ל¹²בגמרא וברש"י שם., שמיכה נקרא בשם זה משום שנתמכמך בבנין. לדבריהם, בשעה שפרעה גזר למנוע מבני-ישראל תבן לליבון לבנים אך עמד על כך שהספק הבניה לא ייפגע, השתמשו בני-ישראל בבניהם כלבנים בבנין ובלבד שיעמדו בהספק. כשראה זאת משה, זעק לה' "למה הרעות לעם הזה. אמר לו הקב"ה: קוצים הם מכלים, שגלוי לפני, אילו הם חיים יהיו רשעים גמורים ואם תרצה תנסה, והוציא אחד מהם, והלך והוציא את מיכה". מיכה זה היה האיש שהפך את נכדו של משה לכהן לעבודה-זרה. חז"ל¹³רש"י סנהדרין קג: מוסיפים ומלמדים, שאת הכח הרוחני שהתבטא בפסלו, גילה מיכה בשעה שראה את משה מעלה את עצמות יוסף מהנילוס על מנת לקחתם לקבורה בארץ ישראל. משה כתב שֵם והשליכו ליאור שם היו טמונות העצמות, וארונו של יוסף צף ועלה. בא מיכה ונטלו בהחבא, וכשהעביר הקב"ה לישראל בים סוף, עבר עמהם מיכה כשבידו השם לעשות העגל.

הכלל והפרט בישראל
השאלה הגדולה שעמדה בפני חז"ל היא, כיצד יתכן, שמתוך האומה הישראלית, שההרמוניה היא עצם מהותה, נמצאו אנשים שהרימו יד בערכים הכלליים היסודיים של האומה ומרדו בהם עד כדי הפיכת מחשבות, כוחות ומגמות פרטיות ל"אלהים".

היכולת הישראלית לבטא אחדות אלהית מופשטת, נובעת מהאחדות הקבועה בעצם מהותנו כגוף ציבורי. נבראנו כנשמה אחת המתבטאת בגופים רבים המהוים אברים לקומת האדם הציבורי של ה"חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה 'ישראל', העומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם: ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים: ברוך ה' המבורך לעולם ועד"¹⁴ע"פ מדרש כונן.. כשכל אברי האומה פועלים על פי הטבע המקורי שלהם, הם חושפים בפועל את קומת האדם הציבורי הזה, גם הריקנים שבנו מתואמים במהותם למבנה הכללי של האומה. דרשו חז"ל על הפסוק "כפלח הרמון רקתך"¹⁵(שיר השירים ו ז.), "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון"¹⁶(ברכות נז.). כשם שהרימון מתבטא בהופעה הרמונית פלאית, כשכל גרעין, כל קרום וכל קליפה, נמצאים ביחס נכון לפרטים האחרים, ובשילובם יחד הם מהווים פרי אחד, גם ישראל כרימון בנויים בהרמוניה.

הפרטים שלא התאימו למערך הכללי לא יצאו ממצרים. "וחמֻשים עלו בני-ישראל מארץ מצרים"¹⁷(שמות יג יח.) - "אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה"¹⁸רש"י שם.. משה שלא רצה להסכים לכך וכמנהיג אסור היה לו להסכים, ביקש רחמים. הוא ריחם גם על הילדים וגם על הוריהם שהוכרחו לשקע את בניהם בבנין, וביקש חנינה. וכשהקב"ה איפשר לו להציל אחד מן המתמכמכים בבנין, השאיר לנו דוגמא לאדם, שלמרות יחוסו לזרע יעקב, מבנהו הנפשי לא התאים לאורגן הציבורי של האומה.

אדם כזה יכול היה להיות צדיק, וכל עוד הערכים הכלליים של האומה פעלו עליה פעולה משמעותית, יכול היה גם להבלע בתוך הציבור, אך בשעה שמערכות כלליות החלו להתרופף, הוא נשא ראש ותבע לגיטימציה לתשוקותיו הרוחניות והאישיות ואפילו תבע "להאליל" אותן, כי הנטיה להתפרטות היוותה את עצם אישיותו. גם בשעה שראה את משה משתמש בכח פרטי, בשם אלהי מסוים, על-מנת להעלות את עצמות יוסף מהיאור כדי להשיבו לחיק האומה ולטמון אותן באדמת ישראל, הוא לקח שם זה לעצמו ובבוא העת השתמש בכח זה להקמת הפסל. בכך הוא ניצל כח אלהי ספציפי, ששימש להעלאת ארונו של מי שיישם בחייו הצלחה מלאה של צדקות אישית יחד עם שגשוג חמרי, כדי לחזק את נטיותיו האישיות. הוא הפרידו מכלל הערכים הישראליים בתחילה לעצמו בביתו, ובסוף גרם לשבט שלם להיפרד מהערכים הכלליים של האומה.

נשמות כאלה, שבמהותן הן פרטיות, לא תוכלנה לבטא את מחשבת האחדות הישראלית המתיחסת לאלהות בהפשטה מוחלטת, כי כל צביון פרטי המיוחס לאלהות הוא הגשמה, ורק האומה בהופעתה המאוחדת, יכולה להתוודע ולקרוא בפה מלא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

הפרטים שנמצאו באומה ולא יכלו להשתלב בהרמוניה הישראלית, הם אלה שמרדו גם בדוד ובמלכותו. בהיותם אנשים פרטיים בעצם מהותם, הם לא יכלו להשתלב במלכות שהוציאה לפעל בשלמות את הערך הכללי, וברגעים בהם היתה חולשה בעצמת הופעת הממלכתיות הישראלית, הרימו שבע בן בכרי וירבעם בן נבט את נס המרד ויצרו אידאל של פירוד. "איש לאהליו ישראל"¹⁹(שמואל ב' כ א.), קרא שבע בן בכרי, כשרצה דוד לשוב ולגבש את האומה אחרי "מרד אבשלום", וירבעם בן נבט הקים עגלים לעבודה-זרה, כשנחלשה מלכות בית דוד עם מות שלמה²⁰(מלכים א' יב כח.), ובלבד שבני-ישראל לא יעלו להקריב קרבנות במקדש בירושלים.

חז"ל ניסו לעמוד על שורש התופעות הללו, כיצד ייתכן שבן ישראל ייצור פולחן פרטי בשעה שהמשכן קיים. במקרהו של מיכה אי אפשר היה לתרץ את נטייתו לעבודה-זרה, כשם שניתן להצדיק מקרים אחרים של עבודה-זרה בישראל. במקרים האחרים היה זה, על פי עדויות הכתובים²¹(שופטים ב יב, י ו. וראה לעיל עמ' 133), כדי להידמות לאומות הסובבות את ישראל, או כפי דברי חז"ל הקובעים, ש"יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"²²(סנהדרין סג:). על כן מצאו חז"ל את השורשים לסטייה זו בראשית התגבשות האומה עוד בהיותה במצרים, וקבעו, ששורשים אלה הם שלא תאמו להרמוניה הכללית הישראלית, והם הם שצימחו את הגידולים שמרדו בדוד ובמלכותו ולכן הם זיהו את מיכה עם שבע בן בכרי ועם נבט.

"לבלתי ידח ממנו נדח"
את קולר האשמה על שנשמות כאלה מצויות בישראל, תולים חז"ל במשה. חז"ל מספרים על שני ויכוחים דומים בין משה לקב"ה, בהם עמד משה על רצונו שה' יתחשב ברגישות של פרטים, גם בשעה שגיבש את האומה הישראלית, ואילו ה' רצה להשתמש אך ורק בכוחות, באנשים ובמגמות המתאימים במדויק לגיבוש האורגן הישראלי בהרמוניה מוחלטת. הויכוח הראשון היה על גורל הילדים המתמכמכים בבניין, ואילו השני היה ביחס ל"ערב-רב"²³(שמות רבה מב ו, זהר ח"ב קצא.). הללו הביעו את רצונם להצטרף לגאולת ישראל, ומשה התעקש לקבלם למרות רצון ה'. כבר בימי משה סבלנו מהערב-רב ומגרורותיו, הם היו אלה שהקימו את העגל והכריזו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"²⁴(שמות לב ה.), והם היו אלה שניצלו כל מצוקה כדי להתלונן על ה' במדבר²⁵(רש"י במדבר יא א, ד.), אך מעולם לא נשמעה מפי משה חרטה על שהתעקש לצרפם לאומה. גם הכוחות שנתגלו על ידי מיכה וגם אלה של הערב-רב היו כל כך הרסניים, עד שהרסו גם את משפחתו של משה, וכל המלכים הצדיקים לא הצליחו לנפצם²⁶(רש"י יח ל, וראה פסחים קיז.). לפי שיטה אחת²⁷רד"ק יח ל. אמנם שמואל ניפצם, אבל ירבעם חזר ושיקמם. ועד ימינו אלה תולים גדולי הדורות את שורשי המחלוקות בישראל ב"ערב-רב"²⁸הגר"א אבן שלמה פרק יא..

אבל דווקא הקושי והסיכון היוו אתגר למשה רבינו, ואותו הוא הנחיל ולימד לדורות. עלינו להבין, שתיקון העולם והבאתו לקרוא בשם ה' האחד, אינו רק אתגר אלהי מוכתב שאותו עלינו למלא על פי צו, בין אם אנו חפצים בו ובין אם לאו. בהחלצותו לעזרת מיכה ולעזרת הערב-רב הביע משה כשליח ציבור. את העובדה, שתשוקתנו להביא את העולם למטרה זו גדולה יותר מההכרח המוכתב לנו בתורה.

כשניסה ה' אלהינו לגבשנו בגיבוש שלם ומדוייק בתחילת דרכינו הלאומית, כדי שנוכל להביא את העולם לתיקונו בדרך הקצרה ביותר, הוא זיקק את האומה והשאיר בה פרטים טהורים וקדושים בלבד, כי רק האומה במלואה ובשלמותה, בכל שפע משמעויותיה, יכולה להביא את העולם במהירות לקריאה בשם ה'. אבל אנו לא יכולנו להסכים לכך, שבדרך למטרה נרמוס כוחות פרטיים או נזניח כאלה הרוצים להשתלב במגמה, גם אם הם עלולים לעכב אותנו בהגשמת המטרה. ידענו, שקיצור שנות גלותינו במצרים מארבע מאות שנה למאתים ועשר, הצריך זיכוך מהיר יותר של האומה, ובנים שלא התאימו ולא עסקו בזיכוך עצמי לקראת המטרה, הפכו לנדבכים בבניין במצרים, אבל אנו לא יכולנו להסכים לכך. קיצור הזמן גרם גם לכך, שהאנושות טרם הגיעה להכרת ערך הקדושה הישראלית, ואותן נשמות שהיו אמורות להפוך ברבות הימים לגרי צדק, טרם הגיעו למדרגה בה יוכלו להפוך לחלק מהאומה בטבעיות, אך בני-ישראל לא הסכימו לדחותם ורצו לשלבם בכל מחיר באומה על בסיס הבעת רצונם ולמרות הסכנות הכרוכות בדבר. בהחלטתו הביע משה את שאיפתנו הרצונית "לבלתי ידח ממנו נִדח"²⁹(שמואל ב' יד יד.).

משה ובני-ישראל קיבלו עליהם את האחריות גם מתוך ידיעה שהאלטרנטיבה אינה טובה הרבה יותר. כי מה ערך לתיקון העתידי, אם בדרך אליו נרמוס פרטים בשם המטרה ולשמה? אם לא נדע להתמודד ולתקן את מיכה ואת מה שהוא מיצג, את הערב-רב ואת מה שהם מיצגים, כיצד נתקן עולם במלכות שדי?³⁰(פסחים קז. וברש"י שם. ראה זהר ח"א כח:) צרפנו אותם אלינו וחלקנו איתם את גורלנו, למרות שלא הוכשרו, ומתוך כך גם לא יכלו להשתלב בהרמוניה הלאומית, שמטרתה האחת והיחידה היא לבטא את ההרמוניה האלהית. ולמרות שהם עכבו את הגאולה בנרגנותם ובחטאיהם, מעולם לא הבענו חרטה על כך. אנו התעקשנו, וריבונו-של-עולם נעתר לבקשתנו, העבירם בים סוף ואיגדם בכך לאומה הישראלית, אם כי רק בקשר חיצוני. האומה, שהלכה והתעלתה לקראת גאולתה מבין גזרי ים סוף למרום תפארת מלכותה, ידעה לשיר את ההלל בפה מלא שנים רבות קודם קלקולו של מיכה, ושוב לא פסקה השירה גם כאשר פיסלו של מיכה עמד בבכי, והתעורר קושי לאמר את שירת ההלל בה נאמר "כמוהם יהיו עושיהם"³¹(פסחים קיז.).

ההידבקות האובססיבית בקביעת במות פרטיות גם בשעה שהערכים הכלליים, מקדש ומלכות, הופיעו בתפארתם, מוכיחה עד כמה קשה היה להשתחרר מאותן נטיות פרטיות קיצוניות, ולהתאימן למערך הכולל וההרמוני של האומה.

בהתרופפות הערכים הכלליים, המגמות הפרטיות נושאות ראש
שרשי הכוחות, שהתפתחו ברבות הימים ליסודות עמוקים של עובדי עבודה-זרה, התלוו אלינו ממצרים. כל עוד הערכים הכלליים של האומה היו דומיננטיים, לא יצאו כוחות אלו אל הפועל בקביעות ממוסדת, ורק בהתרופפות הערכים הכלליים הקים מיכה את פסלו. אמנם היו גלישות גם בעבר, אבל הקמת ממסד קבוע ומאורגן, שהשתמש בפרט רוחני כאלהים, לא היה עד שמיכה הקים את פסלו והפך את ביתו לבית ועד לעובדי אלילים. עד אותה עת גם מיכה עצמו יכול היה להחשב לצדיק, ושם ה' היה יכול להצטרף לשמו, ואכן בפגישתנו הראשונה בשמו הוא נקרא מיכיהו (שופטים יז, א-ד), רז"ל מצאו בו גם תכונה ספציפית של צדקות נפלאה "לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים"³²(במדבר רבה י ה.). זכות זו עמדה לו גם כשעשן פסלו התערב בעשן המערכה ולמרות שמלאכי השרת ניסו לדחפו "אמר להם הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים"³³(סנהדרין קג:).

שמו של מיכה נכתב כשם הצדיקים בתחילת הפרשה למרות שהוא היה כבר גנב. כנראה היה זה מכיוון שהגניבה היתה מעשה נערות, או משום שחזר בתשובה והחזיר את הכסף לאמו. בין כך ובין כך הגניבה לא היתה משמעותית לגביו ולא שינתה את שמו, אבל אחרי שהקים את הפסל הוסר שם ה' משמו והוא הופיע "בגדלו הטבעי". מאז הוא נקרא מיכה (שופטים יז, ה) למרות שפיתו היתה מצויה אצל עוברי דרכים.

מפשט הכתובים עולה, שכאשר גילתה אם מיכה, שבנה גנב את כספה, לא רק שלא ייסרה אותו על גנבתו אלא ברכה אותו והקדישה את הכסף למה שנראה בעיניה ערך קדוש: הקמת פסל מסכה. הדבר מזכיר אמהות המגוננות על בניהם בכל עת, וכשהבן מתחצף או מתפרע, גם אז הן נהנות מעצמאותו. תפיסה סובייקטיבית צרה זו אינה מתאימה להשקפת החינוך הישראלית. רק מי שאינו שם לב לסביבה האנושית ולמרחב הזמן, יכול למדוד מעשים מתוך הזוית הצרה של האיש הבודד. דלילה ראתה וידעה על צדקותו של שמשון³⁴(סוטה ט:), אך בדלילותה ושטחיותה היא העדיפה אלף ומאה כסף על אהבתו אותה (שופטים טז, ה) והביאה אותו עד שערי מוות. גם אם דלילה לא היתה אמו הביולוגית של מיכה, היא היתה הורתו הרוחנית. גם הוא העדיף אלף ומאה כסף על אהבת אמו, ואלמלא הפחד מקללתה הוא לא היה מחזיר את הכסף (אגב, הסכומים השווים המופיעים בשני המקרים הם אלה שהביאו את חז"ל לדרשתם, שדלילה היתה אמו של מיכה³⁵(רש"י שופטים יז ג.)). למרות זאת מצא המלבי"ם³⁶(שופטים יז ג.) צורך לקבוע שהשבת הכסף המהירה מורה על היות מיכה ירא ה'.

מתוך דברי חז"ל והפרשנים הללו ניתן לצייר את דמותו של מיכה כאדם שעשה את מעשיו בשלמות. ניתן גם ללמוד מדבריו לבני דן שלקחו את פסלו, שהוא האמין בפסלו כבאלהים במלוא הכנות, אך שלמותו ואמונתו היו כל כך קטנים, עד שלא שם לב עד כמה מצחיקים ונואלים דבריו "ויאמר את-אלהי אשר-עשיתי לקחתם ואת-הכהן ותלכו ומה-לי עוד, ומה-זה תאמרו אלי מה לך" (שופטים יח, כד), האם יכול בר דעת להגדיר כאלהות את מעשה ידיו בפה מלא ובכל הכנות?! והאם אותו בר דעת יוכל להשתמש בטיעון זה בכדי לזכות בהשבת אלהיו לביתו? אבל נשמתם הפרטית הקטנה של אנשים אלו הקטינה כל מה שבא במגע איתם, וגם אם את אישיותם מלאו בשלמות, הרי שכל השלמות הזו היא אישית, פרטית המעמידה את עצמה בפסגת השאיפות, והיא היא עבודה-זרה! אפילו את הכנסת האורחים שלו אפשר לראות מתוך נקודת מוצא זו. לא היתה זו הכנסת האורחים של אברהם המהווה לנו סמל. כל ערך פרטי, אם הוא משתלב בהרמוניה כללית, הוא מקל לניפוץ עבודות זרות. כזאת היתה הכנסת האורחים האברהמית, שהיתה אחד האמצעים בהם השתמש לקרוא בשם ה', אך הפיכתה לערך יחידי, אין לך עבודה זרה גדולה מזו.

בימים בהם איש הישר בעיניו עשה ובאותה שעה ממש הוא גם התמלא כאב על שאין מלך בישראל, מהווה מצב זה חלק מהמהלך הכללי ההולך ומתגבש להופעת האורגן הלאומי בשלמותו, אך באותה עת נשא ראש גם מי שאכן רצה לעשות אך ורק את הישר בעיניו.

בירור כוחות פנימיים באומה
למרות הקשיים והכאב ננסה לבחון מה אנו לומדים מפרשת פסל מיכה במישור הפנימי של התגלות שם ה' דרך האומה הישראלית.

ראשית, מביא המאורע לידי ביטוי מוחלט את העובדה, שהפרט אינו יכול להוות את פסגת הביטוי השלם. מי לנו גדול כמשה שנקרא איש האלהים³⁷(דברים לג א.), ואף-על-פי-כן לא עברו שלושה דורות, ונכדו הפך לכהן לעבודה-זרה. המתנגד הגדול ביותר של משה בחייו היה קרח, ודור אחרי כישלונו של יהונתן בן גרשם קם שמואל, מבני בניו של קרח, והשיב לאומה את כבודה הלאומי והתורני, באיחודה סביב המשכן ומשפט התורה. מעבר לכך, אם עד אותה עת ניסה ריבונו-של-עולם להכריח אותנו להתאמץ ולפתח את כוחותינו, כדי להכשיר את האומה למלכות, בעזרת כוחות חיצוניים שלחצו אותנו ולא נתנו לאומה לשקוט על שמריה, וכתוצאה מלחצים אלו ילדה האומה את עתניאל, אהוד, דבורה, ברק, גדעון ואפילו את אבימלך, יפתח ושמשון, עתה בא הלחץ מבפנים, לא על ידי אוייב זר אלא על ידי מיכה. בפעם הראשונה אנו שומעים תוך כדי תאור מהלך העובדות את הצעקה שיש בה יותר מהבעת משאלה גרידא "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו), מתוך תשוקת השלמות והנטייה להתפרטות ששימשו בערבוביה.

שבט דן
באותה עת קם שבט דן, שנכפה עליו בכוח הגורל לרשת את שפלת החוף, בתוקף תפקידו כטרנספורמטור להעברת ערכי הקודש מהמשכן אל כל מרחבי הארץ³⁸ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 172.. בני שבט דן, שהיו הדגל הרביעי שהקיף את המשכן במדבר³⁹(במדבר ב כה.), היו גם השבט הרביעי שהקיף את נחלת בנימין, בה היה מקום המקדש. אך שבט זה פרק את עול שלוותו ונדד צפונה אל הרוח שחנה בה במדבר, וזו שתהיה גם נחלתו העתידית כפי שתוארה על ידי יחזקאל⁴⁰(יחזקאל מח א.). לא רק איש הישר בעיניו עשה באותה תקופה, אלא גם השבט.

מהלך זה של שבט דן, שנבע מעומק נשמת חייו, בא לידי ביטוי דרך מרד ומחאה, ולכן הם החרימו לעצמם את הפסל, ולליש, העיר שכבשו, קראו בשם דן בן ישראל אביהם. בהתיחדותם זו הם הכפילו בודאי את קולה של הזעקה וחידדו את הצורך בגורם שיאחד וילכד את האומה, אך בדיעבד הם גם חשפו את תכונתם השבטית "דן נחש עלי-דרך שפיפֹן עלי-אֹרח"⁴¹(בראשית מט יז.) תכונה שנחשפה אמנם על ידי בן שבטם שמשון, אשר בשעתו לא שיתפו עימו פעולה, אם כי הוא יכול היה להיות נציגם. אך הם לא הסתפקו בכך, וכאשר שש מאות הלוחמים פעלו כשודדים "אנרכיסטיים" ושמו ללעג את המערכת הלאומית האֲמוּנה על מצוות התורה "שֹפטים ושֹטרים תתן-לך בכל-שעריך"⁴²(דברים טז יח.), ואת המערכת הדתית, באמצם לעצמם פולחן עצמאי, הם פעלו כנחש, שבנשיכתו מבטא זעם עולמי עצור הנגרם מהכפיה המוכתבת מהצמצום העולמי⁴³ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 120-124..

בהתנהגותו חשף שבט דן את בעיותיו המיוחדות, שבתקופות הקודמות העדפנו להתעלם מהן. גם כשלמדנו את פרשת שמשון, התמקדנו בעובדה שבני יהודה לא שיתפו איתו פעולה, ולא זו בלבד, אלא הסגירוהו גם בידי פלשתים, אבל העדפנו להתעלם מכך, וגם המקרא לא מדריך אותנו לשים לב לעובדה, שגם שבטו דן לא יצא אפילו פעם אחת לעזרתו. עובדה הנראית כמעט סרקסטית היא שהפעם היחידה שבה נעזר שמשון באחרים היתה כשנשאוהו אחיו ובני ביתו לקבורה, ואילו השבט כולו התעלם מבחיר בניו. רק כאן פקחנו עיניים ושמנו לב ש"בימים ההם שבט הדני מבקש-לו נחלה לשבת כי לא-נפלה לו עד-היום ההוא בתוך-שבטי ישראל בנחלה" (שופטים יח, א). עד עתה התנחמנו בכך, שהם קיבלו נחלה יחד עם כל השבטים האחרים כשהופל הגורל בשילה, ולא נתנו את דעתנו על כך שלא היתה זו "ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת"⁴⁴(רש"י שופטים יח א.).

בני דן היו עסוקים כל העת בעצמם ובהתמרמרותם. הם השתוקקו צפונה להרים ולמרחבים, וחוסר הנחת וחוסר השיכות לקרקע שעליה היה עליהם להציב את מעמד חייהם, יצרו בתוכם הסתייגות מכל ערך לאומי, כאותם תלמידי חכמים שבבבל שאינם בני מקומם ועסקו בשל כך בפרטי הלבוש, כדי להיות "מצוינים בבגדיהם"⁴⁵(שבת קמה:). לכן הם לא גילו נחישות להלחם באמוריים, "וילחצו האמרי את-בני-דן ההרה כי-לא נתנו לרדת לעמק" (א, לד). על שבטים אחרים נאמר במקרא שהתרפו מכיבוש המובלעות שבתחומם, אבל בני דן נלחצו על ידי יושבי הארץ. מדוע? לא נוכל למצוא לכך צידוק בחולשתם של בני דן, הרי כשרצו, שש מאות איש מהם היכו עיר שלמה, את ליש, וזאת בצפון הרחוק, בניתוק מבני השבט האחרים, וכיצד ייתכן הדבר, שבגבולות משכנו של השבט כולו הם לא יכלו לאמוריים? האמוריים, שהיו קשורים לקרקע בקשרים הדוקים וחייתיים, ערערו את בטחונם העצמי של בני דן, כי הם לא הרגישו שייכות וייתכן שגם לא רצו לנחול שם. ייתכן שאילו ניקה יהושע את השטח מכל המובלעות האמוריות, הם היו מתמסרים לתפקידם, וייתכן שאלולא היו צריכים להתמודד בקשיים עכשווים שהוכתבו מן הלחץ שלחצו אותם האמוריים, הם היו נערכים לעזרת שמשון שהחל את מלחמתם של ישראל בפלשתים, מלחמה שהיא אמנם התחלה אך מגמתה עתידית. אך עתה, מה להם ולמלחמה זו, כשאין בכל ישראל מי ששם לב לתשוקותיהם העכשויות ובעיות היום-יום לוחצות. גם שכנם הקרוב, יהודה, שהביע פילנתרופיות ראויה לשבח בהחלצותו לעזרת שמעון אחיו⁴⁶ראה לעיל עמ' 23., לא רק שלא הטה אוזן למצוקותיהם אלא גילה אטימות מוחלטת, כשמסר את שמשון לפלשתים. הם ניסו "למחות ברגליים", ולכן לא באו לעזרת ה' בגיבורים במלחמת ברק ודבורה בכנענים, ואף עסקו בתחומים שאינם מתאימים להם המבטאים תלישות ובריחה⁴⁷(ראה רש"י ורד"ק שופטים ה יז.), "ודן למה יגור אניות" (שופטים ה, יז) - התעסקות המתאימה לזבולון, אך אף אחד לא התיחס לבעיה בשרשה, וההתייחסות היחידה לעניינם היתה הביקורת על שאינם ממלאים את תפקידם⁴⁸במלחמת ברק ודבורה. ועל שהם מסַכנים את השלווה הבסיסית⁴⁹במעלליו של שמשון..

אם אין אני לי מי לי - ושבט דן יצא לתור לעצמו את מקומו הטבעי. יכולנו לראות בכך המשך נפלא לתנופת הכיבושים של יהודה ויוסף המוזכרים בתחילת הספר, שהיוו המשך ישיר למגמתו של יהושע, ובאמת בתיאור נחלת דן בספר יהושע מוזכר גם המהלך הזה⁵⁰(יהושע יט מז.), וייתכן שמי שאמר⁵¹(רש"י שופטים יח א.), שפרשה זו התרחשה בתחילת תקופת השופטים, התיחס ליוזמה שגילו. יוזמה כזו התאימה לימיה הראשונים של תקופת השופטים. אך לעומת זאת העובדה שבדרך הליכתם הם לקחו לעצמם את פסל מיכה, מאפיינת את סוף התקופה, כשהנטיות הפרטיות נשאו ראש והתנערו ממגמת הכלל, ואם אכן עובדה זו התרחשה בראשית תקופת השופטים, היא נכתבה בסופה על פי ערך משמעותה ולא על פי הסדר הכרונולוגי.

גם אם נכעס על בני דן על השוד הברוטאלי של הפסל, קשה לקבוע שהם האמינו בו. אין שום ביטוי במקרא המתאר, שבני דן עבדו את הפסל. מסופר שהם הציבו אותו, ושיהונתן בן מנשה ובניו היו כהנים, אבל אין פרט אחד שיזכיר, שהשבט עבד את הפסל או השתעבד אליו. יחידים בודאי השתעשעו בעבודה פולחנית לפסל, אבל כשבט בני דן נשארו נאמנים לה'.

פרשת פסל מיכה מצטרפת לרשימת המאורעות שהיוו קטליזטור לחשיפת המקור ממנו יונקים השבטים את ערכם כהכנה להקמת מלכות ישראל. לולא פרשה זו ייתכן ולא היינו שמים לב עד כמה עמוקה ורבת משמעויות מעשיות היא העובדה שלא הרמנו את דגל הלאום הישראלי לגבהים שמהם יוכל גם שבט דן לראותו, ולא העמקנו את תכני הקודש באומה, עד שגם שבט דן יחוש את גודל משימתו בנחלת גורלו במערב ארץ ישראל כדגל רביעי המקיף את המקדש. התחדדות התביעות הפרטיות בעיתות גאולה מהווה אמת מידה לגובהו של המסר הכללי הנתבע מאתנו, וככל שנצליח להגביה, להעמיק ולהרחיב את התכנים הנלמדים של כנסת ישראל, כן ימצאו בניה את מקומם הטבעי באהלה של מלכות ישראל.