איש לשבטו; שופטים · פרק 14

האחריות לכיבוש מקום המקדש
הפרשה המבישה של פילגש בגבעה כתובה בסוף ספר שופטים אך שורשיה נעוצים בתחילת התקופה. חז"ל חלוקים אם פרשיה זו היתה, למעשה, בתחילת התקופה או בסופה¹(רש"י ורד"ק שופטים יח א.).

האשמה בוטה הוטחה בבני בנימין בפרק א, "ואת-היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן, וישב היבוסי את-בני בנימן בירושלם עד היום הזה" (שופטים א, כא). חריפותה של האשמה זו בולטת במיוחד כשהיא מופיעה בין תיאורי הכיבושים המוצלחים, שהיו לבני שבטים אחרים באותה תקופה: גבורת יהודה ובניו, שיצאו במלחמת תנופה לכבוש את המובלעות בתחומם, ותמכו בבני שמעון שיצאו אף הם לטהר את נחלתם ממובלעות של יושבי הארץ, ותנופתם המלחמתית של בני יוסף. מהאשמה זו ניתן היה להבין, שעצלות שהיתה בהם בבני בנימין, היא שגרמה לכשלונם במשימה, בו בזמן שחכמינו מלמדים שיבוס "מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי ומבני אבימלך היו ולא הורישום מפני השבועה (שנשבע אברהם לאבימלך) עד שבא דוד"²(רש"י שופטים א כא.).

נוח היה לבני-ישראל לתלות בשבט בנימין את האשמה על כך, שלב ליבה של ארץ ישראל שבוי בידי פלשתים. אך אנו יודעים, וגם שבט בנימין ידע, שאת עיר יבוס יהיה ניתן לכבוש רק בכוח הציבור כולו, כוחו של הכלל. רק הוא יוכל להתעלות ולחדור אל פנימיות מקור החיים הישראלים העומדים מעבר לכוחו של אברהם אבי האומה, אל נשמת הכלל שלא השתעבדה ולא יכלה להשתעבד לשום התחיבות של יחידים ואפילו לא של הגדול בענקים. רק בחשיפתה של נשמת הכלל יתאפשר לנו להתנער ממחוייבות זו. ואכן, רק דוד בהיותו מלך ישראל קם ולכד את העיר³(שמואל ב' ה ו-ח, וראה רד"ק יהושע טו סג.).

צידקותו של בנימין
בני בנימין שמעו את חרפתם ושתקו. הם בלעו את העלבון ואפילו לא הזכירו לבני יהודה, שבספר יהושע תלה הנביא בהם את המחדל⁴(יהושע טו סג.). לא היתה זו הפעם הראשונה שבבנימין הוטחו האשמות שוא על דברים שנגרמו עקב התנהגותם של האחרים, בשל קירבתו הפיזית לסיבת האשמה. כך היה גם כשנמצא הגביע באמתחתו והאחים היכו בו בין כתפיו, קרעו את בגדיו והטיחו בו "גנב בן גנבת"⁵(מדרש תנחומא מקץ יג.) גם אז הוא עמד ושתק, ושתיקה נותנת הוד זו זכתה להיקבע כאבן בחושן. "ישפה" היתה אבנו של בנימין ומבארים חז"ל⁶(אסתר רבה ו יב.) את משמעות שמה - "שיש לו פה ושותק". אמנם היה לו מה להגיד, "יש לו פה", אך בגבורה עילאית בלם את פיו בשעת מרידה.

לא במקרה תיארו חז"ל, שהאחים היכו את בנימין בין כתפיו. "ובין כתפיו שכן"⁷(דברים לג יב.) נאמר לבנימין בברכת משה, וכוונתו למקום המקדש. גם בתחילת ספר שופטים היכו השבטים את בנימין "בין כתפיו", הטילו בו את האשם על שלא כבש את מקום המקדש, והוא שמע ושתק. שתיקה אצילית זו ראויה להערצה, אך היא גרמה להדחקת הכעס, ואביו יעקב, שהרגיש במשקעי המרירות שהצטברו בקרבו, דימה אותו לזאב טורף⁸(בראשית מט כז.).

הטחת האשמה של האחים בבנימין היתה פסגה בחייו המרים, שנמשכו מאז לידתו. כל חייו היו מסכת ארוכה של מאורעות בעלי משמעות אדירה של צער וכאב, ואת כולן הוא הפנים. אמו מתה בלידתו⁹(בראשית לה טז-כ.), והוא יכול היה להרגיש עצמו אשם. אביו אהבו אהבה אדירה עד כדי כך, שהאחים קבעו בפני "שליט מצרים": "ועזב את-אביו ומת"¹⁰(בראשית מד כב.), ואהבה שכזו היא דומיננטית בחייו של נער צעיר. האם לא היתה אהבה זו רפודה גם באפיקי זיכרון לאמו האהובה, שמתה בלדתה אותו, וגם אהבה זו רופדה בעצב?!

בנימין חי במשך שנים ארוכות בבית הספוג אבל וכאב על העלמות אחיו בן אמו בקרב אחים בעלי כוחות נפשיים אדירים, שחשו רגשי אשמה מתמידים, והוא, כבנה היחיד של רחל שנותר בבית, היווה בעיניהם מזכרת עוון. שנים ארוכות אלו בודאי קבעו בנפשו משקעים עמוקים של מרירות וכאב. אפשר להסיק זאת מהכרת המצב בבית יעקב, גם אם מרירותו של בנימין היתה בלתי מודעת, ועל אחת כמה וכמה כשידוע לנו, שהזיכרון והכאב השפיעו על בנימין והונצחו בשמות עשרת בניו, שנקראו כולם בשמות המרמזים לאסון¹¹(סוטה לו:). גם העובדה שנשאר "הבן האהוב" על אביו, תופעה שבגללה "נחרץ דינו" של אחיו למכירה, לא עודדה את אחיו להתקרב אליו קירבה אינטימית. אבל הוא, בנימין, שהיה הישראלי היחיד מבין השבטים, שנולד בארץ, והיחיד שלא כרע לעשו, הפך את העובדות הללו למנוף לעבודה אישית פנימית אדירה עד שהגיע לרמת צידקות אישית כזו, שחכמים לא יכלו למצוא סיבה מדוע מת. הם לא יכלו למצוא שום פגם באישיותו וקבעו שמת "בעטיו של נחש"¹²(שבת נה:). כלומר רק החטא הקדמוני, חטאו של אדם הראשון, גרם לפטירתו אך הוא עצמו לא מעד מעולם.

בני שבט בנימין אימצו את דרך אביהם כדרך התנהגות ציבורית. הם שאפו לשלמות ומיומנות מוחלטת, גם את האיטרים הם לימדו לקלוע אל השערה בלי להחטיא (שופטים כ, טז), וכשעגלון מלך מואב ועמו לחצו את ישראל, קם בן השבט אהוד בן גרא והכריעו במיומנות מבריקה בחרב הפיפיות שהתקין לו (ג, יב-ל)¹³ראה לעיל בעמ' 60.. גם בדורות הבאים פעלו באומה בצניעות ובמיומנות מדהימה, וכשנזכרו אחדים מבני השבט, לא ללמד על עצמם יצאו אלא על הכלל כולו. צניעותו ויכולתו המעשית של שאול, שבתו העידה עליו שמעולם לא ראתה בביתה לא עקב ולא גודל¹⁴(ירושלמי סנהדרין ב ד.), וצניעותה של אסתר, שבשקט הנפשי שלה ובשליטתה העצמית החישה את תשועת ישראל, מעידים כשני עדים על האוירה ששררה בשבט. וודאי שעצם העובדה שהקב"ה בחר בו כשכנו של מקום מוכיחה על ייחודיותו.

במשך כל תקופת השופטים היה תלוי בבנימין האשם, שלא כבש את עיר יבוס, ובכל פעם שבני-ישראל ננזפו ונענשו, על שלא קיימו את הדרכת התורה לטהר את הארץ מעבודה זרה ומעובדיה, חזרה האשמה הזו והוטחה בפני בני בנימין אם במפורש ואם באזכור העובדות. אך בעוד כל שבט היה יכול לאמץ את כוחותיו ולמלא את הדרישות שנדרשו ממנו בכוחות עצמו, בני בנימין היו תלויים בהתלכדות האומה לכבוש את עיר יבוס. חוסר האונים הזה של השבט השתקן רק העמיק את משקע המרירות בשבט, וכשהתפרץ בסופו של דבר התפרץ כזאב טרף.

התפרצות המחאה של בני בנימין
האכזריות הגסה של הזאב הרעב המתנפל על טרף, אינה דומה לזו של הארי או לנשיכת הנחש הערום והחלקלק. בהתפרצותו, הזאב הוא מכוער ולא נמצא בו שמץ של גבורה, גמישות או אצילות.

בעת המשבר הלאומי המתואר בסוף ספר שופטים, התפרצו בני הבליעל בגבע בנימין, ורמסו כל מסגרת שעמדה בפניהם ונראתה בעיניהם באותה עת ככופה וכמכתיבה. הם ראו, שמצפים מהם להמשיך את דרך אביהם הצדיק, והבינו שעליהם להיות ראויים לשכן את מקדש ה' בין כתפי נחלתם. הם יכלו ובודאי גם נתבעו למדוד את עצמם על-פי הנורמות שהציב אהוד בן שבטם במלחמתו רבת התושיה. אולם כשהם מצאו את עצמם באוירה ציבורית בה הנהנתנות והשאיפה לישיבה תחת גפן ותחת תאנה היתה נחלת הציבור ומנהיגיו, הם לא עמדו בכך. וכשנשברו ונפלו, ניתצו בנפילתם את הכל: את אמות המידה הישראליות - כשנמנעו מהכנסת אורחים, את אמות המידה הטבעיות - בתביעתם לדעת את האורח, ואת אמות המידה האנושיות - בהתעללות בפילגש עד מותה.

"כי עשו זימה ונבלה בישראל"
השתלשלות המאורעות המתוארים בפרשה זו מזעזעים בחריפותם ובעצמתם החל מסיפור בריחתה של הפילגש מבית בעלה, דרך תיאור העיכוב התמוה שעיכב אביה את יציאתם מביתו לדרכם, מעשיהם של תושבי הגבעה ותגובתם של הבעל ומארחו, מחאתו של הבעל וזעקתו שלוותה בביתור גוויית פילגשו, ועד מלחמת השבטים בבנימין והריגת תושבי יבש גלעד. כל אחד מהפרטים הללו מצריך התיחסות וכוחות נפש אדירים כדי להתמודד איתם.

כבר בתחילת הפרשה עולה התמיהה מדוע עיכב אבי הפילגש את הבעל ופילגשו מלשוב לביתם? האם הרגיש בסכנה המתקרבת, או שמא דאגתו הטבעית של האב לבתו גרמה לו לנסות לשחררה ממעמדה המשפיל כפילגש? ושמא פחד מנקמתו של הבעל בפילגשו שזנתה? וכיצד נסביר את סירובם של תושבי הגבעה להכניס את בני הזוג ללינת לילה בבתיהם, הזו היא דרכם של בני אברהם?! ותביעתם לדעת את האיש, כיצד היא יכלה להופיע אצל בני ברית, שהודרכו במצווה שהיא קביעת עובדה "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם"¹⁵(ויקרא יט ב.), האם הגענו לשפלות כזו שאפילו יצרינו עוותו?! וכיצד נסביר את בגידתו של הבעל "הנאמן" שהפקיר את פילגשו להתפרצות יצרים חולנית זו, אחרי שכל כך התאמץ להשיבה אליו גם אחרי שזנתה? וההתעללות עד מות, היש איזו שהיא דרך להבין מה קרה שם?! והבעל, מה הוא עשה במשך הלילה? האם ישן "שנת ישרים"?! מחריד הוא תיאור השכמתו, כשיצא בבוקר לדרכו כאילו לא ארע דבר, ואז גילה את פילגשו מוטלת על מפתן הבית, ורק אז כאילו נזכר באסון שפקד אותה, ומיהר לבתר את גופתה כדי לזעזע את האומה. כל אחד מהמאורעות הללו מזעזע, אבל האחרון מעורר פלצות.

אבל גם אם ננסה להקטין את חומרת המעשה של יושבי הגבעה בחשיפת רשעותו של האיש הלוי בעלה של הפילגש, לא נוכל לראות במאורע זה נורמה אפשרית לבני העם המיועדים להפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש"¹⁶(שמות יט ו.). גם אם נרצה ללמד סנגוריה על תושבי הגבעה כמו בסגנונו של הרמב"ן¹⁷(בראשית יט ח.) המבחין בין מעשי תושבי הגבעה לזה של תושבי סדום או בסגנון אחר, עצם הצורך להבחין בין מעשיהם לבין מעשה סדום הוא קטגוריה שאין כדוגמתה, וגם אם נרצה לעבור לסדר היום ולראות בבני הגבעה דמויות חריגות בעם בכלל ובשבט בפרט, לא נוכל להשקיט את מצפוננו כשאנו לומדים שכל בני בנימין התיצבו כאיש אחד להגן על תושבי הגבעה. ובאמת, מדוע עשו זאת?

גם אם ננסה להתנחם בעובדה ששבטי האומה האחרים קמו כאיש אחד להעניש את השבט הסורר, נצטרך לדקדוקים מדקדוקים שונים כדי להסביר מדוע למרות שביקשו את עצת ה', ניגפו בני-ישראל פעמיים בנסותם להעניש את בני בנימין במלחמה, ורק בפעם השלישית הצליחו להתגבר על בני בנימין. גם אם היו בני-ישראל ראויים לעונש באותה עת, מדוע היה צריך הקב"ה להענישם דווקא בשעה שהם קמו להסיר את החרפה המזוויעה הזו מישראל?!

אם לא די ברשימת תמיהות אלו, צצה ועולה תמיהה נוספת. לאחר המלחמה חיפשו השבטים דרכים לשקם את שבט בנימין וכיוון שכל איש ישראל נדר שלא לתת את בתו לבני בנימין, חיפשו מוצא לבעיה, ומצאו. הם האשימו את יושבי יבש גלעד בכך שלא הצטרפו ללוחמים בבנימין, הרגו אותם ואת בנותיהם נתנו לבני בנימין לנשים. אך אם תושבי יבש היו מצטרפים גם הם ללוחמים, הן יתכן שלא היה נשאר מבני בנימין שריד ופליט ואם כן, היה עליהם לקבל צל"ש על כך שלא הצטרפו, האין בזה סתירה מיניה וביה?!

לפלא על כל פלא עומדת העובדה כיצד קרה הדבר, ששלושה דורות בלבד אחר כך הוכתר בן שבט בנימין למלך הראשון בישראל.

עלבונם ותביעתם של בני בנימין
שבט בנימין הציב לעצמו נורמות של צידקות אישית וציבורית, שיכולות להתקיים רק באווירה סביבתית אוהדת, מעודדת ומגשימה. שמחנו בהצלחתו של אהוד בעקבות העבודה השבטית הנהדרת לטפח גם את החריגים, ושמחנו כאשר כאיש ימיני איטר (שופטים ג, טו) הוא קלע אל המטרה והתגבר בחרב פיפיות על עגלון מלך מואב, האומה המסמלת את הפריצות בצורה הבוטה ביותר, ובכל זאת פנינו איש אל תחת גפנו ותאנתו ושתקנו כששמענו את חרפתם של בני בנימין, כשצוינו ראשונים ברשימת השבטים שלא מלאו את ייעודם בכיבוש הערים הנותרות בשלטון הגויים (שופטים א, כא). שתקנו, למרות שהאשמה על אי כיבוש עיר יבוס היתה של כולנו. אף אחד מבין השבטים לא קם לחלוק עימהם את החרפה, למרות שרק כגוף ציבורי הרמוני וחי תוכל האומה לכבשה.

את כאבם ואת זעקתם האילמת של בני בנימין לא שמענו. גם לא באנו בתביעה לשבט יהודה, שכבש את ירושלים (שופטים א, ח), לחבור לבנימין ולהשלים את המשימה, רק זעקתו הגלויה של האיש הלוי שחתך את הגופה ושילח את הבתרים בכל גבול ישראל, מהדהדת באזנינו מאז ועד עתה, אנו חשים בה ומבינים את משמעותה. "האלמן המסכן" רצה להביע ש"שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה, אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו"¹⁸(מלבי"ם שופטים יט כט.). אבל לא שמענו את זעקת בני בנימין, ששתקו והביעו בדרכם את האמת התובענית, שגם אם יהיה כל שבט ושבט שלם, לא יוכלו לשחרר את מקום המשכן מהשבי שהיה נתון בו בשל שבועתו של אברהם.

האיש הלוי עורר בהתנהגותו את התפרצות הזעם והתסכול של בני הבליעל מבני בנימין. הוא הגיע עד שערי יבוס ונמנע מלהיכנס אליה, כי חשב שיוכל למצוא הכנסת אורחים נוחה יותר בגבע בנימין (יט, יב-יג). גם אם הם לא צדקו בהערכת המציאות הפרטית של אותו אדם, הוא היווה בעיניהם "זעיר אנפין" של המציאות הציבורית כולה. האיש הלוי היה אמור להרגיש את החיסרון העלבון והכאב בזה שמקום המקדש שבוי בידי נכרים שלעגו לערכים הישראלים (העוורים והפיסחים¹⁹(שמואל ב' ה ו, וראה פרקי דרבי אליעזר פרק לו.)) ובמקום זה רדף אחרי פילגשו שזנתה תחתיו. עצם הדבר שהאיש, שהיה אמור ליצג את ערך הקדושה העליונה בפני הציבור, רודף אחרי פילגשו, מקומם ומעורר חלחלה, וכשפילגש זו היתה גם זונה, והוא אילץ אותה לחזור, הרי שהוא ייצג מציאות מסואבת. נוסף לכך, "איש ציבור" זה גם נמנע מלהיכנס ליבוס, ולגלות ריבונות לפחות במעשה סמלי על עיר יבוס וחזר לגבעה כדי ליהנות מהכנסת אורחים נאה, ובזאת הוא פרץ פרץ למשקעי המרירות והתסכול של בני בנימין, שגאו, עלו ורמסו כל מה שעמד בדרכם, מה גם שהוא היה בדרכו מבית לחם יהודה - השכן השני לעיר יבוס שכבש את חלקו בירושלים אך התנער מאחריות כלפי עיר יבוס, להר אפרים (שופטים יט, יח) - השבט השני שידע אף הוא לקום ולמלא את חלקו בכיבוש הערים של הגויים שעמדו בתחום נחלתו, אך כשסיים את מלאכתו שהוגדרה בתחומו, שב אל תחת גפנו ותאנתו.

הנהנתנות והאגואיזם של האיש ייצגו בעיני בני בנימין את כולם - את הסנהדרין, את שבט יהודה את הלויים, כל אלה שהיו אמורים ללכד את האומה ולא עשו זאת. וכשהתפרצו באכזריות ובגסות זאבית טורפת וגסה, שברו בני בנימין כל מוסכמה, עד שיכול כל בר דעת להשוות בינם, בני אברהם, לבין אנשי סדום. אלא שהפעם לא נשלחו מלאכים להפוך את גבע בנימין. ריבונו-של-עולם ידע את מצבם של בני בנימין ואפילו העם לא ראה במעשיהם דבר חריג ואלמלא מחאתו החריפה של האיש, מי יודע אם מישהו היה מרגיש שנעשה פה מעשה שלא יעשה.

התארגנות השבטים כנגד בני בנימין לא לזכותם תאמר, להילחם כנגד עצמם ובשרם הם התארגנו כאיש אחד, אך לכבוד משכן ה' הם לא ידעו ולא רצו להתארגן. ייתכן שזהו עומק הפשט בדברי חז"ל²⁰(סנהדרין קג:) המסבירים את סיבת שתי המפלות של הקואליציה השבטית. על-פי דבריהם היתה בזה מחאה אלהית כנגד השבטים על שלא יצאו למחות על כבוד ה' שחולל, כשהוקם פסל מיכה, אבל יצאו למחות על "חילול כבוד ישראל". בדבריהם ניתן למצא דיאגנוזה של עיוות הערכים שאפיין את התקופה, הטלת האשמה על כל שבטי ישראל, שאפשרו לאומה להגיע לשפל מעוות זה והסבר למפלתם. בנוסף לכך ניתן לראות בדבריהם גם הסבר לניצחון בני בנימין ולא רק למפלתם של האחרים. לא רק הקב"ה מחה על עיוות ערכים זה, אלא גם שבט בנימין, ולכן, כשקיבלו את האולטימטום להסגיר את הפושעים, הם דחו את התביעה והתיצבו כאיש אחד לעזרת בני הבליעל. היו בזה התרסה ומחאה כנגד שאר השבטים שלא קמו למחות על כבוד ה', ולא רק בפסל מיכה, כי אם גם, ובעיקר, על שלא התאחדו כל השנים למען המטרה, שבאמת לא יכלה לצאת לפעל בלי האחדות הזו - כיבוש עיר יבוס.

לכיבוש המובלעות שבתחום נחלתו ידע שבט יהודה לגייס לעזרתו את בני שבט שמעון, ובפרשתנו הוא ידע לגייס את האומה כולה, אך לא לשם המטרה הערכית של כבוד ה', אלא כדי להכות באחיהם.

בדרכם המופנמת והעמוקה מחו בני בנימין, וקיוו שמחאתם תובן, בהתלכדות לסייע לתושבי העיר השפלה, משום שיושביה הם אחיהם, וכאילו אמרו, שערכה של ההתלכדות היא כאשר היא מופנית לכבוד ה', והיא חייבת להיות מבוססת על תחושת האחווה בין האחים, אך כשהיא ניזונה משנאת האחר, היא תתנפץ, וכך אכן היה פעמיים. גם בתוך סערת רגשות זו לא נשכחה מבני בנימין תחושת האחוה לשאר השבטים. הכתוב מעיד "ולא אבו ְ ֵ בנימין לשמוע בקול אחיהם בני-ישראל" (שופטים כ, יג) אך בשם האחווה הם התיצבו הפעם לימין אחיהם שמעדו. לא במקרה הושמטה במקרא המילה "בני" בפסוק זה מהשם "בני בנימין" המילה "בני" נקראת ולא נכתבת. לא רק המשקעים שהצטברו בשבט כנגד אחיהם התפרצו אלא גם של בנימין, וברגעים אלו התלכדו בני השבט והיו לגוף אחד, עד שהמילה "בני" המתארת את הפרטים נשמטה.

המלחמה
פעמיים נחלו בני-ישראל מפלה במלחמתם בבני בנימין. ארבע מאות אלף איש הובסו על ידי עשרים ושישה אלף, ארבעים אלף איש נהרגו במערכות אלו ובשלישית הוכו עשרים וחמישה אלף מבנימין. במערכה זו גילתה הקואליציה של שבטי ישראל נחישות ודבקות במשימה, ובקרב מתוחכם ומשולב המזכיר את כיבוש העי הם ניצחו והשיבו לעצמם את כבודם האבוד. אך אוי לו לאותו כבוד ואוי לו לאותו ניצחון! אנו, בניהם של המנצחים והמנוצחים כואבים את כאבה של האומה שאיבדה שישים וחמישה אלף מבניה לוחמיה, לוחמים שיכלו להפנות את חילם מיומנותם ותחכומם לכיבוש חלקי הארץ השבויים בידי זרים, אך בימים שלא היו לא מלך, לא מנהיגות ולא חזון בישראל, הופנו כוחות אלו לכרסום ולהלקאה עצמית.

מה הרגיש פנחס בן אלעזר שעמד בימים ההם לפני ארון ה', האיש שקינא את קינאת ה' על חטא בנות מואב, ובשכר זה ניתנה לו ברית שלום, קשה לתאר. פעמיים שאלו בני-ישראל בה', ופנחס לא היה שם, כי הסתלקה ממנו רוח הקודש בעקבות החטא שחטא, כשנמנע מלהתיר ליפתח את הנדר²¹(ילקוט שמעוני שופטים סח.). רק בפעם השלישית נשאל באורים ותומים²²(מלבי"ם כ יח.), ובעקבות תשובתו הצליחו. אך אוי לה לאותה הצלחה! לב האומה יכול היה להיקרע בין שני הכוחות הלוחמים. כעסנו יכול היה להיות מופנה כלפי שני הצדדים הלוחמים, כשם שהערצתנו יכלה ללוות את שניהם. לא במקרה נחלקו חז"ל בעניין זה, חלקם אמרו שפנחס הוא אליהו והוא בצידם של רוב השבטים, וחלקם אמרו שאליהו היה מבני בנימין²³(רד"ק כ כח.). אך מעבר לזעם, לכאב ולהערצה לימדו אותנו שני הצדדים את כוחה של אחדות.

בתום הקרב, כשמצאו בני-ישראל את עצמם עורכים סיכומים, גילו ששבט בנימין כמעט נכחד. הם עלו אל בית ה', "וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה-זאת בישראל, להפקד היום מישראל שבט אחד" (שופטים כא, ב-ג). מן הסתם הבכי היה על הכל: על המשבר ועל המצב. אך כשהבוכים הגדירו לעצמם על מה הם בוכים, הם מיקדו את הבכי על גורלו של ה"אויב המושחת" שאותו הם רמסו בחמת זעם, כי הוא אחיהם, ועל כך שהאומה לא תוכל להופיע בשלמותה, בהיפקד שבט אחד מהמבנה השלם שלה. ייתכן שהיתה זו התפכחותה של האחווה.

את המתים לא ניתן להחיות, אך את הניתן לשיקום חייבים לשקם. "וינחמו בני ישראל אל-בנימין אחיו, ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל, מה-נעשה להם לנותרים לנשים ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת-להם מבנותינו לנשים" (שופטים כא, ח). רגשי האחווה החלו לפעם בליבם למרות הזעם והכאב הצורב. הפעם הבחינו בני-ישראל בחוסר יכלתם של בני בנימין לפתור את הבעיה השבטית לעצמם. ייתכן שאפילו רגשי הערצה החלו להתגנב לליבם, כשם שהם מתגנבים לליבותינו, הערצה לשבט שידע לעמוד בעקשנות ובתעוזה על זקיפות קומתו ולא הסכים לקבל תכתיבים אפילו מאחד עשר אחיו, זקיפות הקומה שלא התנשאה מעל הפרטים החוטאים ולא התנכרה להם, אלא אדרבא, היא זו שגרמה להם להתלכד כדי לתת מקלט לפושעים, והיא זו שילדה מתוכה את מי שעתיד להיות משכמו ומעלה גבוה מכל העם.

מי שידע להעריך (אם לא להעריץ) תכונה זו, לא יכול היה לסבול את יחסם של יושבי יבש גלעד שלא הצטרפו אף לא לאחד מהצדדים הלוחמים (שופטים כא, ח) ובזאת ביטאו את המשכה של הבינוניות היושבת תחת הגפן והתאנה גם בעיתות מצוקה. אילו הצטרפו לבנימין, ייתכן שהיו נהרגים, אילו הצטרפו ייתכן שהיו בין ההורגים, אבל להיבדל מכולם?! לעובדה זו לא היתה מחילה באותה שעה. לעומת זאת, האהדה לבני בנימין על עמידתם בעקרונותיהם ועל התלכדותם, ואולי אפילו על כושר הביצוע המעולה שבעזרתו ניצחו פעמיים, הביאה לכך שבני-ישראל היכו את תושבי יבש גלעד כדי לתת את בנותיהם לבני בנימין לכלות (שופטים כא, יד), וכשלא הספיקו בנות יבש גלעד, איפשרו לבני בנימין לחטוף לעצמם כלות, ולשם כך הנהיגו חגיגות ריקודים בכרמים (שופטים כא, יט). כאן אנו מתוודעים לראשונה לחגיגות ט"ו באב החג שמשמעותו העיקרית היא שמחה על ההיתר שניתן לשבטים לבוא זה בזה²⁴(בבא בתרא קכא.). בחגיגות אלה יכלה גם ה"איתכפיא"²⁵ראה 'פוקד עקרים' לר' צדוק עמ' יז. של הצדקות הבנימינית להשתחרר, והאומה שנוכחה לדעת בעת המשבר את חשיבותו של היחד, זעקה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה).