לבוש האורה · בראשית · פרק 37 · פסוק 35

רש"י וימאן להתנחם אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת כו' יש מקשין א"כ יעקב כשהרגיש שלא היו יכול לקבל תנחומין היה לו לחשוב מיד שהוא ודאי חי ולמה התאבל עוד ואין סברא לומר שיעקב לא ידע זה שהרי רז"ל לא למדוה מפסוק זה אלא מפסוק נשכחתי כמת מלב גם הרג"א הקשה זה ונכנס לדוחקים ואני אומר שאין זו קושיא כלל ובודאי יעקב גם כן ידע זה והכי פי' הפסוק וכוונת רש"י כן הוא שמיד ק' לו לרש"י על הפסוק וימאן להתנחם למה מיאן להתנחם והרי אסור להתקשות על המת יותר מדאי והיא כאלו מהרהר אחר מדתו של הקב"ה וחלילה ליעקב אע"ה ליפול בזה ולכך משני שודאי אלו היה מת לא היה מתקשה עליו כל כך אלא היה משכחו שכן נגזרה הגזירה ומפני שהיה רואה שאין דעתו מקבל תנחומין מפני שלא נגזרה הגזירה עליו לשוכחו ובכל פעם שזוכרו מתחדש לו שיחו וכאב צערו עליו וחוזר לאבלות אמר יעקב ודאי הוא חי הואיל ולא אוכל לשוכחו ולא היה מתאבל עליו עוד מחמת שחשב שהוא מת אלא ידע שהוא חי והיה מצטער על שנאבד ממנו וחשב בודאי נגנב והוחזק כעבד בכל מקום שהוא ואין לך צער גדול מזה לאב על בן מבין ומשכיל אהוב לאביו וילך בשבי ומה שסיים ואמר ארד על בני אבל שאולה והוא לא היה חייב אבילות ה"פ דקרא שמתחלה כשראה הכתונת המשולח בדם חשב בודאי שחיה רעה אכלתהו כמו שאמר ולפיכך היה מתייאש מיד לקוברו וחלה עליו דין אבילות וכמו שאמר בפי' ויתאבל על בנו וגו' ואחר זמן כשבאו בניו ובנותיו לנחמו והרגיש שלא הי' יכול לקבל תנחומין חזר בו מדעתו הראשון ואמר ודאי החיות פצעוהו וקרעו מעליו כתנתו והוא נמלט פצוע ומוכה ואחרים שראוהו תועה בשדה לקחוהו לעבד והרי הוא חי חיי צער מחבורתיו וגם הוא משועבד בעבודה קשה כעבד נרצע וחשב שבודאי לא יראהו עוד כל ימיו ולכך סיים ואמר ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כלומר אעפ"י שנודע לי שעדיין הוא חי ע"י שלא אוכל לקבל תנחומין אעפ"כ אין הדין נותן שאסיר השק ושמלת האבילות מעלי ואמר הואיל ובדין התחלתי להתאבל שכבר הייתי מתייאש מלקוברו ארד בשביל בני ותתקיים בי אבילותי ללבוש שק ולהתנהג אבילות עד שאקבר ודאי אם לא הייתי מתייאש מלקוברו ולא היה מתחיל בי דין אבילות ואח"כ היתה מתברר הדבר שעודנו חי ע"י שלא הייתי יכול לקבל תנחומין לא היה הדין נותן ללבוש שק ולנהוג אבילות אעפ"י שהיה כאבי וצערי גדול מאד אבל עכשיו שכבר התחלתי בדין להתאבל ע"י יאוש מן הקבורה לא אסיר שמלת אבלותי מעלי וארד על בני בכל דיני אבלות עד באי לשאול ואקבר שם ולפי מדרשו לא היה אבילותו מפני בנו כי ודאי אסור להתקשות על המת יותר מדאי אלא מיראת הגיהנם לפי קבלתו וראייה גדולה יש לי על פי' זה ממה שמצינו שאמר יעקב ליוסף בעת ברכתו אותו ראה פניך לא פיללתי ואם היה חושב שמת פשיטא שלא יראנו אלא משמע ודאי שהיה חושב שהוא חי אלא שלא היה חושב שיראה פניו דהיה לו לומר כבר אתה מת בנעוריך פיללתי כלומר ולא יהיה לך זרע ואתה הראנו וגו'