אם למקרא · בראשית · פרק 22 · פסוק 12

ואל תעש לו מאומה. בב"ר פ' נ"ו אמרו רבותינו אוציא ממנו טפת דם א"ל אל תעש לו מאומה מומה, ולדעתי קלעו בדרשתם הלזו אל מטרת האמת וירדו בחדרי משכיות הלשון, עמוק עמוק, כי מום שענינו חסרון והפסד הוא נגמר מן מאומה שענינו ההעדר כי כל מום שרשו בהעדר ובחסרון מציאות, הפך התמימות והשלמות שבו תם ונשלם מציאות הדבר ההוא בכל תנאיו, וזה כלל גדול יהיה בידך, כי לשונינו תסכים בכל מליצותיה לאמונה אשר שמו המקובלים לראש פנה כי היש הוא הטוב והשלמות, והברכה ולהפך ההעדר הוא הרע והחסרון והקללה, ושא עיניך וראה מה שכתבתי פ' בראשית על וירא אלהים כי טוב, ולנו שני עדים כשרים כי כנים דברים, כי שני פעמים מצינו מום ושניהם יושבות על מלאת כתחלת יצירתם בתוספת האל"ף באמצע לרמוז על המקור שממנו נובע הוא מאומה האחד הוא באיוב ל"א ז' ובכפי דבק מאום כלומר אם יש עול ומום בכפי, — והב' בדניאל ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה, וכבר הערנו על כיוצא בזה שמצינו שתי מלות אחרות יבואו פעמים בתוספת יקר להעיד על שרשן, הראשון הוא כאביר יושבים, דישעיה, להורות שכביר ענינו כמו אביר, וכ"ף הדמיון נתעצמה בגוף המלה והיתה לבשר אחד. וכן אך-זרו ממני דאיוב להעיד כי אכזר שני מלות מחוברות יחד אך-זר, עיין פ' ואת הכרובים — ועוד יתן עדיו על הולדת מום ממאומה, שמלבד שמצינו מאום מלא — מצינו ג"כ מאומה חסר בלא א' בקצת ספרים, וכן היה בלתי ספק לפני רש"י במלכים ב' ה' ך' במאומה דגחזי, ומה שהביא הרב מנורצי סמוכות לרש"י ממדרש תנחומא וויקרא רבא לדעתי אין הכרע ממדרשים אלה כמו שאין הכרע מב"ר במאומה דיצחק, וכוונת כלם לדרוש המלה על פי מקורה Etimologia כמנהגם, וגם הרב כלי יקר במחילה מכבודו הניח קרי וכתיב מה שאין בו צורך, כי מנהג רבותינו לדרוש המלות על פי מקורם, וזה הכלל יהיה נר לרגליך ואור לנתיבתך, ועיין בדברי הרב מנורצי קרוב לסופם שהולך ומתקרב לאמת כפי המובן אצלינו, אלא שעשה עין של מעלה כאלו אינה רואה הטעם הנכון שרמזנו עליו להוציא מום ממאומה וליחדם בשרשם כמו שהם אחדים בטעמם, גם לא לכל המלות המורות כזאת אשר לפנינו אמונת קדמונינו בהתיחס הטוב אל היש והרע אל. תעדרו. — רק הראיה שהביא מהירוש' לגירסת רש"י ראיה גדולה היא. באמת, ודברי היפ"מ אינם כדאים לדחותה מעקרה.