אם למקרא · בראשית · פרק 4 · פסוק 4

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. החכם גרוציו כתב כי קרב הבל צמר הצאן — וברור אצלי שלמד זה מדברי חז"ל במדרש פר"א ושם נאמר שכבשים שלא נגזזו הקריב הבל, ואמרו עוד שם שזה טעם איסור שעטנז שלא לערב מנחת קין עם מנחת הבל הא למדת שלדעת המדרש גם הצמר נקרב (וכבר נודע מהחכם גרוציו שנמשך בפירושיו פעמים רבות אחר דעות חכמינו והיה לו אצלנו אהוב נאמן ומורה דעה והשכל הוא הרב מנשה בן ישראל ז"ל) — ועל פסוק זה נתלה המחלוקת בין חז"ל בב"ר ובנדה פ' פרת חטאת אם עולות הקריבו ב"נ או שלמים — ונפסקה הלכה (עיין רמב"ם מעשה הקרבנות) שאין מקבלים מן הגוי אלא עולות בלבד, ונראה לי טעם נכון שהרי העולות כלן לגבוה ולכן לא הותרו גוים להקריב שלמים רק ישראל שישראל יכולים לאכול משלחן גבוה החלק שאינו עולה ע"ג המזבח כי הם כהני ה' וממלכת כהנים לכל הגוים והלשונות, כמו שכהני ישראל בני אהרן אוכלים גם מקדשי הקדשים כי הם במדרגה יותר קדושה ופנימית מישראל, כי הם כהני הכהנים כן ישראל הם כהני העולם והמין האנושי בכללו, ואוכלים מקדשים קלים והגוים הם במדרגה למטה מהם ואינם אוכלים כל עיקר וע"כ לא הותרו כי אם בעולות בלבד, ואולי בזה נבין טעם הבדל חיות ובהמות בין טמא לטהור ואפשר שהטהורים הם כל אותם שהוכשרו ליקרב לגבוה קודם מ"ת ויש לנו בזה עד ממהר הוא נח שהקריב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור הרי שכל הטהורים היו נקרבים ע"ג המזבח, והם הם שהותרו לאכל לישראל כי ישראל כהני העולם ולהם יאות לאכול מכל הנקרב לגבוה אצל בנ"נ כדי שתהיה אכילתם מעין עבודתם. ומצאתי ראיה כי גם אחר מ"ת הבהמה שאינה ראויה ליקרב ע"ג המזבח נקראת טמאה והקרוב שנשארה מליצה זו מהמנהג הקדום שכל הטהורים היו נקרבים וכל הטמאים לא היו מוכשרים, והוא מה שמצינו (ויקרא כ"ז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ואינה טמאה ממש רק שאינה ראויה להקרבה. ובספר המספר התחלת הקרבנות וקורותיהן (Cesari 51.) ראיתי להכריע כדעת האומר עולות הקריבו שהרי כתב — מתחלה היו הב"ח הנקרבים כלם נשרפים על המזבח ולא היו הקדמונים יודעים קרבן זולת זה ע"כ — וזה הטעם שאין מקבלים מן הגוי אלא עולות חוץ מהטעם שכתבנו והוא כי זה היה מנהגם הראשון והמשורר הקדמון בכל משוררי יון Esiodo Theog. v. 595. e seqq. כתב גם הוא שכל הבהמה היתה נשרפת עד שראה פרומיטיאו שהיתה ההוצאה רבה וקבל רשות מיוביס שרק חלק מהבהמה תשרף והשאר יאכל — ובלבד לאלהי התפת היו שורפים תמיד על מזבחם הבהמה שלמה. וגם זו ראיה להשערתינו, שידענו מפי סופרים מומחים שהעבודות שהיו מתחלה מקודשות לשם אלהי השמים חזרו אח"כ מקודשות לשם אלהי התופת אחר שהאלהים הנעבדים נפלו ממדרגתם והקימו אחרים תחתיהם, כן הדבר הזה, המנהג לשרוף הזבח כלו כליל שהיה מתחלה עשוי לשם גבוה, הוקצה אח"כ לעבודות אלהי התופת כשהחלו בני אדם לקרוא לעצבים בשם ה', ראה Constant Polytheisme romain.