אשר לא תענה. תניא, יום הכפורים שינה הכתוב במשמעו שכתב אשר לא תעונה, לפיכך שינו חכמים בשיעורו – בכותבת צר"ל מדלא כתב בלשון חיוב כל הנפש אשר תאכל וגו' אלא בלשון שלילה אשר לא תעונה לכן שינו חכמים משיעורי אכילה בעלמא שהם בכזית והוסיפו על ככותבת שהוא שיעור שני זיתים [ע' מג"א ר"ס תפ"ו]. וטעם הדבר, דכיון דכתיב אשר לא תעונה וגמירי דבציר מככותבת לא מייתבא דעתיה והוי מעונה. ואמנם זה הוא רק לענין מלקות וכרת אבל איסור יש גם בחצי שיעור, וע' בפוסקים.
. (שם פ' א')
אשר לא תענה. אמר ריש לקיש, האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור, מאי טעמא, דכתיב אשר לא תעונה, פרט למזיק צאכגון שאכל בתחלת הלילה על השובע מערב יוהכ"פ שאז אכילתו מזקת לו, וכן אם אכל אוכלים שחינם ראוים לאכילה כגון כס פלפלין אז זנגבילא וכדומה. והנה מה ששייך עוד לדרשות שבפסוק זה מבואר לפנינו בפ' אחרי.
. (שם שם ב')
בעצם היום הזה. מלמד שעל עצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת ענוי צבכמש"כ לעיל אות פ"ט. ונ"מ בזה דנשים שאינן יודעות ענין תוספת יוהכ"פ ואוכלות בערב יוהכ"פ עד שתחשך לא מחינן בהו, ולקמן פ' ל"ב אות צ"ז נבאר ענין זה.
. (שם פ"א א')