1וכפר עליו. הכותים אין להם נזירות, דאמר קרא וכפר עליו, מי שיש לו כפרה, יצאו כותים שאינם בכפרה פגר"ל שאין מביאין קרבן חטאת שהוא לכפרה רק נדרים ונדבות כמבואר לפנינו בפ' אמור (כ"ב כ"ב), וכבר באו לפנינו בפרשה זו עוד דרשות על מעוט עובדי כוכבים מנזירות בפסוק ב' וז'.
.
(ירושלמי נזיר פ"ט ה"א)
2מאשר חטא על הנפש. תניא, רבי אלעזר הקפר אומר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, מכאן שכל היושב בתענית נקרא חוטא פדעיין מש"כ לעיל בפסוק ה' בענין זה בדרשה קדוש יהיה וצרף לכאן. ואע"ג דפסוק זה בנזיר טמא כתיב, ס"ל לר"א הקפר דאפילו בנזיר טהור נמי חוטא הוא מפני שציער עצמו כמבואר, והא דנקט לשון זה בנזיר טמא משום דשנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך נזירותו והוסיף צער על צערו שלא ליהנות מיין וכו', ולא ניחא ליה לאוקים כוליה רק בנזיר טמא משום דלפי"ז הוי הלשון על הנפש מיותר, דדי היה לכתוב אשר חטא והיינו יודעין דקאי אאיסור טומאה, אבל חטא על הנפש שייך בכל הנזירים, וכדמפרש.
ועיין ברמב"ם פ"ג ה"א מדעות כתב ע"פ דרשה זו שאסור לאדם להרחיק עצמו לקצה האחרון מצרכי העולם הזה שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבושים נאים רק שק וצמר קשה וכיוצא בזה, מפני שזו דרך רעה היא ואסור לילך בה והמהלך בה נקרא חוטא בק"ו מנזיר וכו', כמבואר לפנינו, וגם אמרו חז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) לא דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים, ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תצדק הרבה וכו', עכ"ד. והרבה הלח"מ להקשות על הרמב"ם למה פסק כר"א הקפר אחרי דיש חולקים עליו וס"ל דהיושב בתענית נקרא קדוש, כמובא לפנינו לעיל בפסוק ה', ותמה אני שלא הביא מתשובת הרשב"א סי' של"א שכבר הקשו להרשב"א בזה והאריך בישוב הדבר.
אבל האמת נראה לדעתי, דאחרי דכונת הרמב"ם כאן להורות דרך תמידי לכל בני האדם בכלל, בודאי אין סברא שמצוה לאדם לבלות ימיו בתעניות וסיגופים וכדומה, כי לבד שהסברא מחייבת כזאת שדרך כזה אינו מוביל למטרת בנין העולם וישובו שזה נגד רצון הקב"ה כמש"כ לא תהו בראה וגו', הנה יש עוד כמה מאמרי חז"ל המורים איסור בההנהגה כזו כמו בירושלמי קדושין פ"ד סוף הלכה י"ב אסור לדור בעיר שאין בה מרחץ וגינוניתא של ירק, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל, ובתנא דב"א ריש פרק י"ד כל הקץ בחיים טובים בעוה"ז סימן רע לו, וכן נאמר ליהויקים (ירמיהו כ״ב:ט״ו) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, ואמרו חז"ל הוריות י' ב' מי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא, ובילקוט תורה פ' ראה רמז תתצ"א חבב הקב"ה את ישראל שהוא מצוה אותן שלא יצערו עצמן ויטלו שכר, ואף ידוע שכמה מצות אדם פטור מהן מפני צער הגוף, כמו מישיבת סוכה בגשמים ומתפילין במיחוש ראש וכדומה.
הנה כי כן בודאי אין כל סברא שהחכמים דר"א הקפר יסברו ההיפך מכל אלה, ומה דס"ל שהיושב בתענית נקרא קדוש – זה קאי בודאי על מקרה צדדית וזמן ידוע ואדם מצויין וכדומה, אבל להנהגה כזו בכל ימי חיי האדם ובכל האדם בודאי אין איש סובר כן, וכיון שהרמב"ם איירי בכזה בספר החקים וההנהגה לכל האדם לכן מביא לסמך דברי ר"א הקפר, ודו"ק.
.
(נדרים י׳ א׳)
3מאשר חטא על הנפש. תניא, ר' שמעון אומר, חסידים הראשונים כשהיו רוצים להביא עולה מתנדבין ומביאין, שלמים – מתנדבין ומביאין, אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פהעיין מש"כ בדרשה הקודמת השייך לדרשה זו.
.
(שם שם)
4ביום ההוא. ביום הבאת קרבנותיו, מאי טעמא, דאמר קרא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא, מתחלה וכפר והדר וקדש פוואין כפרה אלא בקרבן, וממילא מבואר שאחר הבאת קרבנותיו מתחיל למנות נזירות דטהרה כפי סדר הכתובים, וזו היא דעת רבי, ור' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דביום ההוא פירושו ביום תגלחתו, ופליגי בהא דנזיר טהור שנטמא מאימתי מתחיל למנות נזירות דטהרה מיום השביעי או מיום השמיני וס"ל לרבי דמתחיל למנות מיום הבאת קרבנותיו שהוא יום השמיני, ור"י בר"י ס"ל דמתחיל מיום תגלחתו שהוא יום השביעי, וכל אחד מפרש לשון וקדש את ראשו ביום ההוא [דהיינו התחלת נזירות דטהרה] לפי דעתו כמבואר. וסברת ר"י בר"י, משום דאי כדעתיה דרבי לא הו"ל להפסוק לומר ביום ההוא אלא וקדש את ראשו, ולכן הוי הפירוש דעל מ"ש וביום השמיני יביא מפרש וכפר עליו, ועל מ"ש וגלתח מפרש וקדש את ראשו, ולכן הוסיף ביום ההוא להורות שזה המאמר מוסב על וגלתח ראשו, ומזה מבואר שמתחיל להתקדש ולמנות מיום תגלחת שהוא יום השביעי, ולהלכה קיי"ל כרבי ע"פ הכלל הלכה כרבי מחבירו, ויתור הלשון ביום ההוא אצטריך לדרשה אחרת כפי שיבא בסמוך, וע' בכ"מ פ"ו הט"ו מנזירות בענין פסקי הרמב"ם בדין זה.
.
(נזיר י"ח א')
5ביום ההוא. ביום ההוא – אע"פ שלא הביא אשמו פזעיין מש"כ באות הקודם דהלשון ביום ההוא מיותר, ולכן דרשו שנתקדש ביום ההוא אע"פ שלא הביא אשמו, והוא הדין אם לא הביא עולתו, אחרי דהוי דורן בעלמא ולא בא לכפרה, משא"כ החטאת מעכב מפני שבא לכפר, וע"ע בריש פסוק הבא דיליף זה מדרשה אחרת. ולכאורה לפי המבואר שם הוי דרשה זו מיותרת, אך באמת נראה כי דרשה זו בעיקרה אינה באה להורות על דין זה שאין האשם מעכב שאין זה במשמע בלשון ביום ההוא, ונאמרה רק כלפי מ"ש רבי בגמרא דלשון זה מורה דמונה אע"פ שלא הביא כל קרבנותיו ואפילו החטאת, אמרו לו שאפשר לאוקים אע"פ שלא הביא אשמו ע"פ יסוד הדרשה שבפסוק הבא, אבל אילו לא היינו יודעין זה הדין ע"פ יסוד דרשה שבפסוק הבא לא היינו מחדשין זה הדין ע"פ הלשון ביום ההוא, והתוס' כתבו בענין אחר, דאי לאו הדרשה ביום ההוא לא היינו ממעטין מדרשה שבפסוק הבא אלא אע"פ שלא הביא עולתו, משא"כ אשם מעכב, אבל קשה לי על זה, דהלא מפורש אמרו חכמים עולה לא בעי מעוטא דדורן בעלמא הוא כמש"כ.
.
(נזיר י"ח א׳)