והזיר וגו׳. תניא, והזיר לה׳ את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, מה ת"ל פחר"ל כי והזיר לה' את ימי נזרו פירושו שיחזור וימנה נזירותו כבתחלה [וכמו שפירש"י בפ' זה], וא"כ הול"ל מקודם להביא כבש בן שנתו לאשם ואח"כ והזיר, כי הלא קודם הבאת האשם עדיין לא נגמרה טהרתו.
, לפי שמצינו לכל אשמות שבתורה שהן מעכבין יכול אף זה מעכבו, ת"ל והזיר והביא אע"פ שלא הביא הזיר פטר"ל אע"פ שלא הביא האשם מונה, כי אינו מעכב, ועיין מש"כ בפסוק הקודם אות פ"ז השייך לענין זה.
[שם שם ב']
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 6 · פסקה 12
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
והימים הראשנים יפלו. האומר הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו, עד שיהא לו ימים ראשונים וזה אין לו ראשונים צויום שנטמא עולה ג"כ למנין הנזירות, ולכן אם נטמא ביום הראשון משלים צ"ט ימים, ואם ביום השני – צ"ח ימים. ועיין בסוגיא כאן יש עוד דרשה, נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו, ראשונים מכלל דאיכא אחרונים, נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו ראשונים מכלל דאיכא אחרונים, וזה יש לו ראשונים ואחרונים, אבל השמטנו דרשות אלו מפני דלא קיי"ל כמותם אלא כת"ק במשנה ט"ז א' דנטמא ביום מאה סותר את הכל, וע"ע בדרשה הסמוכה.
.
(שם י"ט ב׳)
(שם י"ט ב׳)
והימים הראשנים יפלו. אמר ליה רב פפא לאביי, הלין ימים דקאמרינן, דנפיק חד ומתחילין תרי, או דילמא דנפקין תרי ומתחילין תלתא צאקאי על דרשה הקודמת והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא ראשונים, ומבעי איך מחשבין השני ימים אלו, ור"ל אם בעינן השני ימים שלמים או לא.
, אתא שייל לרבא, אמר ליה, יפלו כתיב צבדמשמע דליהוי תרי בנפילה, והיינו כגון דנפקין תרי ומתחילין תלתא, כך פי' הרמב"ם בפ"ו ה"ו מנזירות, וכ"כ המפרש, אבל החוס' פירשו יפלו כתיב משמע כל דהו דנפיק חד וקאי בתרי. וי"ל ראיה לפי' הרמב"ם והמפרש מהדרשה שהבאנו למעלה באות צ', נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר וכו', והנה לפי' הרמב"ם והמפרש ניחא הסברא שיכול לא יהא סותר, משום דעדיין לא נשלמו שני ימים שלמים, אבל לפי' התוס' דבכל דהוא סותר א"כ מהיכי תיתא הו"א שלא יהא סותר, ודו"ק. –
ועיין בסוגיא כאן מפרש דלכן כתיב הלשון יפלו ולא לשון אחר כמו והימים הראשונים יעזוב או יעזבו, משום דאל"ה הו"א דשני ימים שלמים בעינן שיעברו דומיא דיום האחרון לנזירות שהוא שלם, ולשון יפלו משמע ליה כל שנפיק מחד וקאי בתרין. ומה דהוצרך לכתוב ימים ולא כתב והראשונים יפלו, משום דהו"א דיפלו אנזירות דעלמא קאי, ר"ל הנזירות הראשונות, אבל אפי' לבו ביום, לכך כתב והימים. .
(שם שם)
ועיין בסוגיא כאן מפרש דלכן כתיב הלשון יפלו ולא לשון אחר כמו והימים הראשונים יעזוב או יעזבו, משום דאל"ה הו"א דשני ימים שלמים בעינן שיעברו דומיא דיום האחרון לנזירות שהוא שלם, ולשון יפלו משמע ליה כל שנפיק מחד וקאי בתרין. ומה דהוצרך לכתוב ימים ולא כתב והראשונים יפלו, משום דהו"א דיפלו אנזירות דעלמא קאי, ר"ל הנזירות הראשונות, אבל אפי' לבו ביום, לכך כתב והימים. .
(שם שם)
והימים הראשנים יפלו. סתם נזירות שלשים יום, אית דאמרי נשמעינה מן הדא, והימים הראשונים יפלו, ימים שהתירן משה ובית דינו [במיתת נדב ואביהוא], ואין פחות משלשים יום צגיתבאר עפ"י מ"ש בספרי זוטא ר"ע אומר הימים הראשונים יפלו מה שגזרו הראשונים שלשים יום. והבאור הוא מה שהתיר משה לאלעזר ואיתמר בני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו, וסתם פרע שלשים יום. ודרשה זו באה ע"ד רמז ואסמכתא בסמיכות על הדרשה דגדל פרע שבפסוק ה', גדל פרע שער ראשו, סתם נזירות שלשים יום, כמה הוא גידול פרע שלשים, וכבר נתבאר ענין זה שם, ועיקר הענין משלשים יום נתבאר בפסוק הנזכר אות מ"ט, יעוי"ש.
.
(ירושלמי נזיר פ"א ה"ג)
(ירושלמי נזיר פ"א ה"ג)
כי טמא נזרו. מה ת"ל, ללמד שטומאה סותרת המנין ואין שתיית יין סותרת המנין צדדלשון כי טמא נזרו מיותר לענינא, ובא לרמז כי על כן הימים הראשונים יפלו אך משום דטמא נזרו, אבל לא משום דביטל תנאי נזרו בכלל, וממילא מבואר כי רק על פרט זה דטומאה הקפידה התורה שיסתרו הימים הראשונים וימנה, ואף כי גם התגלחת סותרת שאם גלח באמצע ימי נזירותו מונה מחדש. אך התם טעמא אחרינא הוא משום דבעינן גדל פרע שער ראשו ואין גידול פרע פחות משלשים יום, כמבואר לעיל בפסוק ה', ולכן בזה מחולק סתירת טומאה מסתירת תגלחת, שסתירת טומאה סותרת אפי' מאה יום, [אם קיבל נזירותו למאה יום ונטמא בסוף התשעים יום], אבל תגלחת גם באופן כזה אינה סותרת רק שלשים, וכמבואר לעיל בפסוק ה' בדרשה תער לא יעבור על ראשו.
.
(נדה מ"ד א׳)
(נדה מ"ד א׳)
כי טמא נזרו. מלמד שימים טמאים נופלים צהר"ל כל הימים שהוא טמא בהן, ובכל טומאה שהוא אפי' לא טמא מת אין הימים עולין לו מן המנין אלא משלים עליהן את מנין הימים, ומדייק זה מיתור לשון כי טמא נזרו, ומשמע ליה דמורה על כל טומאה שהיא כיון דעכ"פ טמא הוא, ודרשה זו קאי אמתניתין דימי ספירתו וימי גמרו של מצורע, שהם ימי ספורו לאחר שנטהר מצרעתו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, וימי גמרו הם ימי חלוטו שנחלט לטומאה, כמבואר בפ' תזריע. ואמנם אף שאין עולין מ"מ גם אין סותרין את הימים הקודמים, יען כי אין סותר רק טומאת מת בלבד, כדכתיב וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאת מת.
, ולמה לא יעלו, אמר רבי בשם רשב"ל, כתיב ( פ׳ ה׳) גדל פרע שער ראשו, ימים של גידול שער עולין, ימים של העברת שער אין עולין צוימים שיש בהם גידול שער והן ימי הסגירו שעדיין לא גלח עולין לו, אבל ימים של העברת שער והן ימי ספורו שגורמין לו תגלחת שער כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו אין עולין לו. ואמנם טעם דרשה זו אינו מספיק רק לימי ספורו שאין עולין מפני שיש בהן תגלחת, אבל להא דאין עולין בימי גמרו אין מספיק, כי הלא באותן הימים עדיין לא גלח, וכן מביא בירושלמי עוד דרשה על זה מפסוק דס"פ בהעלותך בפסוק אל נא תהי כמת, יעוי"ש לפנינו.
.
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ג)
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ג)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad