1הנה נתתי לך. לך – שלך תהא, ואפילו להסיקה תחת תבשילך טזבדרשה שבסמוך יתבאר, דבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ומבואר בגמרא דמצוה לשרוף את התרומה שנטמאת כדי שלא יבאו בה לידי תקלה, ואשמעינן הכא דבשעת ביעורה היינו בשעת שריפתה, מותר ליהנות ממנה, ומדייק כן משום דבעלמא דרשינן לך שלך תהא, להנאתך תהא, וגם הכא כן, ואחרי דאיירי כאן גם בתרומה טמאה כמש"כ, ומאי שייך בתרומה טמאה היתר הנאה אחרי דאסור לקיימה ומצוה לשורפה, אלא ודאי דהנאה היא הבאה בשעת הביעור, ונ"מ בזה בזה"ז לענין חלה שנקראת תרומה כמבואר לפנינו בפ' שלח (ט"ו כ') בדרשה חלה תרימו תרומה, מותר ג"כ ליהנות ממנה בשעת שריפתה.
.
(שבת כ"ה א׳)
2משמרת תרומתי. בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה יזולכן קיי"ל דכל תרומה לכהן בין טהורה ובין טמאה, ואפילו נטמאה הדגן או התירוש כולה קודם שופריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן, והטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.
.
(שבת כ"ה א׳)
3משמרת תרומתי. ת"ר, אין מדליקין בטבל טמא בחול וא"צ לומר בשבת, דאמר קרא משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך יחר"ל כמו שתרומה טהורה לא הותר אכילתה רק משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא, משום דטבל אסור באכילה, אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הדלקה וכיוצא בה לא הותר רק משעת הרמה ואילך, אבל קודם לכן לא, משום דטבל אסור בהנאה של כלוי, אבל שאר הנאות שאינם של כלוי שרי בטבל. –
ומה שאמר אין מדליקין בטבל טמא הוא הדין בטבל טהור, דילפינן טבל טהור מטבל טמא, מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כלוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן, אבל הנאה שאינה של כלוי שרי, דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה. –
ומ"ש ואין צ"ל בשבת לא נתבאר הענין ומהו החידוש יותר בשבת מבחול, ועיין בחידושי הרשב"א שעמד בזה והניח בצ"ע, ואולי אפשר לומר, דבשבת יש גם חשש שמא יטה כדאמר לעיל כ"ג ב' בענין שמן שריפה הואיל ולשרפה עומד ומצוה עליו לבערו משום תקלה חיישינן שמא יטה יעו"ש, וה"נ גבי טבל כן.
.
(שם כ"ו א׳)
4משמרת תרומתי. מכאן שאסור לגרום טומאה לתרומה ואסור להפסיד תרומה יטנ"מ בזה שאסור ליטול אתרוג של תרומה או משום שמכשירו לקבל טומאה דאיתא במשנה סוכה מ"ב א' שמחזירין הלולב ומיניו למים כדי שלא יתייבשו וכשנוגעים אח"כ באתרוג הוכשר לטומאה או שמפסידו בזה שקליפתו החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה, ועיין מש"כ בזה בר"פ בהר בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בדרשה לאכלה ולא להפסד.
.
(סוכה ל"ה ב׳ ברש"י)
5משמרת תרומתי. בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה, ואמר רחמנא עביד לה שימור כתרומה תלויה היא תרומה התלויה בספק שאינו ידוע אם היא טהורה או טמאה, כגון שתי חביות של תרומה שנגע שרץ באחת מהן ואינו ידוע באיזה מהן שתיהן תלויות בספק, וס"ל לר"א שצריכה שימור שלא תטמא טומאה ודאית, דיליף ע"פ דרשה זו דגם תרומה כזו צריכה שימור, ור"ג ס"ל דהשימור הוא רק שלא לגרום לה טומאה בידים, אבל א"צ שימור שלא תטמאה ממילא, וקיי"ל כר"ג, ועיין במשנה ח' פ"ח דתרומות. –
וכתבו התוס' כאן אע"פ דבשבת כ"ה א' דרשינן [והיא הדרשה הקודמת] בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, והאיך נפקא לן שלש תרומות, טהורה וטמאה ותלויה, אך י"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי, דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטומאה לרבויי היתר הנאה [כמש"כ לעיל אות ט"ז], ומשמרת שייך אתלויה דבעי שימור, כמש"כ למעלה, עכ"ד, ולא אדע ל"ל לדחוקי כ"כ לפרש בעוד שאפשר לומר בפשיטות דתלויה היא בכלל טמאה, דאע"פ שאין טומאתה ודאית, אבל עכ"פ מכלל טהורה יצאה וחומרי טומאה עליה, וי"ל.
.
(בכורות ל"ד א׳)
6משמרת תרומתי. תניא, ר׳ יוסי בשם ר׳ הילא אומר, בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה, דכתיב משמרת תרומתי, תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור, ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן (פ׳ כ"ח), עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו כאר"ל מן התורה מותר לטמא בידים את הטבל [תבואה שלא נתרמה], יען כי רק התרומה צריכה שימור ולא הטבל, ואלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחלה מכאן הוא דלמד, ונתתם ממנו לאהרן הכהן, מה ת"ל הכהן, ודרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה, ולכן קיי"ל דעיסת חלה שנקראת ג"כ תרומה [כמש"כ בפ' שלח ט"ו כ'] שנולד בה ספק טומאה קודם שגלגלה [שזה גמר מלאכה לחלה] מותר לטמאותה גם בודאי טומאה, יען כי אינה ראויה לאכול לכהנים ולא קרינן בה ונתתם ממנו לאהרן הכהן שיהיה ראוי לו לאכול בכהונתו ובטהרה כמש"כ, ואם נולד הספק טומאה לאחר שגלגלה מכיון שנעשית טבולה לחלה חל עליה חובת השמירה שלא לגרום לה טומאה כמבואר בדרשה הקודמת, ולכן תעשה בטהרה, ועיין בחלה פ"ג מ"ב.
.
(ירושלמי חלה פ"ג ה"ב)
7משמרת תרומתי. התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה בטומאה, דכתיב משמרת תרומתי שתי תרומות, וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא ומתו בו (פ׳ אמור) ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים, כמו שנאמר (פ׳ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך כבלפנינו בירושלמי אין הלשון מבורר לענינו, ואנחנו העתקנו מתוקן ומבואר, ומטעם היקש זה צריכה בכורים הערב שמש כמו תרומה, וע"ע בריש פ"ב דבכורים.
.
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)
8לך נתתים למשחה. תניא, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין, דאמר קרא לך נתתים למשחה – לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים כגעיין מש"כ בדרשה הבאה.
.
(זבחים צ"א א')
9לך נתתים למשחה. א"ר חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דאמר קרא למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים כדלא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות, כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי מורה על חיוב, וכנגד זה לשון הדרשה הקודמת, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין וכו' מורה על רשות, והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל, ומבואר שכתבו כן כדי לפשר בין שתי הלשונות והדרשות שהבאנו, אבל הן פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי לא משמע כן, אלא מורה על חיוב, והרמב"ם העתיק בשני המקומות כלשונות הגמרא [פ"ט הכ"ה מביכורים לענין מתנות כהונה, ופ"י ה"י מקרבנות לענין קדשים]. ובתו"כ פ' אמור (כ"ב ז') איתא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה, ע"כ, והבאור הוא שמחשיבו כלחם ביתו ויכול להתנהג עם אכילתו כלחם ביתו ויכול לעשותו קמח או סולת, מבואר מזה ג"כ דאופן אכילת קדשים רשות הוא.
ולכן נראה דהלשון אין נאכלות אלא צלי ובחרדל בא רק לאפוקי שלא יאכלם חיים או שאינם מבושלים כל צרכם, אבל אין ה"נ שרשאי לאכלן גם מבושלין ושלוקין, ונקט צלי וחרדל משום דכן היה מנהגם, כאשר עוד היום הנהוג כן במדינות החמות כנודע, ועדיין צ"ע בזה. –
ועיין ביש"ש פ"ב דקדושין סי' נ"ה דמטעם דרשה זו שצריכים הכהנים להתנהג במתנות כהונה בערך גדולה וכבוד, לכן בשעת פדיון הבן צריך הכהן לישב והאב יעמוד, דאז היא דרך גדולה וכבוד להכהן.
.
(חולין קל"ב ב׳)
10לך נתתים למשחה. התרומה והבכורים הן נכסי כהן כהר"ל מותר לו לעשות בהן כל מה שירצה, כמו עם נכסיו שלו, לאכלם ולהדליקם ולסוך בהם וגם למכרם וליקח בהם חפצים אחרים וכדמפרש.
, התרומה – דכתיב לך נתתים למשחה – לגדולה, למשחה לסיכה ולהדלקה, ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים, כמו שנאמר (ר"פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך כוהפרט דביכורים חסר כאן בירושלמי, והוספנו כן ע"פ המבואר בסוגיא כאן וכמש"כ לעיל בדרשה משמרת תרומתי.
.
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)