ואנשי קדש. תניא, איסי בן יהודה אומר, כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה רכחאם כונתו על חדוש המצוה מבשר בשדה טרפה לא תאכלו קשה על זה מכמה מצות שבתורה דלא כתיב בהו לשון קדושה. ונראה דהוא לשיטתיה בכ"מ בגמרא (חולין קט"ו ב' וש"נ) דמכאן ילפינן איסור לבשר בחלב, מדכתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה ולקמן בפרשה ובמשנה תורה (פ' ראה) גבי לא תבשל גדי בחלב אמו כתיב כי עם קדוש אתה, מה כאן אסור באכילה כמפורש בקרא לא תאכלו אף התם אסור באכילה, יעו"ש, ויוצא מזה דממצוה זו דבשר בשדה טריפה נתחדשה עוד מצוה לאיסור בשר בחלב לאכילה, והיינו מגז"ש קודש קודש כמש"כ, ועל זה רמזה התורה ואנשי קודש תהיון לי, ר"ל הוסיף למצוה זו ההקדמה מקדושת ישראל כדי ללמוד ממנה עוד מצוה אחרת והוא איסור בשר בחלב באכילה כמש"כ, ובזה דרשה זו מבוארת. [מכילתא]
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 22 · פסקה 30
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
תהיון לי. מהו תהיון לי, ר' ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי רכטרמז לפרישה משקצים ונבלות וטרפות המבואר בהמשך הפסוק שזה מורה על קדושה והתקרבות לה' שאינו סובל המזוהמים במאכלי שקץ ותועבה כמש"כ ס"פ שמיני במאכלות אסורות והתקדשתם וכו', וזהו שאמר כשאתם קדושים, כלומר, כשאתם פרושים ומובדלים מכל התועבות והזוהמות הרי אתם שלי. .
(שם)
(שם)
ובשר בשדה טרפה. תניא, בשר קדשים היוצא לחוץ פסול, הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר רליש לפרש כלל ענין זה ע"פ מ"ש דשם טרפה יונח לא רק על קריעה ושבר חיות טרף לבד אלא גם על כל דבר שנשתנה בו הסדר הטבעי והסדורי, ומזה הלשון טרף בקלפי, ספינה המטורפת בים, וכדומה, וגם כאן בכלל ובשר בשדה טרפה זו שטרופה ומבולבלת מסדרה, והנה סדר בשר קדשים שיהיו במקומם הנועד להם וכשיצאו חוץ למחיצתן הרי נטרדו ממקומן והוו בכלל ובשר בשדה טרפה, ומזה הבאור יתבאר הדרשה שבסמוך בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו ושחטו אסור האבר מטעם שיצא חוץ למחיצתו והוי בכלל ובשר בשדה טרפה כפי שיתבאר, ועיין מש"כ בסמוך אות רל"ב. .
(זבחים פ"ב ב׳)
(זבחים פ"ב ב׳)
ובשר בשרה טרפה. מלמד שהמסוכנת שריא, דאי ס"ד אסירא, ל"ל דכתב רחמנא טרפה, השתא מסוכנת דלא מחסרה אסירא טרפה מיבעיא רלאר"ל אי ס"ד מסוכנת מחמת חולי דלא מיחסרא אסורה כש"כ מסוכנת מחמת טרפה שחסרה, ומדאצטריך לאשמעינן טרפה ש"מ דרק מסוכנת מחמת טריפות דמיחסרא אסורה אבל שאר מסוכנת שריא. .
(חולין ל"ז א׳)
(חולין ל"ז א׳)
ובשר בשדה טרפה. אמר רב כהנא, ריאה דדמיא לכבדא כשרה לבשרא טרפה, וסימנך ובשר בשדה טרפה רלבסימן הוא שאם דומה לבשר טרפה, כלשון הכתוב ובשר בשדה טרפה, ועיקר הטעם הוא משום דקים להו לחז"ל דריאה שמראה שלה ככבד אינה לקותא ואם כמראה הבשר הוי לקותא. .
(שם מ"ז ב׳)
(שם מ"ז ב׳)
ובשר בשדה טרפה. בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו רלגואיירי ששחט האם קודם שילדתו. , אע"פ שמותר באכילה האבר עצמו אסור, מאי טעמא, דא"ר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר רלדכלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר, וכאן הרחם נעשה לו מחיצה להתירו בשחיטה, וכל מי שיש לו מחיצה ויצא חוצה לה אסור, וכבר בארנו זה למעלה באות ר"ל, ועיין פרטי דינים מזה ביו"ד סי' י"ד. .
(שם ס"ח א׳)
(שם ס"ח א׳)
ובשר בשדה טרפה. מה ת"ל רלהר"ל מה ת"ל טרפה ודי הוי לכתוב ובשר בשדה לא תאכלו דהוי משמע ג"כ טרפה, דסתם בשר בשדה היא טרפה מחיות הטורפות. , לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאע"פ שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים רלויתבאר לפנינו בפ' ראה י"ב י"ז בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך, יעו"ש. , יכול אף זה כך רלזסמיך על הדרשה הקודמת שהוציא עובר את ידו קודם השחיטה והחזירו, והו"א דכיון שהחזירו ואח"כ נשחט הרי הוא כלא יצא. , ת"ל טרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר רלחוענין המחיצה בזה בארנו לעיל אות רל"ד. .
(שם ע"ג ב׳)
(שם ע"ג ב׳)
ובשר בשדה טרפה. תניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהן אסורין רלטמשום מצות פירוש ומדרבנן. והנה בדרשה הבאה יליף בשר הנתלש כולו מן החי, וכאן מרבה אבר ובשר הנתלש ועודנו מדולדל ואחוז בהגוף. וי"ל בטעם הדרשה בהקדם דברי הרמב"ם בפ"ד ה"ו ממאכ"א בבאור פסוק זה וז"ל, טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער, ואי אתה יכול לומר שטרפה והמיתה מפני שאם מתה הרי היא נבילה, הא אינו מדבר אלא בנטרפה ולא מתה, עכ"ל. והנה מלת ובשר לכאורה מיותרת דדי היה לומר וטרפה בשדה לא תאכלו, ולכן דריש שבא לרבות שיש בשר טרפה מצד עצמה באופן כזה שטרפה כל הבהמה, והיינו כמו שטרפת כל הבהמה איירי שנטרפה ועדיין לא מתה כך יש חתיכת בשר לבד שהיא טרפה אע"פ שהיא חיה, והיינו אבר ובשר המדולדלין שנפרדו ממקום חבורן ועדיין חיים הם, שכל זמן שלא נפרדו בכולן ואחוזים הם בחיות גוף הבהמה נקראו עוד חיים. ואמנם בכ"ז אין נתרין בשחיטה, יען כי אעפ"כ נפרדין הן מן הגוף ואין שחיטת כל הגוף יכול להתירן, ודו"ק. .
(שם ע"ג ב')
(שם ע"ג ב')
ובשר בשדה טרפה. א"ר יוחנן, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה רמהחותך כזית בשר מן החי אף מן הטהורה ואוכלו לוקה משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, והרמב"ם בפ"ד ה"י ממאכ"א ביאר ענין זה וז"ל, החותך בשר מן החי ואכלו לוקה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה חיה מה לי חתכה בסכין, מה לי בכולה מה לי במקצתה, הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טרפה, עכ"ל. ואפשר לומר דענין זה מרומז בלשון דבאמת לפי חקי הלשון הול"ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה הוא תאר להבשר, וממה שסמך בשדה לתבת ובשר מרומז דלא רק אם נטרפה בשדה אלא גם אם היה הבשר כמו בשר בשדה, והיינו בשר מן החי שפירש ממקומו שלא כדרך הנהוג הו"ל טרפה, וכן משמע מרש"י שפי' בענין זה וז"ל, ובשר בשדה משמע שפירש ממקומו וזה בשר מן החי וטרפה כמשמעו, עכ"ל, ועיין מדין זה ביו"ד סי' ס"ב ס"ב. .
(שם ק"ב ב׳)
(שם ק"ב ב׳)
ובשר בשרה טרפה. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה כדרך שאתה תולש מן הקרקע ואוכל רמאיתכן דמדייק כמו בדרשה הבאה אין לי אלא בשדה, בבית מנלן ת"ל וכו', ומה ת"ל בשדה שדבר הכתוב בהוה, שדרך החיות הטורפות לדור בשדה, יעו"ש, והוא דריש בענין אחר, שבא לאשמעינן עוד איסור אבר מן החי שדרכם להתלש כמו שתולשין מין ירק מן השדה ולכן כתיב בשדה. .
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)
ובשר בשדה טרפה. אין לי אלא בשדה, בבית מנלן, ת"ל נבלה וטרפה רמבר"ל בעלמא כתיב נבלה וטרפה סמוכים להדדי. , מה נבלה בין בשדה בין בבית אף טרפה בין בשדה בין בבית, א"כ מה ת"ל בשדה שדבר הכתוב בהוה רמגשדרך החיות הטורפות לדור בשדה. .
(מכילתא)
(מכילתא)
לכלב תשלכון. מעשה בטבח אחד שהאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ומת והיו כלבים מלקקין את דמו, שאלו לר׳ חנינא, מהו להעבירו מלפניהן, אמר להם, הניחו להון, מדידהו קאכלי, דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה גזל אותן והאכיל את ישראל רמדעיין בדרשה הבאה בבאור הלשון מדידהו קאכלי, שחלקה להם התורה אכילת הטריפות מפני הזכות שלא חרצו לשונם לישראל במצרים, יעו"ש. ועיין בהגהות אשר"י בחולין פ' גה"נ סי' ט"ז בסוף הדבור כתב וז"ל, והמוכר טריפות בחזקת כשרות ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ואפילו כלבים אוכלים את בשרו ולוקקים את דמו אסור להבריח מעליו, עכ"ל. ומבואר שרמז למעשה זה שבירושלמי, ואמנם לדעתי מסופקני אם כונת הירושלמי להניחו בלא קבורה, יען כי הקבורה מצוה מן התורה היא, והלנת המת היא בל"ת כנודע בפ' תצא, ולא מצינו שחלקה התורה בין צדיק לרשע, ואדרבה מפשטות הכתוב שם מורה דגם ברשע הדין כן, שהרי כתוב שם כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת לא תלין נבלתו, וזה שנתחייב מיתה בב"ד בודאי רשע הוא שהמיתוהו ברשעתו, וגם ראיה שגם רשע גמור חייבין לקברו, שהרי מצינו בחזקיהו המלך שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים כדי שתהיה לו כפרה בבזיונו.
(פסחים נ"ו א'], הרי שעכ"פ לא הניחו בלתי קבור אלא קברו בדרך בזיון וכפירש"י שם.
ויותר מזה נראה דברשע יש יותר סברא למהר לקברו מקבורת הצדיק, מפני שבו שייך יותר טעם התורה באיסור ההלנה כי קללת אלהים תלוי, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו א' מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל, משא"כ בצדיק, וא"כ בנדון דידן יאמרו מפני מה לא ניתן זה לקבורה מפני שהאכיל את ישראל נבלות וטרפות והרי זה חלול המקום וישראל.
ומה שאמר ר' חנינא בירושלמי כאן הניחו להן וכו' – ענין אחר הוא, כי מעשה זה כמבואר בירושלמי היה בשבת, שבלא"ה היו צריכין להמתין בקבורתו עד מוצאי שבת, ושאלוהו כמפורש בלשון השאלה מהו להעבירו מלפניהם, כלומר שיטלטלוהו בשבת למקום שמור מפני הכלבים שלא ילקקו את דמו, והשיב שלא יטלטלוהו ואי משום שהכלבים מלקקים את דמו מדידהו קאכלי, כמבואר, אבל אין זה כל ענין לגוף הקבורה אלא דבודאי צריך לקברו בלא איחור וכמבואר, ודו"ק. .
(ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג)
(פסחים נ"ו א'], הרי שעכ"פ לא הניחו בלתי קבור אלא קברו בדרך בזיון וכפירש"י שם.
ויותר מזה נראה דברשע יש יותר סברא למהר לקברו מקבורת הצדיק, מפני שבו שייך יותר טעם התורה באיסור ההלנה כי קללת אלהים תלוי, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו א' מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל, משא"כ בצדיק, וא"כ בנדון דידן יאמרו מפני מה לא ניתן זה לקבורה מפני שהאכיל את ישראל נבלות וטרפות והרי זה חלול המקום וישראל.
ומה שאמר ר' חנינא בירושלמי כאן הניחו להן וכו' – ענין אחר הוא, כי מעשה זה כמבואר בירושלמי היה בשבת, שבלא"ה היו צריכין להמתין בקבורתו עד מוצאי שבת, ושאלוהו כמפורש בלשון השאלה מהו להעבירו מלפניהם, כלומר שיטלטלוהו בשבת למקום שמור מפני הכלבים שלא ילקקו את דמו, והשיב שלא יטלטלוהו ואי משום שהכלבים מלקקים את דמו מדידהו קאכלי, כמבואר, אבל אין זה כל ענין לגוף הקבורה אלא דבודאי צריך לקברו בלא איחור וכמבואר, ודו"ק. .
(ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג)
לכלב תשלכון. ולמה לכלב, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (פ׳ בא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תן לו שכרו רמהעיין מש"כ בבאור אגדה זו לעיל בפרשה בא בפסוק המובא בזה. [מכילתא]
תשלכון אותו. [מה ת"ל אותו], אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה, דברי ר׳ יהודה רמור"ל כל איסורין שבתורה דכתיב בהו לא תאכל כמו חמץ בפסח ושור הנסקל אסורין גם בהנאה, וזו היא דעת ר' יהודה כמבואר, ור' מאיר דריש בענין אחר בדרשה הבאה, וטעם דיוק זה מלשון אותו הוא מדלא כתיב בקיצור תשליכוהו, וכעין זה דרשינן בפסחים נ"ט א' יערוך אותו מערב עד בקר, אותו מערב עד בקר ואין דבר אחר מערב עד בקר, וכהנה הרבה דרשות. .
(פסחים כ"ב א׳)
(פסחים כ"ב א׳)
תשליכון אותו. [מה ת"ל אותו], אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, דברי ר׳ מאיר רמזהוא לא ס"ל כר' יהודה בדרשה הקודמת שהמעוט אותו בא להורות איסור הנאה בשאר איסורין, יען דבלא"ה ידעינן זה מלשון לא תאכלו דכתיב בהו, וקיי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, אלא בא להורות איסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה, ושייכות עיקר למוד זה לכאן הוא ע"פ מה דדרשינן למעלה דהלשון ובשר בשדה טרפה בא להורות איסור בשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן, ועל זה כתיב לכלב תשליכון אותו, מבואר דבשר קדשים שיצאו לחוץ מותרת בהנאה, לכן ממעטינן כאן דדוקא בשר קדשים שיצאו לחוץ מותרת בהנאה, אבל להיפך בשר חולין שנכנסו לקודש אסורה גם בהנאה והיינו חולין שנשחטו בעזרה. וטעם הדבר נראה דאזלינן בתר סוף מעשה, כלומר במה שנתפסה לבסוף, ולכן בשר קדשים שיצא לרשות הדיוט נתחללה קדושתה ונעשית חולין, אבל בשר חולין שנכנסה לקודש נתפסה בקודש ודינה כקודש. –
והנה אע"פ דלכאורה הדרשה דלעיל דר"י ודרשה זו דר"מ דרשות מחולקות הן, בכ"ז קבענו שתיהן יען דלענין דינא אין נ"מ דגם ר"מ מודה לדינו דר"י אלא דס"ל דא"צ לזה המיעוט אותו, דידעינן זה מלשון לא תאכלו כמש"כ ולא פליגי רק במשמעותיה דקרא, ולכן אפשר לקיים שתי הדרשות. ודו"ק. .
(פסחים כ"ב א׳)
והנה אע"פ דלכאורה הדרשה דלעיל דר"י ודרשה זו דר"מ דרשות מחולקות הן, בכ"ז קבענו שתיהן יען דלענין דינא אין נ"מ דגם ר"מ מודה לדינו דר"י אלא דס"ל דא"צ לזה המיעוט אותו, דידעינן זה מלשון לא תאכלו כמש"כ ולא פליגי רק במשמעותיה דקרא, ולכן אפשר לקיים שתי הדרשות. ודו"ק. .
(פסחים כ"ב א׳)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad