1לא תשא שמע שוא. אמר רב ששת משום ר׳ אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (כ"ב ל׳) לכלב תשליכון אותו וכתיב בתרי' לא תשא שמע שוא וקרי בי' נמי לא תשיא אהכתיב לא תשא הוא כנגד המקבל לשון הרע, והקרי לא תשיא הוא כנגד המספר לה"ר וכנגד המעיד עדות שקר, ורש"י כתב דמן הכתיב לבד אפשר לדרוש כולם, דכשמספר או מעיד הרי נושא בפיו שמע שוא, ונראה דמפרש לא תשא כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (פ' יתרו). ושייכות עונש ההשלכה לכלבים לענין זה י"ל ע"פ מ"ד בתענית ח' א' על הפסוק בקהלת מה יתרון לבעל הלשון, ופירש"י מי הוא בעל הלשון זה המספר לה"ר, והכלב דרכו לחרוץ לשון כמש"כ (פ' בא) לא יחרץ כלב לשונו, ומכוון הענין להשליכו לכלבים, כלומר לזה שאחז במדותיו.
וע"פ זה יש לפרש מ"ש במ"ר פ' וישב על הפסוק ויתנכלו אותו להמיתו, אמרו נשסה בו את הכלבים, ואינו מבואר מה ראו לענשו בעונש זה דוקא, אך ע"פ המבואר במ"ר שם שחשבו את יוסף למספר לשון הרע, והיינו בעל הלשון, אמרו לנהוג בו מדה כנגד מדה, כמבואר. .
(פסחים קי"ח א')
2לא תשא שמע שוא. אמר רב כהנא, לא תשא שמע שוא, וקרי ביה נמי לא תשיא, מכאן אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו בלא תשא – הוי אזהרה לדיין ולא תשיא אזהרה לבעל דין, שכן מורים מובני המלים, לא תשא לעצמו ולא תשיא – אתה לאחרים, דהיינו הבעל דין להדיין, ועוד תבא דרשה זו בענין זה לפנינו לקמן בפסוק מדבר שקר תרחק. .
(סנהדרין ז׳ ב׳)
3אל תשת ידך עם רשע. אתמר, עד זומם, אביי אמר למפרע הוא נפסל גכגון שהעיד בניסן והוזם על עדות זו באייר, כל העדות שהעיד בינתיים פסולות, כדמפרש, משום דאע"פ שהוזם לאחר כמה ימים מאז שהעיד, אבל נפסל הוא משעה שהעיד. , מאי טעמא, מעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה [אל תשת ידך עם רשע] – אל תשת רשע עד דר"ל כיון דעיקר קפידת הכתוב שלא יהיה העד רשע, וכיון שהוזם נגלה רשעתו למפרע, והעתקת לשון הפסוק בדרשה שלפנינו בא בקצור, דבפסוק כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, והמכוון היוצא ממנו אל תשת רשע עד, וכך נהג התלמוד בכ"מ כשמביא פסוק זה להעתיקו בקצור אל תשת רשע עד, כפי שיבא לפנינו, וכן מנהג חז"ל בכמה פסוקים בתורה וכמש"כ התוס' בשבת קכ"ז א' ד"ה ונתן הכסף וקם לו, וברמב"ם ריש פ"י מעדות איתא אל תשת ידך עם רשע – מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, וכנראה מפרש שכן כונת הגמרא בפי' פסוק זה. .
(ב"ק ע"ב ב׳)
4אל תשת ידך עם רשע. [אמר רבא, האומר פלוני רבעני, בין לאנסו בין לרצונו, הוא ואחר מצטרפין להרגו], ואע"פ דלרצונו רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד הלשון פסוק זה הובא בקצור וכמש"כ באות הקודם. , אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ור"ל אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ולכן פלגינן דבורא ומהמנינן ליה לגבי חבריה ונהרג הרובע ולא מהמנינן ליה לגבי עצמו.
ויש מן המפרשים שהקשו בזה איך אפשר לומר פלגינן דבוריה והיינו שלא רבע אותו רק לאחר, א"כ הלא הוכחש העד הכשר שאמר אותו רבע והו"ל לפי"ז עדות מוכחשת דבטלה כל העדות, וא"כ איך הורגין את הרובע. ונראה בזה דלכאורה קשה איך נוכל להאמין לדברי העד הכשר הא כיון דזה אומר דרבעו לרצונו א"כ העד הכשר מצטרף עם עד רשע, אלא צ"ל דהסברא פלגינן דבורא אמרי' גם בעדות העד הכשר והיינו שנאמין לו רק לגבי הרובע אבל לא לגבי הנרבע כדי שלא יעשה עצמו רשע, ולפי"ז לגבי הרובע יש שני עדים כשרים בלא הכחשה, ודו"ק. .
(סנהדרין כ"ז א׳)
5אל תשת ידך עם רשע. אתמר, מומר אוכל נבילות, אביי אמר בין לתאבון בין להכעיס פסול, מאי טעמא, דהוי לי׳ רשע והתורה אסרה אל תשת רשע עד זגם בכאן כמו בדרשות הקודמות הביא לשון הפסוק בקצור וכמש"כ לעיל אות ד', והרבותא בפסול עדות מומר להכעיס אע"פ דאין לך רשע גדול מזה, הוא דלא בעינן דוקא רשע דחמס כלשון הכתוב עד חמס, והיינו שיהיה תאב לממון, וזה הוא מומר לתיאבון, דמשום דאיסורא זיל טפי אוכל איסורא, אבל מומר להכעיס דאף שהדמים של איסור יקרים משל היתר אוכל ג"כ איסורא, הו"א דכיון דאינו חומד לממון לא יעיד עדות שקר בשביל ממון, קמ"ל דכיון דכתיב בקרא אל תשת ידך עם רשע פסול כל רשע אפילו אינו רשע דחמס, ועי' בחו"מ סי' ל"ד פרטי דינים בזה. .
(שם שם)
6אל תשת ידך עם רשע. תניא, אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד, אלו גזלנים ומלוי ברבית והמועלין בשבועות חעי' מש"כ לעיל אות ד' בקצור לשון שמקצר הגמ' הפסוק, וחשיב בזה שני מיני רשעיות, רשע דחמס היינו שהוא רשע בשביל ממון כמו הגזלנין ומלוי ברבית, וכן רשע סתם היינו הנשבע לשקר, אפי' שלא בשביל ממון, כגון שנשבע על אבן שהוא עץ. .
(שם שם)
7אל תשת ידך עם רשע. [היכי דמי] טנראה כונת השאלה דעד כאן בדרשות הקודמות פירש הפסוק אל תשת ידך עם רשע מענין אל תשת רשע עד, כמו שבארנו, ועתה מפרש לשון הפסוק כפשטיה אל תשת ידך וגו', ומפרש היכי דמי ליתן יד לרשע להיות עד בדבר. , אמר לו אחד, איש פלוני חייב לי מאתים דינרים ולי עד אחד בוא והצטרף עמו וטול אתה מנה ואני מנה, לכך נאמר אל תשת ידך עם רשע יומפרש אל תשת ידך שלא תחלק עמו בממון אחרים ע"י עדות מזויפת. ופשטות דרשה זו צ"ע דהא בכה"ג זה המעיד הוא עצמו רשע הוא דמעיד על מה שאינו ידוע לו כלל, ואולי ט"ס הוא וצ"ל חייב לנו, ומכוונת דרשה זו להדרשה שבגמ' שבועות ל"א א' מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים ת"ל מדבר שקר תרחק, וה"נ בשותפים איירי, ודו"ק. .
(מכילתא)
8אל תשת ידך עם רשע. מכאן היו נקיי הדעת שבירושלים נוהגין שלא היו הולכין לבית המשתה עד שידעו מי הולך עמהם ולא היו חותמים בגט עד שידעו מי חותם עמו יאבסנהדרין כ"ג א' הובאה ברייתא זו ומוסיף בה עוד ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם, אך לא מסמיך שם על זה הפסוק. ופשוט בטעם דרשה זו דמפרש ידך – מקומך ותחומך ומלשון הכתוב על יד היאור, על ידי ארנון, איש על ידו לדגליהם, וגם מפרש ידך – חתימת ידך. –
והנה משמע דהקפידא היא במדות כאלה רק עם רשע, ורשע נקרא זה שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות, כמש"כ הרמב"ם בפ"י מסנהדרין, אבל לא עם איש פחות ממנו בתורה ובכבוד כך היה נראה לפרש.
אבל באו"ח סי' ק"ע ס"כ כתב, כך היו נקיי הדעת נוהגים, לא היו מסובים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם מפני שגנאי לת"ח לישב אצל ע"ה, ולפי מש"כ דבמכילתא סמיך זה על הלשון אל תשת ידך עם רשע אין מבואר כל כך הלשון אצל ע"ה, אם לא שנפרש דע"ה שבכאן פירושו מי שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ דכזה פסול לעדות ג"כ כמו שאמרו בקדושין מ' ב' משום דאינו מן הישוב, וכ"מ בפסחים מ"ט ב'. ובכ"ז צ"ע דכל כי האי הוי ליה להשו"ע לפרש ולא לסתום, ועי' בסמוך.
ואף יש ראיה דכל שאינו ע"ה כזה אלא רק חסרונו שאינו בן תורה וזולת זה הוא בן תרבות ואדם מן הישוב מותר להצטרף עמו אפי' לדין – ממ"ש בסנהדרין ג' א' דמן התורה אפי' אחד נמי כשר לדון דיני ממונות, ומפני מה אמרו שצריך שלשה משום יושבי קרנות, ופריך וכי בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות, ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר וסביר, ולכאורה קשה היאך מותר לזה דגמיר וסביר לישב בדין עם יושבי קרנות, אלא ודאי דכל שאינו ע"ה המבואר דהיינו שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אלא הוא אדם בעל נמוס וד"א רק שאינו בן תורה מותר להצטרף עמו לדין ולכל דבר.
ומה שנקרא איש כזה, דהיינו זה שאינו בעל תורה אבל הוא בעל נמוס ודרך ארץ, בשם ע"ה, כתב הרמב"ם בהקדמה לס' זרעים, משום דכל שאינו בתורה הוא נתון כולו לסגולות ארציות וחומריות, ולכן נקרא ע"ש זה, ולפי"ז צ"ל דמי שאינו בן תורה אבל עוסק הוא בצדקה ובמע"ט ובצרכי צבור באמונה וכדומה אינו מתואר בשם עם הארץ. –
והנה בשבועות ל' ב' איתא, מניין לדיין שידע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, שלא יצטרף עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק, ועיין מש"כ שם בבאור הענין, והב"ח בחו"מ סי' ז' הקשה דמלשון הגמ' מבואר דרק ביודע מפורש שהוא רשע אסור לישב עמו בדין ובעדות, אבל בסתמא מותר, והכא במכילתא משמע דגם בסתמא אסור עד שידע מפורש מי הם, יעו"ש. ולדעתי לא קשה כלל, דבגמ' איירי מדינא ובכל הדיינים ועדים צריכים לנהוג כן, משא"כ במכילתא כאן אמרו מפורש כך היו נקיי הדעת שבירושלים נוהגים, משמע דרק אנשי המעלה ביותר, והאסטנסים ונקיי הדעת היו נוהגים מעלה יתירה בעצמם, אבל אין זה חיוב מוחלט לכל דיין ועד, ובאמת כך שורת הדין נותנת, כי לפי יסודי דיני התורה מוקמינן כל איש מישראל אחזקת כשרות כל זמן שלא איתרע חזקתו, כנודע, ולכן אמרו בגמ' דרק אז אסור להצטרף עמו עד שיודעין בו שהוא פסול, ובמכילתא דאיירי רק במעלה יתרה אמרו להיפך דרק אז מותר להצטרף עמו עד שיודעין בו שהוא כשר.
ולפי זה נראה דלשון הרמב"ם בזה שכתב פ"ב הי"ד מסנהדרין אסור לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי ישב צריך תקון ויותר נכון לגרוס "ראוי" לאדם חכם וכו', יען כי איסור אינו אלא ביודע מפורש שהוא רשע ולא בסתמא, כמש"כ. .
(שם)
9להיות עד חמס. [היכי דמי עד חמס], אמר לו רבו, יודע אתה בי שאילו נותנין לי כל ממון שבעולם אין אני מבדה, מנה לי אצל פלוני ויש לי עד אחד בוא והצטרף עמו, כדי שאטול את שלי לכך נאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס – עד חמס הוא זה יביתכן דמדייק מדלא כתיב להיות עד שקר, ומפרש דאפי' בכהאי גונא שיודע אתה שגוף הדבר אמת כגון שבטוח אתה ברבך שכן הוא הדבר אפ"ה לא תצטרף להיות עד חמס, היינו להוציא ממון שלא מן הדין, יען דאעפ"כ אין לו אלא עד אחד, ואין מוציאין ממון ע"פ אחד. .
(מכילתא)