1ולא תענה על רב. תניא, אין מושיבין מלך בסנהדרין דכתיב ולא תענה על ריב – ולא תענה על רב יגדכתיב רב חסר יו"ד, ומשמע לא תחלוק על הגדול ממך, וחיישינן שמא ילמד המלך חובה והנשארים ישתקו אף אם ידעו ללמד עליו זכות, מפני אימת המלך. ולכאורה צ"ע לפי המבואר בדרשה הבאה דבכל מושב דיינים בד"נ מתחילין מן הצד היינו מן הקטן ולא מן הגדול משום שאם יתחיל הגדול בחובה יש לחוש שלא יאבו הקטנים לחלוק עליו ולכן מתחילין מן הקטן, וא"כ הלא גם במושב מלך אפשר לתקן כזה שיתחילו מן ההדיוטים.
וצ"ל משום דהא דבסתם דיינים לא חיישינן לזילות כבודו של הגדול בזה שמתחילין מן הקטן הסברא בזה מפני שלתכלית הנרצה הוא מוחל על כבודו, וא"כ לפי"ז יהיה צ"ל דגם במלך יתחילו מן ההדיוט והמלך ימחול על כבודו, אבל זה אי אפשר, שהרי קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך כו' אין כבודו מחול (קדושין ל"ב ב') וא"כ אין עצה בזה להתחיל מן ההדיוט, ולכן אין מושיבין כלל את המלך בסנהדרין, ודו"ק. .
(סנהדרין י"ח ב׳)
2ולא תענה על רב. דיני נפשות מתחילין מן הצד ידר"ל כשמתחילין לחקור בדין מתחילין לשאול בדעת וסברת הקטן שבדיינים, מטעם שמפרש, וקרי לזה מן הצד מפני שכך היה מושב הסנהדרין, הקטנים היו יושבים מכאן ומכאן והגדולים באמצע. , מנא הני מילי, אמר רב אחא בר פפא, אמר קרא, ולא תענה על ריב – ולא תענה על רב טוחסר כתיב בלא יו"ד, משמע לא תחלוק על מופלא שבב"ד, וכשיתחילו מן הגדול לפעמים יראה חובה להנדון, והקטן ממנו יראה זכות וישתוק שלא יאבה לסתור דברי הגדול ממנו. וכתבו התוס' אע"פ דבדיני ממונות ג"כ שייך האי טעמא לא חיישינן בזה, אחרי דקרא איירי בדיני נפשות, עכ"ל. ודבריהם צריכים באור דעכ"פ למה לא ניחוש לזה גם בד"מ.
וי"ל בכונתם משום דבאמת א"צ לחוש לזה כלל בכל אופן, שהרי קיי"ל (שבועות ל"א א') מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה בדין שלא ישתוק שנאמר מדבר שקר תרחק, וא"כ מהיכא תיתי ניחוש שיעבור הדיין על זה הדין, אלא צ"ל דאעפ"כ חיישינן פן ואולי לא יעיז הקטן שבדיינים לסתור דברי הגדול, ולכן בד"מ אוקמינן אחזקתיה שבודאי יעשה כדין, רק בד"נ לחומר הענין חיישינן לחשש רחוק שמא לא יעיז לחלוק על הגדול ויצא מזה תקלה לנפש, ודו"ק.
ועיין במהרש"א שהאריך בדברי רש"י כאן וז"ל, משמע מפירושו דלאו למימרא שאסור לענות על רב אלא שמא לא ירצה, עכ"ל. ולא ידעתי ל"ל לפרש כן בדבריו עפ"י משמעות, בעוד שבדברי רש"י במשנה הדברים מפורשים כן. וז"ל שם, מתחילין מן הצד שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו, עכ"ל. .
(סנהדרין ל"ו א׳)
3ולא תענה על רב. תניא, רבי אומר, ולא תענה על ריב – רב כתיב, שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב טזהכונה בזה שיתחילו לשמוע מקודם דעת הקטן שבדיינים ואח"כ דעת הגדול מטעם שמבואר בדרשה הקודמת, וזהו לא תענה אחר הרב, כלומר אחר גדול הדיינים אלא קודם לו, כמבואר. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז)
4ולא תענה על רב. לא תענה אפילו אחר מאה יזהכונה שלא תסכים בסתם אחר רוב דעות טרם חקרת לדעת טעמם וסברתם, וטרם שקלת בדעתך אם כנים דבריהם ואפי' הם מאה, וצ"ל דהלשון מאה לאו דוקא, דהא ב"ד היותר גדול הוא של שבעים ואחד איש, ועיין במל"מ פ"ט ה"ג מסנהדרין. –
והנה ראינו להעיר כאן בענין דבר נפלא, והוא כי הנה דבר ידוע ומקובל הוא באין חולק אשר אם פסקו הסנהדרין כולם לחובה פטור הנדון. וידוע ענין זה במלים קצרות כולו חייב – זכאי, ומקור הדין בסנהדרין י"ז א', אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, מאי טעמא, גמירי הלנת דין למחזי ליה זכותא והני תו לא חזי ליה זכותא, ע"כ. וכזה קבלו להלכה כל הפוסקים באין כל הרהור ספק.
אבל אחד מגדולי הראשונים בדורו של הרמב"ם, רבי מאיר הלוי [הרמ"ה], פירש דינו של ר"כ במובן ההיפך מקצה לקצה מן הפי' המקובל, והוא כי סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, ר"ל פוטרין אותו מיד למיתה, שהורגין אותו מיד, ואין מענין את דינו עד למחר, כבכל דיני נפשות שמלינים את הדין, והלשון פוטרים אותו הוא מעין הלשון בשבועות ל"ט א' בעומד לישבע ואיימו עליו חומר השבועה ואמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, ופירש"י מחייבין אותו מיד לשלם, וה"נ הפירוש מחייבין כלומר הורגין אותו מיד, והובאו דבריו אלה בס' קהלת יעקב למהר"י אלגזי בחלק לשון חכמים בערך פטור.
והנה לפי' המקובל דפוטרים אותו היינו שמזכים אותו קשה מה שנותן טעם על זה גמירי דהלנת דין למחזי ליה זכותא וכו', מה טעם הוא על עיקר חידוש הדין שמזכין אותו, אשר באמת חידוש דין נפלא כזה בערך יציבא בארעא וכו' היה צריך באור והסבר יתרה, ובדוחק יש להסביר טעם לטעם זה דכיון דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה, והיינו שיראו הב"ד זכות להנדון והני תו לא חזי ליה זכותא, וא"א לקיים בזה והצילו העדה, אבל לבד שזה דוחק עוד עיקר חסר בדברי רב כהנא, דהו"ל לפרש כן מפורש, וכן קשה, מה עדיף עכ"פ חוטא כזה שכולם רואין בו חובה מכזה שהורג שלא בעדים כשרים או שלא בהתראה שמכניסין אותו לכיפה עד שמת מאליו, כמבואר בסנהדרין פ"א ב', ולמה יהיה חוטא זה נשכר כל כך.
ויש מי שכתב בטעם פטור זה [לזכות] משום דכ"ד שאין בו מתלוקת לא נתברר יפה, וכמ"ש מיני ומיניה תסתיים שמעתתא, אבל אין כדאי גם לדחות הדברים המוזרים האלה, דלא אמרו זה רק כשיש מחלוקת אז אמרינן דאעפ"כ דברי שני הצדדים רצויים, משום דבכ"ז מתוך דברי שניהם יתברר האמת, אבל בודאי כששניהם מסכימים לדעה אחת אין לך מדת אמת יותר מזו, דאלת"ה הרי יתחייב שכל דין המוסכם מכל הפוסקים אינו מוסכם להלכה, מפני שאין בו מחלוקת, וכמה זר להעלות על הדעת רעיון זה. ולבד זה מאן יימר דאין הפי' סנהדרין שראו כולם לחובה – שחקרו ופלפלו ודנו צדדי הזכות והחובה ובאו לידי מסקנא – לחובה, הרי היה בזה גם ענין מחלקותי.
וקצת ראיה יש להביא לפי' הרמ"ה מר"ה כ"ו א' בהא דאמר ר' עקיבא שם, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כולם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין, ומפרש התם דבעלמא סבר ר"ע עד נעשה דיין, והתם שאני משום דרחמנא אמר והצילו העדה וצריך לחזור לזכות להנדון וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא, ע"כ. ור"ל אם יהיו הם דיינים יראו לו כולם חובה ויצא דינו לחובה, ולפי הפי' דסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, מזכין אותו, קשה מה איכפת לן אם לא יראו לו זכות אלא כולם יראו חובה והלא באופן כזה ממילא יפטר, ועיין בטורי אבן מה שהעיר שם, ולפי מש"כ יתיישבו הדברים, יעו"ש.
סוף דבר אם לראיות וסתירות יש להעיר לכאן ולכאן מכמה מקומות בש"ס, וגם הראיה מר"ה שהבאנו יש לדחוק ולפרש דהכונה כיון שא"א לקיים בדין זה והצילו העדה מפני שלא יראה זכותו אינו דין, כמש"כ למעלה, אבל בודאי פשטות הענין מורה כפי' הרמ"ה, משום דאל"ה היש לך חוטא גדול ונשכר מזה, וכמש"כ, ועי' בהגהות ר"צ חיות מש"כ להסביר דברי רב כהנא, וכל דבריו הם דברים בעלמא ורעיונות בודדים בלא יסוד ובסיס לפי רוח התלמוד, ואין להאריך עוד. .
(שם שם)
5ולא תענה על רב. מניין לאחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע שלא יטה אלא לכף זכות, ת"ל ולא תענה על רב יחיתכן דדריש שלמוד חובה על הנדון הוא ענין המביא לידי קטטה ומריבה בקרובי הנדון על העדים והדיינים, וכדמשמע בסנהדרין מ"ח א', וזהו לא תענה בסתם על ריב, דהיינו לחובה, ועיין ברמב"ם פ"י ה"ב מסנהדרין ובמפרשים שם. .
(מכילתא)
6על רב לנטות. שלא תאמר דיו לעבד להיות כרבו, אלא אמור מה שבדעתך יטר"ל שלא תסכים לדברי הגדול שבדיינים מבלי חקור בדעתך את דבריו. .
(תוספתא סנהדרין פ"ג)
7על רב לנטות. הוסיף הכתוב עוד אחד [מכאן שאין ב"ד שקול] כר"ל שאין לעשות ב"ד זוגי, שאם יתחלקו בדעותיהם יהיו שקולים זה כנגד זה ולא יוכרע הדין, משא"כ במספר שאינו זוגי בהכרח יהיה רוב דעות מכריע לאחד מן הדעות, וזה מדויק מלשון לנטות שיהיה באפשר לנטות אחר הרוב, ועי' בסמוך אות כ"ב, ובפני משה לירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז ד"ה רב הרכיב דרשה זו דתוספתא עם הדרשה הקודמת והבין שהן דרשה אחת, אבל לדעתי אין האמת כן, כמש"כ, וכפי שיתבאר להמעיין בפנים התוספתא. .
(שם שם)
8אחרי רבים להטות. ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שתהיה עמהם לטובה, ומה ת"ל אחרי רבים להטות, אלא לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שנים כאר"ל לחובה בעינן שיהיו מחייבין עודפין שנים על המזכין, אבל לזכות די אם רק אחד עודף. .
(סנהדרין ב׳ א׳)
9אחרי רבים להטות. תניא רבי אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר, מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות, אמרה לך תורה עשה לך בית דין נוטה כבר"ל שאין להושיב ב"ד במספר זוגי, כדי שאם יהיו מחולקין בדין יהיה רוב דעות נוטה לכאן או לכאן, משא"כ במספר זוגי אפשר שיתחלקו בדעות לחצאין ולא יוכרע הדין, וזהו עשה לך ב"ד נוטה, כלומר ב"ד כזה שיהיה באפשר לנטות אחרי רוב דעות, וכבר באה דרשה כזו לפנינו למעלה באות כ'. .
(שם ג׳ ב׳)
10אחרי רבים להטות. מכאן דאזלינן בתר רובא כגוכלל גדול הוא בתורה בדיני ממונות ובדיני נפשות ובאיסור והיתר וטומאה וטהרה, ורק בזה חלוק ד"נ משאר הדברים, שבכל הדברים די בנטיית רוב עפ"י דעה אחת, ורק בד"נ והרוב נוטה לחובה צריך שיהיה ברוב זה לא פחות משנים, כמבואר בדרשה דלעיל מגזירת הכתוב.
וכתבו התוס' בב"ק כ"ז ב' דאע"פ דבדיני ממונות היכא שיש תובע ונתבע אין הולכין אחר הרוב, והיינו להוציא ממון מכח הרוב, בכ"ז בסנהדרין אזלינן אחר הרוב, וטעם הדבר משום דבסנהדרין אמרינן דהמעוט כמאן דליתא דמי ואין כאן מעוט כלל, עכ"ל. ונראה להסביר סברתם, משום דבשאר עניני רוב זולת רוב של סנהדרין יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר ופוסקים הדבר רק מפני הדין דאזלינן בתר רובא, לכן לא הוי רוב זה ודאי וחזק אלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה היינו לחזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה, דהיינו בחזקת מי שהוא בידו עתה ואתרע ליה רובא, משא"כ בחלוקי דעות סנהדרין דרוב המחזיקים בדעה אחת להם אין שום ספק כלל באמתת פסק דינם אלא ברור להם כן, וכיון שהרוב ברור ומאומת אמרינן דדעת המיעוט דיינים כמאן דליתא דמי.
ודע דהא דאזלינן בסנהדרין בתר רובא והמעוט כמאן דליתא דמי הוא דוקא אם הם פנים בפנים, אבל לא מתוך הכתב והספרים, והסברא בזה משום דהיכא שהם פנים בפנים אמרינן כיון ששמעו הרוב את דברי המעוט ולא הודו להם, בודאי נתבררה להם שהלכה כמותם, משא"כ מתוך הכתב והספרים י"ל דאילו היו הרוב שומעין ורואין דברי המעוט אפשר שהודו להם, וע"כ לא הוכרע ההלכה כהרוב, וכ"כ בשו"ת הרלב"ח באגרת הסמיכה דף רע"ט ובכללי גט פשוט כלל א', ועיין רמב"ם רפ"ט מסנהדרין, ובזה ניחא ויובן מה שמצינו בגמ' ובפוסקים שמכריעים לפעמים כיחיד נגד רבים. –
ויש מחלוקת הראשונים אם הא דאחרי רבים להטות הוא רק בשוין בחכמה או אם המעוט גדול בחכמה הלכה כמעוט, ונראה לי ראיה דאפילו אם הרוב הוא פחות בחכמה מהמעוט ג"כ אזלינן בתרם, מירושלמי תענית פ"ג ה"ד, א"ר זעירא בשם ר' חנינא, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר הקב"ה עם משה שנאמר (פ' דברים) ויהי כאשר חמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, והובא ענין זה בקצור בבבלי תענית ל' ב' ושם מסיים אלי היה הדבור, והבאור הוא דמשמענו דבמקום דאזלינן בתר רובא אין אנו משגיחים אם בהמעוט נמצאים יחידים אנשי סגולה ורמי המעלה, ובהרוב כולו – המון עם, יען כי סתמא כתבה התורה אחרי רבים להטות, יהיו מי שיהיו, וזהו כונת הלשון מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שהרי בשביל הרוב מנע הקב"ה מלדבר עם משה, והרי מבואר מפורש דאפי' אם הרוב פחות בחכמה מהמעוט קי"ל אחרי רבים להטות.
ואף נראה להסביר טעם הדבר שאפי' אם המעוט גדול בחכמה אזלינן בתר הרוב הפחות בחכמה ע"פ מש"כ הרמב"ם בהקדמה לסכר יד החזקה בבאור הענין דאחרי רבים להטות, שראה הקב"ה שיהיו מחולקים בלמודי החורה ולא יצא כל דין לאמתו לכן גזר אומר אחרי רבים להטות, ע"כ. ולפי זה אם נחלק בין גדולים ובין קטנים בחכמה עדיין לא יתברר ולא יצא בהחלט דין לאמתו, כי א"א לברר ולהכריע ערך מדת וקצבת החכמה. .
(חולין י"א א׳)