1ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט סהענין האש מן השמים מבואר בזבחים ס"א ב' ובסע"ר פ' ט"ו אש שירדה מן השמים לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה. ועיין במדרש חזית עה"פ סמכוני באשישות.
.
(יומא כ"א ב')
2ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת סוהצתת אליתא הם הקיסמין הדקין שבהם מציתין עצי מערכה גדולה. ונראה דמדייק זה מלשון בני אהרן הכהן דמיותר הוא כולו, דהא כבר כתיב (פ' ה') והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה, וגם זר אסור לקרב למזבח, וגם נתינה זו בכלל, לכן דריש מן בני אהרן שיהיה כהן כשר כמו אהרן לאפוקי חלל, ומן הכהן שיהיה אז בכלי שרת דהיינו בבגדי כהונה וכמו שדרשו בזבחים י"ח ב' הפ' דפ' תצוה דכתיב בבגדי כהונה והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.
ובגמ' כאן מקשה על דרשה זו פשיטא, וכי תעלה על דעתך שזר קרוב למזבח, ואיני מבין טעם קושיא זו, דהא הרבותא בזה לא לאפוקי זר אלא לרבות כהן כשר ובבגדי כהונה. ואולי כונת הגמרא דגם זה פשיטא, דלא יתכן שישמש כהן פסול ובלא בגדי כהונה אצל המזבח, והלשון זר לאו דוקא זר ממש, דהייני ישראל ולא כהן, אלא ר"ל כל כהן שאינו כשר נקרא זר, ומצינו כלשון זה בכריתות ו' ב' על הפ' דפ' תשא ואשר יתן ממנו על זר דכתיב גבי שמן המשחה דבכלל זה גם כהן גדול שאינו צריך עוד למשיחה כגון לאחר שנמשח, ומפרש הטעם משום דהשתא זר הוא לענין זה, וה"נ כן.
.
(שם כ"ד ב')
3בני אהרן הכהן. הכהן בכהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה סזדייק יתור לשון הכהן, דידוע הוא, ודריש הכהן בזמן שהוא בבגדי כהונה הראוים לו, וכמ"ש בסוגיא כאן על הפ' דכתיב בבגדי כהונה (פ' תצוה) והיתה להם כהונה להקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וכל כהן בבגד הקבוע לו, והוא הדין כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד עבודתו פסולה, כפי שיבא בפסוק הבא.
.
(זבחים י"ח א')
4אש על המזבח. תניא, ר' שמעון אומר, מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח שנאסר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח סחכבר כתבנו (אות ס"ו) שהצתת אליתא הם הקסמין הדקין שבהם מציתין עצי מערכה גדולה, ועיין מש"כ שם, וכונת דרשה זו שאפילו תחלת נתינת האש דהיינו הקסמין יהיו ג"כ על ראש המזבח, ולא יצית על הרצפה ואח"כ יעלה האש על המזבח.
.
(יומא מ"ה א')
5וערכו וגו'. תניא, ר, שמעון בן יוחאי אומר, מניין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים, שנאמר וערכו עצים, אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב (פ' צו) ובער עליה דבק עצים בבקר וערך, תנהו ענין לתמיד של בין הערבים סטענין הגזירי עצים הוא דאחר שעורכים עצים בראש המזבח מצוה להעלות בשני גזירים יותר, ויליף שהיו נושאין אותן שני כהנים, וטעם הדיוק מדכתיב וערכו בלשון רבים. ולכאורה צ"ע דיוק זה, דהא בכמה ענינים בפרשה זו כתיב בלשון רבים, כמו והקריבו וזרקו, וצ"ל דמדייק מדכתיב פעם בלשון רבים, כאן, ופעם כתיב בענין זה בלשון יחיד, וערך עליה הכהן עצים (ר"פ צו), ובגמרא מפרש זה עוד ע"פ דיוקים שונים. –
וע' ברמב"ם פ"ב ה"ג מתמידין כתב שכל אחד מהכהנים השנים היה עץ אחד בידו, וכנראה כתב כן מפני שכן הוא מפרש כונת לשון המשנה כאן שנים בידם שני גזירי עצים, ולכאורה מניין לו לפרש כן ולא שהשני כהנים ביחד היו נושאים השני גזירים, וי"ל משום דאיתא בירושלמי שקלים פ"ו ה"ד האומר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד, אמר ר"א, מתניתא אמרה כן, דהאי קרבן אחד והאי קרבן אחד [ר"ל כל גיזר חשוב להיות נידר בפני עצמו] כהאי דתנינן ושנים בידם שני גזירי עצים, ע"כ, הרי מפרש הירושלמי שכל חד מהכהנים היה נושא גיזר אחד, ומפרשי הרמב"ם לא העירו מקור לדבריו.
ודע דבכלל דין זה דשני גזירי עצים צריכים להיות בשני כהנים לכאורה יש להעיר מיומא כ"ב א' בענין הפייסים שהיו במקדש איתא שם מי שזכה בתרומת הדשן זכה בשני גזירי עצים, וזה מורה מפורש דהיה בכהן אחד. אך הנה מצאתי כתוב בשם הריטב"א שמי שזכה בשני גזירי עצים היה אומר לחבירו בוא וזכה עמי בגיזר אחד [ע' כ"מ פ"ד ה"ח מתמידין], ואף שלא כתב מקור לדבריו אבל בהכרח צריך לפרש כן ע"פ ההערה שכתבנו.
.
(שם כ"ו ב')
6עצים על האש. מלמד שמצוה להקדים אש לעצים עובתו"כ באה דרשה זו בלשון אחר, עצים על האש ולא אש על העצים, והכונה אחת היא, וחידוש שברמב"ם פ"ב מתמידין נשמט דין זה.
.
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א)