וערכו. יכול יהיה כהן אחד עורך כל האברים ת"ל וערכו, הא כיצד, כהן אחד עורך שני אברים עאולא כל כהן אבר אחד משום דכתיב עוד קרא (י"ב) וערך הכהן אותם, וע"ע בסמוך מענין זה.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 1 · פסקה 8
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
וערכו בני אהרן הנהנים. וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, למדנו לטלה שטעון ששה כהנים עבדריש ע"פ הכלל מעוט רבים שנים. ומ"ש למדנו לטלה היינו קרבן הבא מן הצאן, דהיינו טלה, הקרבתו בששה כהנים, והוא ע"פ המבואר בדרשא הקודמת דכל כהן עורך שני אברים, ובטלה יש עשרה אברים, נמצא דלעריכתם צריך חמשה כהנים, ועוד כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים, הרי דצריך עוד כהן לזה, ובס"ה ששה. ואם היה הקרבן איל או עז מוליכין אותו יותר כהנים לפי ערך מספר האברים שבו, ומבואר בפרטיות בפ"ב דיומא וברמב"ם פ"ו מקרבנות. ואמנם כל זה הוא בקרבנות צבור, אבל בקרבן יחיד מעריכין יותר או פחות כהנים כפי שירצו. ונראה הטעם בזה, משום דביד הבעלים לכבד לכל כהן שירצה וכמו תרומות ומעשרות, כנודע.
.
(יומא כ"ז א')
(יומא כ"ז א')
בני אהרן הכהנים. הכהנים בכהונם, למד על כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבירתו פסולה עגדייק כפל לשון בני אהרן הכהנים, דדי היה לומר או בני אהרן או הכהנים, ודריש אימתי נקראו כהנים בזמן שהם בבגדי כהונתם הראוים להם, כה"ג בשמונה וכה"ד בארבעה, וע' בפסוק הקודם באה דרשה כזו לענין כה"ג שלבש בגדי כה"ד.
.
(זבחים י"ח א')
(זבחים י"ח א')
את הנתחים את הראש. והלא ראש בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא, לפי שנאמר(פ' י') והפשיט את העולה ונתח, אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, בניין לרבות את הראש שכבר הותז, ת"ל את הראש עדר"ל אין לי שקרויין נתחים אלא אותן שישנן בכלל הפשטה, כדכתיב והפשיט ונתח, וגבי עריכה דכתיב וערכו את הנתחים, משמע בנתחים הנפשטים, ומניין לרבות בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה, שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה, וקרי ליה הותז משום דכיון דנחתכו הסימנים הו"ל כהותז, מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא, ולכן פרט הכתוב את הראש ביחוד להורות שגם היא בכלל עריכה, וכן קיי"ל בזבחים פ"ה ב' דהראש קרב כמו שהיא. ומבואר בגמ' דמכאן ילפינן דשחיטה מן הצואר, ע"ל פ' ה'.
.
(חולין כ"ז א')
(חולין כ"ז א')
ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצאה], לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה עהלפי שבית השחיטה מלוכלך בדם.
.
(יומא כ"י א')
(יומא כ"י א')
על העצים וגו'. על העצים אשר על האש, עצים הנתונים להיות אש, [להוציא של גפן ושל זית] עודמיד נעשים דשן. ונראה פשוט דמדייק יתור כל לשון זה על העצים אשר על האש, דהא כבר כתיב ונתנו אש על המזבח וערכו עצים על האש. ובגמרא איתא עוד טעמים במניעת עצי גפן וזית למזבח, וע' במל"מ פ"ז ה"ג מאסמ"ז.
.
(תמיד כ"ט ב')
(תמיד כ"ט ב')
אשר על המזבח. מלמד שלא יהיו העצים יוצאים פן המזבח כלום עזר"ל שתהא מדת העצים באופן כזה שיניחו בשלמותן על המזבח ולא יצאו מהן עוקצין חוץ למזבח, ופשוט דמדייק מיתור לשון זה אשר על המזבח, דהא כבר כתיב ונתנו אש על המזבח, וא"כ ידעינן שהאש צריך להיות על המזבח, ומאי תו אשר על המזבח.
.
(זבחים ס"ב ב')
(זבחים ס"ב ב')
אשר על המזבח. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים ואש מתוך ביתו, ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, דברי ר' אליעזר ב"ר שמעון, ור' אלעזר בן שמוע אומר, מהמזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט עחהנה במכילתא ס"פ יתרו דרשינן מזבח אדמה תעשה לי שתעשנו מתחלה לי לשמי ולא לשם הדיוט, יעו"ש. ובודאי לא שייך כאן להקיש עצים למזבח לענין שיעשום מתחלה לשם הקדש, והיינו שיכרתו אותם מן העץ לשם גבוה, יען כי ההיקש הזה לא כתיב בעשיה רק בהערכה כאן בעת שהמזבח כבר מוכן ועומד, וא"כ יהיה כונת ההיקש בודאי אסור להדיוט להשתמש בו שהרי מצוה לעשותו לשם גבוה וכיון שעשאוהו נקדש ואסור להשתמש בו, וכשנשתמש בו פסול לקודש, כך עצים אסורין להשתמש בהן להדיוט ואם נשתמש בם פסולין לגבוה. וע"ל ס"פ יתרו ויתבאר לך ביותר הכרח באור זה.
והנה מפשטות הענין משמע דמאן דס"ל ההיקש לשל צבור לא ס"ל ההיקש לענין שימוש הדיוט, וכן להיפך, אבל לפי"ז קשה מה דפריך בגמרא מאי בינייהו הא איכא בינייהו הא גופא, דלר"א בר"ש צריכים להיות עצים ואש משל צבור ומותרים אם נשתמש בהן הדיוט, ולר"א בן שמוע להיפך, וצ"ל כמש"כ הר"ן פ"ז דשבועות דלפעמים אומר הגמרא מאי בינייהו אף דלא פליגי, וכ"כ הכ"מ פ"ח ה"ח מק"פ, וכן נראה בדעת הרמב"ם שמביא שני הדינים להלכה, הא דמשל צבור והא דלא נשתמש בהן הדיוט.
וע' באו"ח סי' קמ"ז פסקו על יסוד דין זה דאסור לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנשתמש בהם הדיוט, והמג"א הקיל כשנשתנו צורתן ועשה מהן כלי אחר, ועיין מש"כ בזה בפ' פקודי בפסוק במראות הצובאות. .
(מנחות כ"ב א')
והנה מפשטות הענין משמע דמאן דס"ל ההיקש לשל צבור לא ס"ל ההיקש לענין שימוש הדיוט, וכן להיפך, אבל לפי"ז קשה מה דפריך בגמרא מאי בינייהו הא איכא בינייהו הא גופא, דלר"א בר"ש צריכים להיות עצים ואש משל צבור ומותרים אם נשתמש בהן הדיוט, ולר"א בן שמוע להיפך, וצ"ל כמש"כ הר"ן פ"ז דשבועות דלפעמים אומר הגמרא מאי בינייהו אף דלא פליגי, וכ"כ הכ"מ פ"ח ה"ח מק"פ, וכן נראה בדעת הרמב"ם שמביא שני הדינים להלכה, הא דמשל צבור והא דלא נשתמש בהן הדיוט.
וע' באו"ח סי' קמ"ז פסקו על יסוד דין זה דאסור לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנשתמש בהם הדיוט, והמג"א הקיל כשנשתנו צורתן ועשה מהן כלי אחר, ועיין מש"כ בזה בפ' פקודי בפסוק במראות הצובאות. .
(מנחות כ"ב א')
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad