1ופדויו מבן חדש. תניא, ר׳ שמעון בן גמליאל אומר, כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה נזומדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן. ואמנם זה הוא רק באינו ידוע אם כלו לו חדשיו, אבל אם ידוע שכלו נחשב בר קיימא ביום ראשון, ונקרא כלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש עד זמן ההולדה ועברו בנתיים ט' חדשים. –
ונ"מ בכלל זה דרשב"ג לענין כמה דינים, כמו לענין קטן שמת בתוך ל' יום ואין ידוע אם כלו לו חדשיו או אפילו ביום שלשים אין קורעין עליו ואין אב כהן מטמא לו ואין מתאבלין עליו ואינו פוטר את אמו מן החליצה ועוד לענינים שונים, ועיין במשנה נדה מ"ג ב'.
.
(שבת קל"ה ב׳)
2ופדויו מבן חדש. מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן את הפדיון יחזיר, מאי טעמא, דגמרינן חודש חודש ממדבר, מה התם מבן חודש ומעלה אף הכא מבן חודש ומעלה נחבפ' במדבר כתיב פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה.
.
(בכורות מ"ט א׳)
3ופדויו מבן חדש וגו'. אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות, מאי טעמא, דדרשינן כלל ופרט, ופדויו מבן חודש כלל, בערכך כסף חמשת שקלים – פרט, תפדה – חזר וכלל נטואע"פ דתפדה כתיב קודם בערכך, וא"כ הול"ל כלל וכלל ופרט ולא כלל ופרט וכלל, צ"ל דלא נחית לסידרא, כי אין נ"מ בזה האיך מסודרים, ונקיט הלשון הרגיל בעלמא כלל ופרט וכלל.
, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, כה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון סדאינן אלא לראיה. ובשו"ת חת"ס סי' קל"ד כתב דשטרות הממלכה ובתי אוצר בטוחים העוברים לסוחר מיד ליד כמטבע מהלכת אין להם דין שטרות אלא ככסף מעליא, לענין קדושין ושומרים ושבועות, אך לענין פדיון הבן נסתפק משום דאפשר לומר דדוקא מה שבדבר שבין אדם לחבירו כל טבעא דסגי בעלמא נקרא מטבע, משא"כ פדה"ב שפודים מהקב"ה והוא קצב הפדיון ה' סלעים שיש בהם משקל ה' לאט"ה וקווינ"ט כסף מזוקק, אפשר דכל שאינו כזה ממש אין פודין בו.
ואני תמה, שהרי הלכה רווחת קיי"ל דפודין גם בשוה כסף כמבואר במשנה כאן בסוגיא, א"כ מבואר מפורש דלא מטבע כזו ממש צריך אלא שווי מטבע כזו, וא"כ כל מה ששוה לערך כזה בכלל כסף הראוי לפדיון הוא, ודו"ק.
.
(שם נ"א א׳)
4עשרים גרה הוא. תניא, עשרים גרה השקל (פ׳ תשא), למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל (פ׳ בחקתי) עשרים גרה יהיה השקל, יכול יפחות, ת"ל עשרים גרה הוא סאבאור הענין, כי שם שקל הוא מלשון משקל ותלוי לפי הסכמת המדינות שמגדילים אותם כפי הצורך לפי העת והמקום, שהמטבעות משתנות תמיד, ומבואר בגמרא בסוגיא שלפנינו שחכמים הוסיפו על השקל ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, ומשקל הסלע הוא שפ"ד שעורים בינונים והסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה והיא ב' פונדיונין, ופונדיון ב' איסרין, ופרוטה היא אחת משמונה באיסר, ונמצא משקל המעה והיא הגרה ט"ז שעורים, ומשקל האיסר ד' שעורים, ומשקל הפרוטה חצי שעורה, ולפי זה הוי משקל שקל ש"כ שעורים, ואמר כאן שבשקל הקודש מותר רק להגדיל משקלו, וכמבואר בגמרא כאן שחכמים הוסיפו על השקל כמש"כ, אבל לפוחתו כדרך שלפעמים פוחתין המלכיות מטבעות חול אסור, ויליף כן משום דפעם כתיב עשרים גרה יהיה השקל ופעם כתיב עשרים גרה הוא, ומשמע דאף שאפשר להוסיף עליו אבל לא יפחתו ממנו, דכן משמע לשון הוא, בהווייתו יהא במשקל זה. זה הוא באור הדרשה שלפנינו.
ובנוגע לערך שיוי חמשת שקלים בדורנו ובמדינתינו, האריך לבאר הגר"א בבאורו ליו"ד סי' ש"ה, וסוף דבר מסיק דהשקל הוא בקירוב ששה זהובים פולין, יעו"ש. ולפי ערך מטבעות מדינת רוססיא ידוע שהם בערך תשעים קאפיקו"ן, ואחרי שהשקל של תורה היה כסף זקוק, לכן צריך להעריך שיוי זה ג"כ לפי ערך מחיר מטבעות כסף במדינה ולא מטבעות נחושת או נייר, ולפי"ז בדין פדה"ב במדינתנו, פודים בחמשה רובלי"ם כסף או בששה רובלי"ם נייר או נחושת, ובערך תוספת קצת בעת עלית שער הכסף במדינה, וכן נ"מ בזה לענין כתובת אשה ומחצית השקל ועוד ענינים כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק כמוהר הבתולות ובר"פ תשא.
.
(שם נ׳ א׳)