1אך בכור שור וגו׳. רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב סבר"ל אם יש בו מקצת סימנים שדומה בהן לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין חייב, ואמנם אין חיובו כבכור תם אלא כבכור בעל מום, ויתבאר בסמוך, מפני שאין לך מום גדול משינוי ברייתו והוא בע"מ קבוע.
, דאמר קרא אך בכור שור ובכור כשב ובכור עז – בכור שור, שיהא הוא שור ובכורו שור, בכור כשב, שיהא הוא כשב ובכורו כשב, בכור עז, שיהא הוא עז ובכורו עז, יכול אפילו יש בו מקצת סימנים, ת"ל אך חלק סגפשוט דמדייק דהו"ל לכתוב אך שור כשב ועז, דהא בענינא דבכור קמשתעי, ולמה כתב בכור בכל אחד, אלא לדרשה אתא, עד שיהא כאמו ולא יהא דומה לאחר, ומדכתיב אך ולא ובכור שור דריש שבא לחלק ולמעט דלפעמים משכחת אף בכור שור שאינו בכור שור ממש, וג"כ הוא חייב בבכורה, ואיזה הוא זה הדומה במקצת סימנים לאמו וכמש"כ למעלה.
גם יש לפרש ענין דרשה זו, משום דהסמיכות בכור שור, בכור כשב בכור עז יש לה שתי הוראות: א) בכור שהוא שור וכו'. ב) בכור של שור, יליד השור וכו'. מובן מאליו דאם נשתמש רק בהוראה אחת, יצא לנו דרחל שילדה מין עז ג"כ חייב, ולכן מדייק מדכתיב בכור שור, בכור כשב, בכור עז ולא כתיב בכור השור וכו' כמו בכור האדם (לפי ההוראה הב') וגם לא כתיב שור בכור וכו' (לכי ההוראה הא') משמע דכאן מצריכינן שניהם שיהא הוא ובכורו שור וכו' (כפי אשר תסבול הסמיכות הזאת בכור שור וגו' את שתי ההוראות יחד). ולפי"ז הוי כאן הדיוק מתמונת הסמיכות, ולקמן בדרשה הסמוכה הוי הדיוק מדלא סגי' ליה בחד.
.
(בכורות ה׳ ב׳)
2אך בכור שור וגו'. תניא, א"ר יוסי ב"ר חנינא, למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב אימורין בבכור עז סדר"ל בענין הקטרת אימורים דכתיב ואת חלבם תקטיר למה כתיב אך בכור שור בכור כשב בכור עז, ודי היה לכתוב אך בכור שור כשב ועז, ואי משום דצריכי לכתוב כולם משום דרשה הקודמת עד שיהא הוא שור ובכורו שור וכו', אך אי משום הא היה די לכתוב בכור שור כשב ועז, אבל למה לי עוד לכתוב בכור בכל אחד, ועי' מ"ש באות הקודם.
צריכא, דאי כתב רחמנא בבכור שור הו"א שכן נתרבה בנסכים, כשב – שכן נתרבה בהקרבת אליה, עז – שכן נתרבה בעבודת כוכבי׳ יחיד סהנסכי השור הוו חצי ההין ושל כשב ועז רביעית ההין, כמבואר בפ' פינחס, והכשב נתרבה בזה שאליתו קריבה עם אימורים כמפורש בפ' ויקרא, ועז נתרבה שמביאים בשגגת יחיד בעבודת כוכבים, כמבואר לעיל בפ' שלח.
.
(שם שם)
3לא תפדה. תניא, בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הם חי [ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה] סוהוספנו במוסגר כפי הגירסא בתמורה ז' ב', ומפרש לא תפדה דבעלים אין פודין אותן לענין שיצאו מקדושת בכור למכור באיטלז ולשקול בליטרא, אבל משיבא ליד כהן מוכרו לאחרים ומקדש בו את האשה, דממונו הוא, ואין חילוק בין תם לבע"מ רק בזה שבע"מ מוכרין אותו בין חי ובין שחוט, ותם מוכרין אותו כשהוא חי ולא כשהוא שחוט מפני שהוא בשר קודש. ואמנם כל זה הוא רק בזה"ז דיש לכהן זכיה בגוי', אבל בזמן המקדש דלהקרבה עומד אסור למכרו תמים חי, וכן הדין בזמן המקדש בחו"ל דינו כבכור בזה"ז דמותר לכהן למכרו כשלו, ותמיהני על הרמב"ם שהשמיט פרט זה האחרון בפי"א הי"ז מבכורות, בעוד שכן מפורש מסקנת הגמרא בתמורה ח' ב'. –
ועיין במשנה שביעית פ"ז מ"ג שאין עושין סחורה בבכורות, וטעם הדבר דילמא משהי להו לגביה ואתו לידי תקלה להשתמש בבכור. ולכאורה צ"ע דהא כאן מפורש דהא דמוכרין אותו חי ואפילו תם, וצ"ל דהתם איירי שהקונה קונה אותו למסחר להרויח בו, וכאן איירי שקונה אותו לצרכו, וכ"מ ביו"ד סי' ש"ז ס"ג, וכך צריך לפרש דברי הרמב"ם בפ"ה ה"ט מבכורות [ובתוס' חדשים בשביעית שם כתב שלא מצא דין זה ברמב"ם, ונשמט ממנו ההלכה הנ"ל], ופליאה על מפרשי המשנה הנזכרת שלא העירו מזה כלל לחלק ולפרש.
.
(שם ל"א א׳)
4קדש הם. הם קריבין ואין תמורתם קריבה, דתנן, תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעליהם סזואין נפדין במומן לחול קדושה על המעות, ומיהו לא כבכור ומעשר ליקרב אלא יאכלו בעלים במום, ונסמך על המבואר בסמוך דבפסוק זה כלולים גם דיני מעשר בהמה, ולכן כתוב בלשון רבים קדש הם את דמם תזרוק, יעו"ש.
.
(זבחים ל"ז ב׳)
5קדש הם. כל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר, דאמר קרא קדש הם – בהווייתם יהיו סחר"ל כל הקדשים אם נפל בהם מום פודן בשוויין והמעות נתפסין בקדושה והן יוצאין לחולין ובדמי הפדיי' או המכירה מביא קרבן אחר כמותו, חוץ מבכור ומעשר דכשהוממו אין המעות שיקבל נתפס בקדושה, מדא"צ להביא תחתיהן קרבן אחר כמותו, ולכן כשהוממו יאכלו הן עצמן במומן לבעלים משום דכתיב בהו הם משמע שלא יצאו מקדושתן אף אם פדאן. ומה שכלל כאן גם מעשר נראה דס"ל כר' יוסי הגלילי בפסחים ס"ד ב' דפסוק זה איירי גם במעשר, וכפי שיבא לפנינו בסמוך.
.
(תמורה ח׳ ב׳)
6קדש הם. לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקריבין לגבי מזבח סטר"ל שנתערב דמן באחד מדמי שאר הקרבנות העולין למזבח שקריבין ומשתריא בשר בההיא זריקה, דאין עולין מבטלין זה את זה, ומינה ילפינן לשאר עולין, ומשמע ליה כן מלשון קודש הם בהווייתם יהיו אע"פ שנתערבו, ועיין לפנינו בפ' אחרי בפסוק ולקח מדם הפר הובא עוד דרשה בענין זה שאין עולין מבטלין זא"ז, ושם בארנוהו.
.
(שם שם)
7את דמם תזרוק. ולהלן הוא אומר (פ׳ ראה) ודם זבחיך ישפך על מזבח, אם שפיכה למה זריקה ואם זריקה למה שפיכה, תני, ישפך לא יטיף, ישפך לא יזה, ישפך לא יזרוק ענראה דצ"ל ותני, בוי"ו החבור, והכונה שמביא ראיה דע"כ אין לפרש דהיינו זריקה היינו שפיכה, שהרי תנינן ישפך – שלא יזרוק, הרי דזריקה ושפיכה ענינים שונים הן.
, ופירש בקבלה, כהנים זורקים את הדם מיד הלוים עאבדה"י ב' (ל' ט"ז) בפסח שעשו בימי חזקיה כתיב ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה, הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים, ובאור הענין, דע"כ צריך לחלק ולומר דהפסוק ודם זבחיך ישפך לא קאי אפסח, שהרי מצינו מפורש שע"פ תורת משה עשו מעשה וזרקו את דם הפסח כמפורש שם כמשפטם כתורת משה, ולפי"ז ע"כ צריך לחלק פסח משאר זבחים לענין זה, ואחרי דפסח הם קדשים קלים ובכור ומעשר ג"כ קדשים קלים, ולכן נכללו בפסוק אחד וכמש"כ בבאור דרשה הסמוכה (אות ע"ג), ע"כ צ"ל דדין כולם שוה שדמם ניתן בזריקה, ומש"כ ודם זבחיך ישפך לא קאי עליהם אע"פ שנקראים זבחים, ודו"ק.
והנה אע"פ שפירשנו בזה את דברי הירושלמי, עם כ"ז לבי מהסס בפירושו, וכאשר אחזה נלקתה סוגיא זו בטעותים ושיבושים, ובדברי המפרשים לא מצאתי קורת רוח, ועיין בס' התוה"מ ויקרא ד' ו', וה' יאיר עינינו.
.
(ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו)
8את דמם תזרוק וגו'. כתוב אחד אומר את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך, וכתוב אחד אומר (פ׳ אחרי) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ והקטיר החלב, עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה עבר"ל דהלשון את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה, משמע דאינו זורק את הדם אא"כ יש חלב ובשר, והתם כתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח פתח אהל מועד והקטיר החלב ולא כתיב בשר, משמע שזורקין ומקטירין אע"פ שאין בשר כגון שנטמא או שנאבד, ולכן צ"ל דחד מינייהו בעי שיהא בעת זריקת הדם, או בשר לאכילה או אימורין להקטרה, ורק בפסח בעינן לעיכובא שיהיה הבשר קיים בעת זריקה, יען כי עיקר קרבן פסח הוא לתכלית אכילת הבשר, והיינו דתנן במשנה פסחים ע"א ב' נטמא בשר של פסח וחלב קיים מינו זורק את הדם, ובמוקדשין אינו כן אלא אפי' נטמא הבשר וחלב קיים זורק את הדם.
.
(שם שם פ"ז ה"ה)
9את דמם וגו׳ ואת חלבם. תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר, את דמו ואת חלבו לא נאמר אלא את דמם ואת חלבם, לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מהן דמים ואימורין לגבי מזבח עגיתכן דדריש לרבות מעשר ופסח משום דכולם נקראים קדשים קלים כמבואר בזבחים נ"ו ב' משום דאין מועלין בהם ואין בשרם נפסל ביוצא לאחר זריקה, ולא מצינו בכל התורה שמעשר ופסח טעונין מתן דמים ואימורין, ולכן הקישם גם בזה לבכור, וסמיך על שינוי הלשון ואת דמם במקום שהיה ראוי לכתוב ואת דמו, כיון דכתיב בבכור לחוד, ולא ניחא לפרש דהא דכתיב בלשון רבים משום דקאי על בכור שור ובכור כשב ובכור עז כמו דס"ל לר' ישמעאל בדרשה הבאה, יען כי עכ"פ קאי על ענין אחד כללי, היינו על ענין בכור, ולכן היה לו לכתוב בלשון יחיד, ועי' מש"כ בדרשה הקודמת והבאה השייך לענין דרשה זו בכלל.
.
(פסחים ס"ד ב')
10את דמם וט' ואת חלבם. תניא, ר' ישמעאל אומר, מתוך שנאמר אך בכור וגו' את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר, למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, מעשר ופסח מניין, ת"ל (פ׳ ראה) ודם זבחיך ישפך עדלא ניחא ליה לפרש כר' יוסי הגלילי בדרשה הקודמת דמה דכתיב בלשון רבים את דמם ואת חלבם קאי גם על מעשר ופסח, יעוי"ש, משום דסבר מאי שייכים מעשר ופסח לכאן, ולכן ס"ל דמה דכתיב בלשון רבים הוא משום דחשיב כאן שלשה מיני בכור, בכור שור, בכור כשב, בכור עז, ומפרש דלא נימא דבהכרח קאי גם על מעשר ופסח משום הא דלא מצינו בכל התורה סדר נתינת הדם במעשר ופסח, ולכן בהכרח צ"ל דמרמז הכא להם, ומשום דהוקשו בשאר דברים לבכור ונקראו קדשים קלים, וכמו דס"ל לריה"ג, כמבואר בדרשה הקודמת, יען כי נתינת דם מעשר ופסח כלולים בפסוק ודם זבחיך ישפך, כך נראה לפרש הענין, ודו"ק בזה.
והיוצא מזה נ"מ בין דרשת ריה"ג לדרשת ר' ישמעאל, דלריה"ג דם מעשר ופסח ניתנין בזריקה, כמש"כ כאן את דמם תזרוק, ולר' ישמעאל ניתנין בשפיכה כדכתיב ודם זבחיך ישפך, והחילוק בין זריקה לשפיכה הוא כי הזורק זורק למרחוק, והיינו מן הכלי רחוק למזבח, והשופך שופך בבת אחת בסמוך לו שעומד אצל היסוד ושופך.
והנה בנוגע להלכה לא מצינו הכרעה מפורשת בגמ' אם קי"ל כריה"ג דפסח בזריקה או כר' ישמעאל דבשפיכה, אבל לשון המשנה בפסחים ס"ד א' בענין הפסח שזרקו זריקה אחת מורה מפורש כריה"ג, ויותר מזה מצינו בדה"א (ל' ט"ז) בפסח שעשו בימי חזקיה כתיב מפורש ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה, הכהנים זורקים את הדם, ומה לנו איפה ראיה נאמנה מזו דהלכה כריה"ג דפסח בזריקה, ואף כי ר' ישמעאל בעצמו יכול לתרץ דבריו דזריקה בכלל שפיכה, אבל אנו מה לדחוקי לפרש כן בעוד שפשטות הדברים מבוארים ומפורשים כריה"ג, וכ"מ מפורש בזבחים נ"ו ב' דסתם משנה שם ס"ל כר' יוסי הגלילי, יעוי"ש.
ובכן לא נתברר לי מאד דברי הרמב"ם שפסק בפ"ה ה"י מקרבנות דדם הבכור והמעשר והפסח בשפיכה, והוא כר' ישמעאל, ולא אדע מה ומי דחקו לפסוק כר' ישמעאל נגד היסודות החזקים שביארנו, וא"א לומר שט"ס בדבריו, ותחת בשפיכה צ"ל בזריקה, יען כי בהלכות פסח חזר כן כ"פ מבואר ומפורש. והיותר קשים המשך דבריו בהלכות קרבנות שם שכתב וז"ל, הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהם טעון שפיכה, שהרי נאמר בבכור את דמם תזרוק על המזבח, מפי השמועה למדו, שהוא הדין במעשר ופסח, עכ"ל.
הנך רואה שדבריו מרפסין איגרא, שפתח לפסוק כר' ישמעאל דבשפיכה וסיים בדרשת ריה"ג שלדינא היא ההיפך מדעת ר' ישמעאל, ובפרט מה שכתב דבכור בשפיכה הלא כתוב זה סותרו, דכתיב מפורש ואת דמם תזרוק, ועיין בלח"מ שם, ודבריו יגעים ודחוקים, וצ"ע רב.
.
(זבחים ל"ז א׳)
11תזרק על המזבח. כתיב הכא תזרוק על המזבח וכתיב התם (פ׳ ויקרא) וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח, מה התם טעון יסוד אף הכא טעון יסוד עההפסוק ההוא בעולה כתיב, ועולה גופה דטעונה יסוד ילפינן מדכתיב בפ' ויקרא אל יסוד מזבח העולה, ודי היה לכתוב אל יסוד המזבח, אלא ה"ק, אל יסוד המזבח תעשה העולה, ועיקר דרשה זו נסמכת על דרשת ריה"ג בדרשה שלפני הקודמת דפסוק זה כולל גם מעשר ופסח שטעון מתן דמים. ומפרש מנלן שטעונין מתן דמים כנגד היסוד של מזבח, כלומר שיש יסוד תחתיו למעוטי מזרחית דרומית שאין יסוד תחתיו, כי צורת המזבח כך היא, מרובע התחתון עשוי מאבנים וסיד ועופרת, ל"ב אמה על ל"ב אמה בגובה אמה והוא נקרא יסוד, ועליו מרובע השני ל' אמה על ל' אמה בגובה ה' אמות והוא הנקרא סובב, ועליו מרובע שלישי, כ"ח אמה על כ"ח אמה בגובה ג' אמות והוא הנקרא מזבח, ובראש המזבח היה בולט בכל זוית מרובע חלול של אמה על אמה בגובה אמה, ולפי"ז היה כל מרובע תחתון בולט אמה לכל צד ממרובע שממעל לו, אבל המרובע התחתון שעל הארץ שהוא היסוד לא היה ארוך ורחב ל"ב אמה בכל שטחו רק אמה אחת בכל שטח מערב ואמה אחת בכל שטח צפון, ולפיכך לא היה היסוד בולט אמה סביב רק מערב וצפון, ועוד אמה אחת לצד מזרח בקרן מזרחית צפונית, ואמה אחת בדרום בקרן דרומית מערבית, ולפי"ז היה לכל זוית יסוד חוץ מקרן מזרחית דרומית.
.
(פסחים ס"ד ב׳)