לכל בשר אשר יקריבו. אי לכל בשר שומע אני אפילו היה, ת"ל אשר יקריבו, אי אשר יקריבו יכול אוציא בעל מום, ת"ל באדם ובבהמה להביא בעל מום מזר"ל כמו באדם אין נ"מ בין תם לבע"מ לענין הנתינה לכהן כך בבהמה, והא דפטרינן חיה משום אשר יקריבו הוא משום דבעינן רק שיהיה אותו המין נקרב, אבל לא שהוא עצמו יהיה ראוי ליקרב.
[ספרי].
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 18 · פסקה 15
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
יהיה לך. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, שנא' יהיה לך ופדה תפדה מחלאהרן קאמר רחמנא, לכשיהיה לך כסף הפדיון אז יהיה הבכור פדוי, ולכן חייב האב באחריותם עד שיבאו ליד כהן.
.
(בכורות נ"א א׳)
(בכורות נ"א א׳)
אך פדה תפדה. תנא רמי בר חמא, מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם, יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום, ת"ל אך – חלק מטפירש"י שנטרף – שנהרג, משום דאם מת מעצמו לא אצטריך למימר, דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה, אבל השתא אצטריך לאשמעינן דלא אמרינן אי לא איקטל הוי חי ולאו נפל הוא ונפרקיה קמ"ל, עכ"ל. ואמנם גם לולא זה ע"כ א"א לומר דאיירי במת מעצמו, דא"כ מאי אשמעינן כלל רמי בר חמא, הא משנה שלמה שנינו בבכורות נ"א א' מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, והיינו משום דפטור מפדיון, וא"כ מאי מוסיף רמי בר חמא, כי אם בא רק להסמיך דין המשנה על הפסוק הו"ל להסמיך דרשתו על לשון המשנה, אלא ע"כ דנהרג וע"פ הסברא הנ"ל, וכן משמע הלשון שנטרף, דמכוין על נהרג כמו אם טרף יטרף. –
ועיין בתוס' כאן בשם ר"ת דנטרף היינו שנולדו בו סימני טריפות בתוך ל' יום, כיון דטריפה אינה חיה, ואע"פ שלא מת בתוך ל' יום אין פודין אותו דכמת הוא חשוב, ועם פירוש זה הסכימו רוב המפרשים והפוסקים. ואמנם זה דוקא אם נולדו בו סימני טריפה בידי אדם או בידי בהמה או שנפל מן הגג ונשתברו רוב צלעותיו, אבל אם חלה אע"פ שאמדוהו למיתה בתוך ל' יום כיון דחי ל' יום חייב לפדותו, דלא חשיב כמת, דאפשר הוא דיחיה. –
ובמה שאמרו ת"ל אך חלק, כתב הנמוק"י דאהני פדה תפדה לרבויי גוסס ויוצא ליהרג דלא ניליף מערכין דקיי"ל הגוסס ויוצא ליהרג אינו נערך ואינו נידר, עכ"ל. ולדעתי זה צ"ע מבכורות נ"א ב' דילפינן שם לענין פדיון הבן בגז"ש מערכין בערכך ולא ס"ל הא דפדה תפדה, יעו"ש. –
ודע כי בספרי כאן דריש מלשון אך פדה תפדה שאין פודין קדשים טהורים להאכילן לכלבים, אבל לפנינו תבא דרשה בזה מגמ' בפ' ראה בפ' תזבח ואכלת בשר (י"ב ט"ו), ומפני שהגמרא כאן דרשה הלשון אך לענין אחר, לכן השמטנו דרשה זו מספרי. .
(ב"ק י"א ב׳)
ועיין בתוס' כאן בשם ר"ת דנטרף היינו שנולדו בו סימני טריפות בתוך ל' יום, כיון דטריפה אינה חיה, ואע"פ שלא מת בתוך ל' יום אין פודין אותו דכמת הוא חשוב, ועם פירוש זה הסכימו רוב המפרשים והפוסקים. ואמנם זה דוקא אם נולדו בו סימני טריפה בידי אדם או בידי בהמה או שנפל מן הגג ונשתברו רוב צלעותיו, אבל אם חלה אע"פ שאמדוהו למיתה בתוך ל' יום כיון דחי ל' יום חייב לפדותו, דלא חשיב כמת, דאפשר הוא דיחיה. –
ובמה שאמרו ת"ל אך חלק, כתב הנמוק"י דאהני פדה תפדה לרבויי גוסס ויוצא ליהרג דלא ניליף מערכין דקיי"ל הגוסס ויוצא ליהרג אינו נערך ואינו נידר, עכ"ל. ולדעתי זה צ"ע מבכורות נ"א ב' דילפינן שם לענין פדיון הבן בגז"ש מערכין בערכך ולא ס"ל הא דפדה תפדה, יעו"ש. –
ודע כי בספרי כאן דריש מלשון אך פדה תפדה שאין פודין קדשים טהורים להאכילן לכלבים, אבל לפנינו תבא דרשה בזה מגמ' בפ' ראה בפ' תזבח ואכלת בשר (י"ב ט"ו), ומפני שהגמרא כאן דרשה הלשון אך לענין אחר, לכן השמטנו דרשה זו מספרי. .
(ב"ק י"א ב׳)
פדה תפדה. תניא, האב חייב בבנו לפדותו, וחיכי דלא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו, דכתיב פדה תפדה נברי"ף איתא באור על זה בזה"ל, קרי ביה תִּפָּדֶה, עכ"ל. ועיין מש"כ בזה באות הבא.
וכתב בס' זכרון יוסף דאינו חייב הוא עצמו בזה רק משיגיע לי"ג שנה, ואינו דומה לשאר מצות דמחויב להתחנך בהם משהגיע לשנות חינוך, יען כי כל המצות אע"פ שנתחנך אתם בקטנותו בכ"ז עוד יקיימם בגדלותו, משא"כ מצוה זו שהיא רק פעם אחת בחיים ואם יעשנה בקטנותו לא יכול לקיימה בגדלותו לכן יותר טוב להמתין עד שיגדיל, עכ"ד.
והנה אם כי הסברא כשהיא לעצמה מושכלת היא, אבל באמת א"צ לזה, יען כי הלא ענין הפדיון הוא בודאי ערך קנין ומשא ומתן, וקטן אינו יכול לזכות לעצמו ולזכות לאחרים, כי אע"פ דקיי"ל בגיטין נ"ט א' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אך הלא מפורש אמרו שם כי זה רק מתקנת חכמים משום כדי חייו, אבל במצוה דאורייתא שאין בה משום תקנה זו בודאי לא אהנו מעשיו.
ויש להעיר אם לא פדאו האב עד שהגדיל אם עדיין רובץ החיוב פדיה על האב או מכיון שנתגדל הבן שוב פטור האב מחיוביו, ולא מצאתי חקירת דבר זה בפוסקים. ויש להביא ראיה נאמנה מסוגיא שבגמרא כאן ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, הרי דגם בגדול מצוה על אביו.
ודע דבכלל יש להעיר למה לא אמרו בגמ' והיכי דלא פדאו אביו חייבים היורשים לפדותו, דהא חוב אביהם הוא, [עיין בכורות נ"א ב'], וצ"ל דחיוב היורשים הוא מגדר אחר ממצות פריעת חוב ולא ממצות פדיון, וראיה שאם לא ירשו מאומה אין עליהם חיוב פדיון משא"כ בהבן עצמו, ולא איירי כאן בענין פריעת חוב, רק במצות פדיון, ודו"ק. .
(קדושין כ"ט א׳)
וכתב בס' זכרון יוסף דאינו חייב הוא עצמו בזה רק משיגיע לי"ג שנה, ואינו דומה לשאר מצות דמחויב להתחנך בהם משהגיע לשנות חינוך, יען כי כל המצות אע"פ שנתחנך אתם בקטנותו בכ"ז עוד יקיימם בגדלותו, משא"כ מצוה זו שהיא רק פעם אחת בחיים ואם יעשנה בקטנותו לא יכול לקיימה בגדלותו לכן יותר טוב להמתין עד שיגדיל, עכ"ד.
והנה אם כי הסברא כשהיא לעצמה מושכלת היא, אבל באמת א"צ לזה, יען כי הלא ענין הפדיון הוא בודאי ערך קנין ומשא ומתן, וקטן אינו יכול לזכות לעצמו ולזכות לאחרים, כי אע"פ דקיי"ל בגיטין נ"ט א' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אך הלא מפורש אמרו שם כי זה רק מתקנת חכמים משום כדי חייו, אבל במצוה דאורייתא שאין בה משום תקנה זו בודאי לא אהנו מעשיו.
ויש להעיר אם לא פדאו האב עד שהגדיל אם עדיין רובץ החיוב פדיה על האב או מכיון שנתגדל הבן שוב פטור האב מחיוביו, ולא מצאתי חקירת דבר זה בפוסקים. ויש להביא ראיה נאמנה מסוגיא שבגמרא כאן ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, הרי דגם בגדול מצוה על אביו.
ודע דבכלל יש להעיר למה לא אמרו בגמ' והיכי דלא פדאו אביו חייבים היורשים לפדותו, דהא חוב אביהם הוא, [עיין בכורות נ"א ב'], וצ"ל דחיוב היורשים הוא מגדר אחר ממצות פריעת חוב ולא ממצות פדיון, וראיה שאם לא ירשו מאומה אין עליהם חיוב פדיון משא"כ בהבן עצמו, ולא איירי כאן בענין פריעת חוב, רק במצות פדיון, ודו"ק. .
(קדושין כ"ט א׳)
פדה תפדה. האשה אינה מצווה לפדות את בנה, דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות עצמו מצווה לפדות אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות אחרים נאואשה אינה מחויבת בפדיון, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. ובטעם הרבוי מן תפדה תפדה עמלו המפרשים לבארו. והנה רש"י פירש בזה"ל, תפדה תפדה קרי ביה תפדה, עכ"ל. ואין כל באור לזה, ועיין במהרש"ל ומהרש"א שהקשו כי לבד שדברי רש"י מחוסר באור עוד קשה למה לא ניליף מכפל לשון פדה תפדה, כאשר כן דרך חז"ל לדרוש. דרשות כאלה מכפל לשון, וגם יש לתמוה כי ברי"ף כאן מובא הדרש קרי ביה תיפדה על ענין אחר והוא שמחויב כל בכור לפדות עצמו אם לא פדאו אביו כמש"כ בדרשה הקודמת, יעו"ש.
ולי נראה לבאר הכל בפשיטות ע"פ תקון קל בלשון רש"י, והוא דמה שכתב כלומר קרי ביה תפדה לא קאי על דין זה דאשה אינה מצווה לפדות את בנה, רק אדין דמחויב אדם לפדות עצמו כמש"כ, ותחת שמצויינים דבריו על דברי הגמרא תפדה תפדה צריכים להיות מצויינים על פדה תפדה, והוא על דין דרשה הקודמת היכי דלא פרקיה אבוהא מחויב איהו למפרק עצמו דכתיב פדה תפדה, ולפי"ז יבא הכל על מקומו, כי דברי רש"י יהיו מכוונים לדברי הרי"ף, דהא דמחויב איהו למיפרק עצמו ילפינן מקרי תִּפָּדֶה, והא דאין אשה מחויבת לפדות בנה ילפינן מכפל לשון פדה תפדה, או דבלשון זה מכוין ללשון פדה תפדה, ור"ל דכתיב כפל לשון ומקשינן פדיות להדדי, וכן בדרשה הבאה, ובזה הכל מבואר, ועיין בזה. .
(שם שם)
ולי נראה לבאר הכל בפשיטות ע"פ תקון קל בלשון רש"י, והוא דמה שכתב כלומר קרי ביה תפדה לא קאי על דין זה דאשה אינה מצווה לפדות את בנה, רק אדין דמחויב אדם לפדות עצמו כמש"כ, ותחת שמצויינים דבריו על דברי הגמרא תפדה תפדה צריכים להיות מצויינים על פדה תפדה, והוא על דין דרשה הקודמת היכי דלא פרקיה אבוהא מחויב איהו למפרק עצמו דכתיב פדה תפדה, ולפי"ז יבא הכל על מקומו, כי דברי רש"י יהיו מכוונים לדברי הרי"ף, דהא דמחויב איהו למיפרק עצמו ילפינן מקרי תִּפָּדֶה, והא דאין אשה מחויבת לפדות בנה ילפינן מכפל לשון פדה תפדה, או דבלשון זה מכוין ללשון פדה תפדה, ור"ל דכתיב כפל לשון ומקשינן פדיות להדדי, וכן בדרשה הבאה, ובזה הכל מבואר, ועיין בזה. .
(שם שם)
פדה תפדה. אין האשה מצווה לפדות עצמה, דכתיב תפדה תפדה, כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות עצמו, וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו נבעיין מש"כ בדרשה הקודמת. והא דאין האב מחויב לפדות את בתו מבואר בפ' תשא כל בכור בניך תפדה, ודרשינן בניך ולא בנותיך.
.
(שם שם)
(שם שם)
את בכור האדם וגו׳. חמורי כהנים ולוים פטורים מבכורה, דאמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכהנים ולוים הואיל ואינם בבכור אדם אינם בבכור בהמה טמאה נגנראה דיליף מיתור המלה תפדה דכתיב בסוף הפסוק, דהא פדה תפדה קאי גם על בכור הבהמה טמאה, ולכן דריש שבא להקישא כמבואר.
.
(בכורות ד׳ א׳)
(בכורות ד׳ א׳)
את בכור האדם וגו׳. מנא הני מילי דבשה של בן לוי נפטרו פטרי חמורים של ישראל, דאמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, מת בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לשעה – בכסף, אף בכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין לשעה – בשה נדנסמך על הכתוב בפ' במדבר (ג' מ"א) ולקחת את הלוים וגו' ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, ומבואר בגמרא דבן לוי דהוי ליה שה פקע קדושת פטרי חמורי ישראל.
.
(שם שם ב׳)
(שם שם ב׳)
ואת בכור הבהמה הטמאה. שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים, ת"ל פטר חמור (פ' בא) פטר חמור (פ׳ תשא), פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים נהר"ל מדכפלה התורה לפרט שתי פעמים פטר חמור בפ' בא ובפ' תשא ש"מ דדוקא פטר חמור ולא פטרי שאר בהמות טמאות. ומה שאמר כאן סתם הבהמה הטמאה ולא פטר חמור מבואר בספרי שבא לרמז ענין אחר שאם מקדישים בהמה טמאה לבדק הבית פודין אותה מבדה"ב. ועיין לפנינו בפ' תשא (ל"ד י"ד) באה עוד דרשה על הוראת ענין שלפנינו.
.
(בכורות ה' ב׳)
(בכורות ה' ב׳)
תפדה. מה ת"ל עוד תפדה – לומר, תפדה – מיד נור"ל, מיד כשנולד, ולא כמו בבכיר אדם לאחר ל' יום. ועין במל"מ פ"ג ה"ח מאיסורי מזבח שחקר אם אלו ל' יום דאדם חו' ימים דבכור בה"ט אי הוא מטעם ספק נפל או מגזה"כ, וע' תוס' בכורות מ"ט א' ד"ה מת בנו וכו', ומהא דספרי יש לה"ר דהוא מגזה"כ, משום דאל"ה איך מרבינן גבי פדיון פט"ח לפדות מיד, וק"ל.
[ספרי].
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad