1אם זרחה השמש עליו. וכי עליו בלבד זרחה, ומה ת"ל עליו, תני חדא, אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו, ותניא אידך, אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו, קשיא סתמא אסתמא טדלברייתא ראשונה רק אז מותר להרוג אם ידוע בברור שבא להרוג אבל מספק אסור, ולברייתא שניה רק אז אסור להרוג אם ידוע בברור שלא בא להרוג אבל מספק מותר, והרי נ"מ נמרצה בזה לענין ספק. , לא קשיא, כאן באב על הבן, כאן בבן על האב יר"ל ברייתא ראשונה איירי באב הבא במחתרת על הבן אז מספק אסור להבן להרוג את אביו, משום דסתם אב מרחם על בנו ובסתמא אמרינן שלא בא על עסקי נפשות, ורק אם ברור לך כשמש שהוא אכזרי ושונא אותך ובא על עסקי נפשות אז מותר להרגו, וברייתא שניה איירי בבן הבא על האב, שאין אהבתו להאב גדולה כמו אהבת האב לו, וכיון שבא במחתרת אז מספק יהרגהו [וצ"ע מברכות ז' ב' לחד גירסא שם סתם בן מרחם על האב יעו"ש וי"ל], והוא הדין דהיה יכול לומר כאן באינש דעלמא, אלא דלעומת שצייר ברייתא ראשונה באב על הבן צייר השניה בבן על האב. –
ואמנם גם באינש דעלמא אם ידוע שבודאי לא יהרגנו אסור להרגו, וכ"מ בגמרא כאן, אמר רב, כל דאתא עלי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב חיננא בר שילת, מאי טעמא דקים לי בגויה דמרחם עלי כאב על הבן, ולפי"ז צ"ל דמ"ש כאן באב על הבן לאו דוקא אך ורק באב לבד, אלא ציור הוא אם הוא באהבה כזו לבעה"ב בערך אהבת אב לבן. .
(שם שם א׳)
2אם זרחה השמש עליו. וכי עליו בלבד זרחה השמש והלא על כל באי עולם זורחת, אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי עולם, כך כל זמן שאתה יודע שאתה שלום ממנו בין ביום בין בלילה – ההורגו נהרג יאזה ג"כ מעין דרשה הקודמת דהלשון זריחת השמש משל היא, ואתיא דרשה זו כברייתא השניה שבדרשה הקודמת, ובתוספתא פ' י"א דסנהדרין מסיים בדרשה זו וכל זמן שאין אתה יודע שאין שלום הימנו בין ביום בין בלילה מצילין אותו בנפשו, ונראה הרבותא מלילה, אע"פ שהלילה בכלל עלול יותר לרציחה בכ"ז אם אתה יודע ששלום לך ממנו אסור להרגו, וע"ע בדרשה הבאה, ובאור הלשון זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי עולם נראה ע"ש הכתוב (מלאכי ג') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, והיינו שבזריחת השמש מרגישים בני אדם שלום ברוחם ובגופם. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח)
3אם זרחה השמש עליו. יכול בא הכתוב לחלק בין יום ללילה שאם הרגו ביום חייב ובלילה פטור, ת"ל (פ׳ תצא) ולנערה לא תעשה דבר, מה להלן לא חלק הכתוב בין יום ללילה, אף כאן לא תחלק בין יום ללילה, ומה להלן אם היו לה מושיעין והרגתו חייבת אף כאן אם היו לו מושיעין והרגו חייב יבסמך על סוף הפסוק כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. והמכילתא לא תסתפק בדרשות הקודמות וכי עליו לבד זרחה השמש ותוסף לדרוש. ואמנם אע"פ כן למרות דרשות הגמרא והמכילתא פירש הראב"ד כונת הכתוב במובן קושיית המכילתא, וז"ל בפ"ט ה"ח מגנבה, אע"פ שדרשו חכמים אם זרחה השמש דרך משל, אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו, שביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמט שומט ובורח, עכ"ד. ודבר פלא הוא, שמחליט לדינא דבר שמפרש הפוכו בתלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא ומכילתא, כמו שהבאנו, ואע"פ שגם הרמב"ן בנמוקיו מפרש הפסוק ע"ד זה, אך הן אינו דומה דרך המפרש לדרך הפוסק, וצע"ג. .
(מכילתא)
4דמים לו. ת"ר, דמים לו בין בחול בין בשבת. פשיטא, השתא בחול לא קטלינן בשבת מבעי, אמר רב ששת, לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל יגר"ל אם בעת שחתר נפל עליו הגל מפקחין אותו עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות, כיון דניתן להרגו בלא התראה, כמבואר בפסוק הקודם הלא הוא גברא קטילא משעת חתירה. .
(סנהדרין ע"ב ב')
5דמים לו שלם ישלם. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן ויודע שהיא בשלום עמו והרגו חייב לשלם, לכך נאמר דמים לו שלם ישלם ידנסמך על הדין המבואר במשנה סנהדרין ע"ב א', היה בא במחתרת ושבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור, ר"ל כל שכשהרגו בעה"ב חייב מיתה עליו דהיינו שהיה ידוע לו שלא יהרגנו הגנב כגון באב על הבן וכדומה [ע"ל אות י'] אז חייב הגנב לשלם עבור הכלים ששבר וגובין מנכסיו, אבל באופן שהיה רשאי בעה"ב להרגו פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה, ואף על פי שניצל ממיתה, אך הלא גם כל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין אף שפטורים ממיתה, משום דעל כל פנים המעשה בת מיתה היא, וה"נ כן, וזו היא בכלל דרשת ראב"י שלפנינו ומסמיך זה על לשון הפסוק דמים לו שלם ישלם, דאם יש לבעה"ב דמים כשהורג את הגנב, היינו כשאסור להרגו, אז שלם ישלם הגנב, ודו"ק. .
(מכילתא)
6ונמכר. ת"ר, היתה גנבתו חמש מאות ושוה אלף זוז אינו נמכר, מאי טעמא, ונמכר אמר רחמנא, ונמכר כולו ולא חציו טוואיתא עוד בגמ'. היתה גניבתו אלף ושוה חמש מאות נמכר וחוזר ונמכר, גניבתו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר כלל, ר' אליעזר אומר, אם היתה גניבתו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר, אמר רבא בהא זכנהו ר"א לרבנן, דמאי שנא גניבתו חמש מאות ושוה אלף דאינו נמכר משום ונמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו, ה"נ ונמכר בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו, ע"כ. והנה אע"פ שאמר רבא בהא זכנהו ר"א לרבנן בכ"ז לא קיי"ל כר"א, משום דרק להסביר סברתו של ר"א אמר רבא כן ולא להלכה, ולכן השמטנו דרשה זו, וכ"פ הרמב"ם כחכמים. –
ודע כי ברמב"ם פ"ג הי"ד מגנבה כתב בדין זה שלפנינו וז"ל, היה קרן הגנבה מאה והוא שוה מאה ואחד אינו נמכר, שנאמר ונמכר בגנבתו עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגנבתו, עכ"ל. והנה לא נמצא בגמ' ומכילתא דרשה זו, וכפי הנראה סמכה הרמב"ם מעצמו להסביר באור דרשת הגמרא ונמכר כולו ולא מקצתו, ודעתו דלכן דרשה הגמ' כן משום תוספת המלה בגנבתו וכדמפרש, ולולא כן היה אפשר לדרוש ונמכר אפי' מקצתו.
אבל א"כ הוא דעת הרמב"ם קשה טובא מסוגיא דקדושין כ' ב' דחקר אם עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים נגאל לחצאין או לא, ופשיט לאו אמרת התם ונמכר כולו ולא חציו ה"נ ונגאל כולו ולא חציו, הרי מפורש דדעת הגמ' דהלשון ונמכר לבד מורה על כולו, משום דאם מצרוף המלה בגנבתו קשה מאי מביא ראיה מזה לעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים דשם כתיב רק ונגאל, ולכן תוספת דרשת הרמב"ם בזה צ"ע. .
(קדושין י"ח א׳)
7ונמכר בגנבתו. בגנבתו ולא בכפלו טזשאם יש לו לשלם הקרן ואין לו במה לשלם הכפל אינו נמכר בשביל הכפל, ונראה בטעם הדבר משום דכיון דאין בעל דינו נפסד מכיסו לא החמירו למכרו. וברמב"ם פ"ג הלכה ב' מגניבה הוסיף גם שאינו נמכר בשביל ד' וה', ואע"פ שבגמ' ומכילתא לא בא זה מפורש אך עפ"י סברא הנ"ל הענין מתבאר, וי"ל עוד שלמד הרמב"ם זה ממ"ש בב"מ נ"ז ב' גנב שור ושה של הקדש אינו משלם ד' וה', מאי טעמא, ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה, והבאור הוא, דבד' וה' כליל חלק אחד מכפל, וכיון דההקדשות נתמעטו מכפל א"כ בציר להו חדא מד' וה' ולכן אינו משלם כלל, משום דבלא הכפל הוי שלשה וארבעה, ולפי"ז אף הכא כן, דכיון דאינו נמכר בכפל ובכלל ד' וה' נמצא גם כפל, לכן שוב אי אפשר לו להמכר בד' וה', דלא הוו ארבעה וחמשה כי אם שלשה וארבעה. ולא בזממו יזפירש"י אם העיד בחברו שגנב ואח"כ הוזם ואין לו לשלם אינו נמכר, עכ"ל. וצ"ל הטעם בזה כמש"כ באות הקודם כיון דאין בעל דינו נפסד מכיסו לא החמירו למכרו, אבל הרמב"ם פי' בענין אחר, שכן כתב בפ"כ ה"ח מעדות וז"ל, העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין, עכ"ל, כלומר ואין נמכרין, וכ"כ בנמוק"י ריש מכות בשם יש מפרשים. ולדעתי פשטות לשון הכתוב והדרשה מורה ככרש"י, יען כי לפי פירוש זה הוי כונת הדרשה מעין דבר והפוכו בגנבתו שלו ולא בגנבת אחר עפ"י עדותו, משא"כ לפי פי' הרמב"ם ונמוק"י אין זה מענין לשון הכתוב.
ולבד זה הנה בריש מכות ב' ב' הובאה ג"כ דרשה זו ואמרו שם בגמרא סבר רב המנונא למימר הני מילי היכא דאית ליה ממון לדידיה או לדידהו אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו מזבני וכו' ולפירוש הרמב"ם והי"מ שבנמוק"י אין כל המשך ושייכות חקירה זו לדין זה, אחרי דלפירושם אין נ"מ כלל אם יש לי ממון או לא, כמובן, ודו"ק, וצע"ג. –
ודע שבתשובת הרא"ש כלל ע"ח ס"ב הביא מתשובת ר"ת דכי היכי דדרשינן בגנבתו ולא בכפלו ולא בזממו ה"נ דרשינן ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו, ואחרי דקיי"ל שכירות ליומי ממכר הוא, לכן אין כופין אותו להשכיר עצמו בשביל אלה, ואפילו כתב מפורש לבעל חובו שיתפוס את גופו אין זה מועיל ואינו יכול לאסרו ולא להשתעבד בו, והובא להלכה בחו"מ סי' צ"ז סט"ו. וכתב הסמ"ע בטעם הדבר משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ושטר דהקב"ה קודם, אבל דבריו צ"ע, שהרי מפורש כתבי התוס' בב"מ י' א' דבענין זה דכי לי בני ישראל עבדים אינו כלול רק שכירות עבד עברי והוא משום שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור, אבל שכירות בעלמא אין בכלל זה, וכ"כ בדעת הרמב"ם ריש הלכות עבדים שכתב אינו רשאי למכור עצמו כדי לתנן [המעות] לבעל חובו, ומדקבע דין זה בהלכות עבדים ש"מ דרק באופן מכירת עבד עברי לכל פרטיו אסור, אבל להשכיר עצמו מותר.
ולכן נראה ברור בדעת ר"ת דאין הכונה דאסור לו להשכיר עצמו אלא דאינו מחויב ואין כופין אותו על זה, וכן מורה לשונם שהבאנו, וכ"מ בתוס' כתובות ס"ג א' שהביאו דברי רבינו אליהו דמחויב אדם להשכיר עצמו כדי לזון אשתו, וכתבו דחולק על ר"ת, משמע דהחקירה היא רק לענין חיוב. .
(שם שם)
8ונמכר בגנבתו. ת"ר, ונמכר בגנבתו, כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו, והני מילי באדם אחד אבל בשני בני אדם נמכר ונשנה יחהסברא בזה, דכיון דכתיב בגנבתו, בלשון יחיד, לכן באדם אחד אפשר לקרות בגנבתו ולא בגנבותיו, משא"כ בשני אנשים קורין בכל אחד בגנבתו. .
(קדושין י"ח א׳)
9ונמכר בגנבתו. האיש נמכר בגנבתו ולא האשה, דאמר קרא ונמכר בגנבתו, בגנבתו ולא בגנבתה יטעיין מש"כ לעיל ריש פרשה זו בפסוק ואם אמר יאמר העבד בענין שאין האשה נרצעת.
ועיין ברמב"ם פ"ג הי"ג מגנבה וז"ל, גנב את העובד כוכבים או את ההקדש אינו נמכר על הקרן אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר, עכ"ל, ולא הראו המפרשים מקור הדברים. ובס' אור החיים על התורה כתב מדכתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' שנים ישלם ושוב כתיב בפסוק ח' ישלם שנים לרעהו וידוע הדרשה רעהו ולא הקדש ולא עובד כוכבים, הא למדת כי דין ונמכר בגנבתו האמור בענין אינו מדבר אלא מישראל, עכ"ל. ולא ידעתי מאי שייכות מכירה זו לענין כפל, והלא הא דנמכר הוא רק בשביל הקרן כדדרשינן לעיל בגנבתו ולא בכפלו, ובקרן הלא חייב גם בהקדש ועובד אלילים, ולבד זה ידוע דרכו של הרמב"ם שאינו מחליט דין ע"פ סברא אם לא שמקדים להודיע שנראה לו כן, לכן אומר אני שהיה לפני הרמב"ם איזו ברייתא מפורשת בדין זה וחסרה לפנינו כאשר כן הרבה ברייתות אשר היו לפני הראשונים חסרים לפנינו כמו שהראנו כ"פ. .
(סוטה כ"ג ב׳)