1אם במחתרת. דרש ר' ישמעאל, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו, ק"ו לפקוח נפשות שדוחה את השבת אהוא לא ס"ל כרבא בדרשה הבאה דודאי על נפשות הוא בא, יעו"ש. ובענין דחוי שבת מפני פקוח נפש יתבאר אי"ה לפנינו לקמן בפ' תשא בפסוק אך את שבתותי תשמרו ובפ' אחרי בפסוק וחי בהם. .
(יומא פ"ה א׳)
2אם במחתרת. אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא לי׳ והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו בעיין בדרשה שבסמוך באות ה' יתבאר ענין דרשה זו. .
(סנהדרין ע"ב א׳)
3אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום גר"ל אין לי אלא שחתר כותל, ומניין שגם אם נכנס דרך איזה פתח שמצא פתוח שמותר להרגו, ת"ל אם ימצא הגנב מכל מקום, דמלת הגנב מיותרת, כיון דהפסוק הזה מוסב בכלל על הקודם כי יגנוב איש וגו', ודי היה לכתוב כ"א אם במחתרת ימצא או ימצאנו, לכן דרשינן מיתור מלת הגנב לרבות כל דרכים וכל אופנים שיהיה נראה לך כגנב. א"כ מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת דר"ל מצייין ורגילין לחתור, וע"ע בדרשה הבאה. .
(סנהדרין ע"ב א׳)
4אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום, א"כ מה ת"ל מחתרת, לומר לך – מחתרתו זו היא התראתו העיין מש"כ לעיל אות ג', ונראה דלברייתא זו לא ניחא ליישב מה דכתיב מחתרת משום דרוב גנבים מצויים במחתרת כמש"כ בדרשה הקודמת, משום דלפי"ז לא שייך לשון התנאי אם במחתרת, דמשמע שמצוי גם במחתרת ושלא במחתרת, אלא הול"ל ואם הוכה במחתרת, ומת, ואז היה שייך לומר שדבר הכתוב בהוה, משא"כ בהלשון שכתב עתה, ולכן דרשו דהלשון במחתרת בא לרמז שמחתרתו זו היא התראתו, ור"ל שאין צריך התראה אחרת אלא הורגו מיד, דכיון דטרח ומסר נפשו לחתור אדעתא דהכי אתא שאם יקום בעה"ב נגדו יהרגנו [כסברת רבא בדרשה דלעיל] ואמרה תורה כיון דרודף הוא א"צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו, אבל כשנכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרנו בעדים ויאמר לו חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ואסור להרגו בלא התראה, משום דאפשר לא בא אדעתא דנפשות, אלא כיון דאשכח הפתח פתוח נכנס וסבור שאם יקום כנגדו ילך לו.
כך מתבאר הענין ע"פ לשון רש"י, אבל להרמב"ם דרך אחרת בזה, דעיקר החלוק תלוי בין אם בא במקום שהבעה"ב מצוי שם או לא, דבמקום שהבעה"ב מצוי הוא בא גם אדעתא דנפשות, משא"כ במקומות אחרים בא רק אדעתא דממון, וכונת שאלת הגמרא אין לי אלא שבא דרך מחתרת כותל מניין שאם בא דרך גג וחצר וקרפף, יעויין בדבריו פ"ט ה"ח והי"ב מגנבה, ואע"פ שלא באר הענין די הצורך, אבל כך מתבארת דעתו שם למעיין בדבריו.
ובאמת שיטת הרמב"ם מסתבר יותר לדעתי, יען כי לשיטת רש"י קשה, דהברייתא תסיים במה שלא פתחה, דפתחה לשאול אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מניין וכו', כלומר, מניין שמותר להרגו שם כמו במחתרת. וסיימה מחתרתו זו היא אזהרתו, שבמחתרת מותר להרגו שלא בהתראה, והרי זה חתימה שלא מעין הפתיחה כלל, ואין זה דרך הגמ' בלשון כזה בכ"מ, אין לי אלא זה ומניין גם זה, שהפירוש הוא שהדבר הנלמד שוה כמו הדבר המפורש, וכאן הדבר הנלמד הוא היפך ממש מהדבר הלמד, משא"כ לדעת הרמב"ם הענין מתבאר מאד, דהשאלה היא אם בא לתוך משכבו של אדם גם דרך גג וחצר וקרפף אם הוי כמו אם בא דרך מחתרת, ומסיים דלכן כתיב מחתרת להורות דמחתרתו זו היא התראתו, ר"ל כיון שהשתדל לחתור הרי לא חש אף אם ימצא את בעה"ב, אבל באמת גם אם בא אליו בכל מבוא שהוא ג"כ הדין כן, ואף כי הרמב"ם שם כתב בטעם דכתיב מחתרת כברייתא ראשונה שדבר הכתוב בהוה, אבל גם ברייתא זו תתפרש לפי שיטתו, ועיין בזה, ודו"ק. .
(שם שם)
5אם במחתרת. תנא ר׳ חייא, במחתרת אין לו דמים, אבל חוץ למחתרת יש לו דמים ור"ל מכיון שיצא ממחתרת ופנה לצאת שוב אסור לבעה"ב להרגו ואם הרגו חייב. ולכאורה הענין פשוט, אך בירושלמי כאן איתא דעת רשב"י דאפילו חוץ למחתרת אין לו דמים לבעה"ב אם הרגו, ומפרש הטעם לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו וירדוף אחריו להציל ממונו וכשיראה הגנב את בעה"ב רודף אחריו יעמוד כנגדו ויהרגנו.
והנה הרמב"ם בפ"ט הי"א מגניבה פסק כר' חייא דחוץ למחתרת יש לו דמים, וז"ל, וכן הגנב שגנב ויצא, הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, עכ"ל. וכחב ע"ז הראב"ד בהשגות וז"ל, נ"ל בורח רצה לומר, עכ"ל, ולא בארו המפרשים כונתו, ונ"ל דלכאורה יש להעיר אחרי דהרמב"ם בעצמו באותו הפרק הלכה ט' מביא דברי רבא שהבאנו בדרשה דלעיל מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, והם הם דברי רשב"י בירושלמי, וא"כ קשה איך פסק כאן כר' חייא נגד דברי רשב"י הבנויים על יסוד סברת רבא שהוא עצמו העתיקם, והרי זה כמו ארכביה אתרי רכשי.
ולכן יתכן לומר דזו היא כונת הראב"ד בדבריו שהעתקנו, והוא אינו בא כאן כמשיג על הרמב"ם וכחולק על דבריו אלא כמפרש ומבאר, דדברי הרמב"ם איירי כשברח הגנב אז אסור להרגו, משום דכיון כשברח בודאי לא בא על עסקי נפשות, ובכזה מודו גם רבא ורשב"י דאסור להרגו, דבזה לא שייך סברתם וטעמם, ודו"ק.
וגם יש להסביר יותר דברי הרמב"ם עפ"י כונת הראב"ד, דבאמת תמוה טעם הרמב"ם שאמר: "הואיל ופנה ערף ואינו רודף" הא ניחא באופן הב' בסיפא אם לא גנב חזינן דמדפנה ערף בשמעו צעדי בעה"ב ש"מ דאינו חפץ לרדף, אבל באופן הא' "דגנב ויצא" מה אות דאינו רודף מדפנה ערף, הכי יעמוד שם עם הגנבה, הלא עליו לאחוז דרכו ולצאת משם, ואין ה"נ דאם יֵצא הבעה"ב ויעמוד כנגדו – יהרגהו, וכדעת רשב"י הנכונה בטעמה ? ולכן פי' הראב"ד דהאי שגנב ויצא דכתב הרמב"ם צ"ל בהכרח שגנב וברח, ומדברח ולא הלך כדרך ב"א ההולכים לתמם, ש"מ שהוא ירא ואינו חפץ להיות רודף; ומעתה יתפרשו דברי הרמב"ם ברחבה ותרתי קתני כמו בדיני כן בטעמי. "וכן הגנב א) שננב ויצא (ר"ל ברח) ב) או שלא גנב ומצאו יוצא – מן המחתרת הואיל א) ופנה ערף (ברח כהוראת המלים האלה בכה"ק), ב) ואינו רודף – יש לו דמים". ושנה הרמב"ם לכתוב באופן הא' "יצא" ובאופן הב "יוצא" להורות דבגנב אם מצאהו יוצא כלומר פנה לצאת ולא יצא עוד לחוץ – אין לו דמים, כמובן, ובזה גם ר"ח מודה (דעיקר טעמו בחוץ למחתרת, אולי, משום דכיון דיצא לאויר העולם במקום שאנשים מצויין שם אז יפחד להיות רודף), ובלא גנב גם אם הוא במחתרתו רק שפונה לצאת – דמים לו, דנראה דלא על עסקי דמים בא. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח)
6והכה ומת. ת"ר, והכה – בכל אדם, ומת – בכל מיתה שאתה יכול להמיתו זר"ל מדלא כתיב והכהו ובבנין פיעל) דהיה מוסב על בעה"ב אלא והֻכּה (בבנין פועל), משמע דלא רק בעה"ב אלא גם כל אדם מותר להרגו (כמשמעות הבנין הזה בכ"מ), ומדכתיב ומת ולא די בלשון והכה לבד מורה דרשאין להרגו בכל מיתה שאפשר.
ואמנם יש להעיר איך היה אפשר לכתוב והכה לבד, הא קיי"ל בסנהדרין פ"ד ב' דבכ"מ שנאמר הכאה סתם אינה הכאת מיתה, וא"כ בהכרח לכתוב כאן ומת להורות דאפי' אם המיתו אין לו דמים. ואולי דכיון דסיים הכתוב אין לו דמים, ר"ל להבעלים, א"כ מבואר מפורש דהאי והכה פירושו מיתה דאל"ה לא שייך לאשמעינן אין לו דמים, דמהיכי תיתא יתחייב מיתה על הכאה לבדה, אלא ודאי דהאי והכה ענינו הכאת מיתה ומיותרת המלה ומת ובאה לדרשה כמבואר. .
(סנהדרין ע"ב ב׳)
7אין לו דמים. ת"ר, אין לו דמים – בין בחול בין בשבת, מאי קמ"ל, ס"ד אמינא, מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן, קמ"ל הכא דקטלינן חהטעם פשוט משום דהכא הדבר נוגע לפקוח נפש התלוי בזמן ובשעה. .
(שם שם)