1נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות נאמרת בכל לשון אף שבועת הפקדון נאמרת בכל לשון קיזשהוא שומע ומבין, ובשבועת העדות ילפינן מלשון ושמעה דמשמע שצריך לשמוע ולהבין, וממילא מבואר שישמע בלשון שהוא שומע בו, ועיין מש"כ שם.
.
(סוטה ל"ג א')
2נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות חייב על המזיד בשוגג אף שבועת הפקדון חייב על המזיד בשוגג קיחר"ל אפילו אם חשב שאין חייבים קרבן שבועה על שבועת כפירת הפקדון, ולעיל בשבועת העדות ילפינן שחייבין על המזיד כשוגג משום דלא כתיב בה ונעלם כמבואר התם, יעו"ש. וברמב"ם פ"א ה"ט משבועות כתב הטעם דחייבים על המזיד כשוגג בשבועת הפקדון משום דלא כתיב בה ונעלם, כמו שאמרו בגמרא הטעם לענין שבועת העדות, כמבואר. והנה לולא דברי הגמרא דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות היה לכאורה טעמו של הרמב"ם מכוון מאוד, משום דבאמת למה לא נילף שם בשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם כמו דילפינן בשבועת העדות [עיין משכ"ל פ' א'].
אבל באמת הנה טעם הגמ' נאמן ומוכרח מאד, משום דלא שייך לומר הטעם בפקדון משום דלא כתיב ונעלם, משום דהא דדייקינן כן בשבועת העדות היינו טעמא משום דקרבן שבועת העדות הוא קרבן עולה ויורד, ובכל מקום דכתיב בפרשה זו ונעלם, כולם כתיבי בקרבן עולה ויורד, כמו בטומאת מקדש וקדשיו (פ' ב') ובשבועת בטוי (פ' ד'), ולפי"ז אחרי דגם קרבן שבועה הוא עולה ויורד, והכתוב כללו ביחד עם קרבן עולה ויורד של מטמא מקדש ושבועת בטוי, ולכן שפיר מדייק הגמ' למה לא כתיב ונעלם גם בשבועת העדות, אבל בשבועת הפקדון דקרבנו הוא אשם מהיכא תיתא לדייק מה דלא כתיב ונעלם, וכמה ענינים כאלה דלא כתיב בהו ונעלם ולא דייקינן מאומה, ולכן הוכרחה הגמ' לומר הטעם בשבועת הפקדון, דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות. ועיין ברש"י כאן שכתב על הא דאמר בשבועת העדות משום דלא כתיב בה ונעלם וז"ל, בכל המביאים קרבן עולה ויורד שבאותה פרשה כתיב ונעלם וכו', עכ"ל. ודבריו נובעין מגמ' דשבועות ל"ה ריש ע"א, וקרוב לודאי שכוון למש"כ, והדברים א"צ באור, ולפי כל זה צ"ע על הרמב"ם שכתב בשבועת הפקדון הטעם משום דלא כתיב בה ונעלם ועיין בשבועות ל"ו ב' וברש"י שם, ועוד שם ל"ד ב', וראיתי בתוי"ט שהעיר על שנוי גירסות ברמב"ם, וצ"ע רב.
.
(כריתות ט' א')
3נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות חייב בין בשבועה בין באלה אף שבועת הפקדון חייב בין בשבועה בין באלה קיטעיין מש"כ בענין זה לעיל בפסוק א' ושמעה קול אלה.
.
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א)
4ומעלה מעל בה'. מה ת"ל בה' – לרבות קדשים קלים שהם ממון בעלים, דברי ר' יוסי הגלילי, והני מילי מחיים, אבל לאחר שחיטה משולחן גבוה זכו קכר"ל אם הפקיד בהמת שלמים וכפר ונשבע עליה ואח"כ הודה ישלם קרן וחומש, וחייב באשם גזילות כשאר גזל ממון, ואע"פ דאין נשבעין של ההקדשות והנשבע עליהם והודה אינו מביא אשם משום דכתיב וכחש בעמיתו, אבל קדשים קלים אתרבו מפני שממונו הן שהבשר והעור שלו ואין לגבוה בהן אלא אימורים ולכהן חזה ושוק, ודריש בה' ובעמיתו דהיינו שלמים לשם והבשר לבעלים. אמנם כל זה הוא רק מחיים אבל לאחר שחיטה שוב אינו ניתר החזה ושוק לכהנים והבשר לבעלים כי אם בהקרבת אימורים וזריקת הדם ונמצא שזוכים משולחן גבוה, והוי דינם כהקדש. וע"ע בתמורה ח' א' יש מפרשים דברי ר' יוסי באיזו קדשים קלים איירי. וברא"ש ב"ק פ"א סי' ט"ו מחלוקת הפוסקים אי קי"ל כר' יוסי, ונ"מ בזה"ז אם קידש כהן את האשה בבכור דהוי קדשים קלים אם נחשב כממונו או ממון גבוה, וע' ביו"ד סי' ש"ו ואה"ע ס"ס כ"ח.
.
(קדושין נ"ב ב')
5ומעלה מעל בה'. תניא, ר' עקיבא אומר, מה ת"ל בה', לפי שהמפקיד מפקיד בלא שטר ובלא עדים ואין יודע בהם אלא הקב"ה, לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש במי שידע בהם, לכך נאמר ומעלה מעל בה' קכאר"ל פקדון אינו כמו הלואה, שהלואה נותן המלוה בשטר ובעדים, וכשהוא מכחיש מכחיש בשטר ובעדים, משא"כ פקדון דרכו ליתן בינו לבין עצמו ורק הקב"ה עד ביניהם, ולכן כשמכחיש נקרא שמועל בה'. והנה אע"פ דבפסוק זה כתיב גם ענין הלואה דהיינו תשומת יד, צ"ל דנקט לשון זה משום פקדון.
.
(תו"כ)
6מעל בה' וכחש בעמיתו. תנא תנא קפיר. דר' יצחק בר אבא, קדשים שחייב באחריותן חייב, דאתרבו מן בה' וכחש, ושאינו חייב באחריותן פטור דאמעטו מן בעמיתו וכחש קכבהסברא בזה פשוטה דכיון שחייב באחריות הוי ממונו, ואיירי באופן אם אמר הרי עלי קרבן פלוני שאז אם אבדה חייב באחר, וכשאין חייב באחריות כגון שאמר ה"ז קרבן פלוני אז אם נאבדה אינו חייב באחר, ולכן לא נקרא ממונו אלא ממון גבוה. ובילקוט הגירסא יותר מבוארה, קדשים שחייב באחריותן אני קורא בהם וכחש בעמיתו ושאינו חייב באחריותן אין אני קורא בהן וכחש בעמיתו, והכונה אחת היא עם הגירסא שלפנינו.
.
(ב"מ נ"ח ב')
7וכחש בעמיתו. שבועת הפקדון נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים, מאי טעמא, וכחש בעמיתו כל דהו משמע קכגר"ל באיזה אופן שהוא מכחש ונשבע, אם מעצמו, או שאחרים תובעין ומשביעין אותו והוא כופר, ואינו מבואר טעם דיוק זה מלשון וכחש בעמיתו. ואפשר לומר דמדייק מדלא כתיב וכחש לעמיתו, בלמ"ד, וכדכתיב (תהלים פ"א) משנאי ה' יכחשו לו, ולא יכחשו בו, וכן (איוב ל״א:כ״ח) כי כחשתי לאל ממעל, ולא כי כחשתי באל, ואם היה כתוב כאן וכחש לעמיתו היה משמע רק אם מושבע הוא מפי התובע אבל לא מפי עצמו, אבל מדכתיב וכחש בעמיתו משמע בכל אופן שיש הכחשה.
ועיין ברש"י שבועות ל"א א' כתב וז"ל, מושבע מפי עצמו חייב, דכתיב (פ' כ"ד) אשר ישבע עליו, עכ"ל. ותמה אני שהניח דרשת הגמרא שלפנינו, וגם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו שהביא.
.
(שבועות ל"ב א')
8וכחש בעמיתו. פרט למכחש באחד מן השותפין קכדכגון שהפקידו שנים אצל אחד ובא אחד מהם ותבעו וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה פטור מקרבן. וטעם הדבר משום שלא היה מחויב וגם לא היה רשאי ליתן לאחד מהם חלקו עד שיבאו שניהם, ונמצא שלא היתה הודאתו אם היה מודה מחייבתו ליתן לזה כלום עד שיבא עמו חבירו והלכך לא נתחייב בשבועתו, ובפ' הבא יבאו עוד דרשות בענין זה, ועי"ש.
ודע דעפ"י הדרשה הזאת אנו למדין דשנים שלוו מאחד אע"פ שלא כתבו שהם אחראין וערבאין זל"ז אלא כתבו אנחנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה אפ"ה ערבים זל"ז בכל החוב, ויכול המלוה לתבוע מכל אחד מהם לשלם לו הכל, ואין כל אחד יכול לפטור עצמו בסלוק חלקו, דכי היכי דאמרי' בשנים שהפקידו אצל אחד שאין כל אחד מהם יכול לומר להנפקד תן לי חלקי שיש לי אצלך משום דהנפקד אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם ביחד אף בשנים שלוו מאחד כן הוא, והובא דין זה בחו"מ סי' ע"ז ס"א.
.
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א)
9וכחש בעמיתו. וכתיב או עשק את עמיתו, מה ת"ל עמיתו עמיתו שני פעמים, עמיתו פרט לגבוה, עמיתו פרט לאחרים קכהלענין הקדש פשוט שאם כחש בהקדש אינו חייב קרבן שבועה, משום דכיון דעיקר ענין שבועה בא כדי לברר הדבר לצד התובע, אבל בהקדש קמי שמיא גליא בלא שבועה, ולכן אם נשבע אינו חייב משום שבועת הפקדון אלא משום שבועת בטוי. ועיין משכ"ל בדרשת ומעלה מעל בה'. ולענין אחרים עיין מש"כ בפ' משפטים בפ' וכי יגח שור איש את שור רעהו וצרף לכאן.
.
(תו"כ)
10וכחש בעמיתו בפקדון וגו'. וכחש – כלל, בפקדון או בתשומת יד – פרט, או מכל אשר ישבע עליו – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעץ הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון קכושאינן אלא לראיה. ובכל אלה אם כפר ונשבע ואח"כ הודה אינו חייב קרבן שבועה, משום דגזה"כ הוא דאינו חייב קרבן שבועה אלא בדבר כזה שאם היה מודה בהן היה מוציא גוף הממון מתחת ידו פרט לאלו הדברים שחשב בזה.
.
(שבועות ל"ז ב')
11בפקדון. דומיא דבפקדון, דבר שהוא של ממון יצא דבר שאינו של ממון קכזכגון שכחש לחבירו שאכל היום והוא לא אכל. וטעם הדבר משום דשבועה כזו היא שבועת בטוי כמבואר במקומו לעיל.
.
(תו"כ)
12או בתשומת יד. [היכי דמי תשומת יד], אמר רב חסדא, כגון שיחד לו כלי להלואתו קכחדתשומת יד פירושו הלואה, ומוקי רב חסדא כגון שיחד לו הלוה להמלוה כלי להלואתו שיגבה ממנה, דהוי דומיא דפקדון. והנה לא נתבאר טעמו של רב חסדא ומה הכריחו לדרשה זו, ואולי דעתו משום דצריך להיות כל דבר כפקדון או גזל שנזכר כאן, שיהיה נמסר ונחזר אותו הדבר בעין, משא"כ הלואה סתם שנתנה להוצאה, אבל ביחוד כלי הוי כמו שהחוב משועבד לכלי זו. ולדינא לא מצינו חולק על ר"ח בזה, ולכן איני יודע טעמו של הרמב"ם שהשמיט אוקימתא זו, רק כתב דין הפסוק בכל הלואה סתם, וצ"ע.
.
(ב"מ מ"ח א')
13או עשק את עמיתו. [היכי דמי עשק], א"ר חסדא, כגון שיחד לו כלי לעשקו קכטעשק פירושו עושק שכר שכיר, ואם לא יחד לו כלי לעשקו לא מחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד ליה באנפיה נפשיה כפקדון וגזל ואבידה וכמש"כ באות הקודם.
.
(ב"מ מ"ח א')