תשמור שבעת ימים. ת"ר את חג המצות תשמור שבעת ימים, למד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה צזונראה דאע"פ דהלשון שבעת ימים מוסב אלמטה, שבעת ימים תאכל מצות, אך ממילא מוכח דהשמירה קאי על שבעת ימים, דכיון דכתיב את חג המצות תשמור, וחג המצות הוא שבעת ימים ממילא מצות השמירה על שבעת ימים, ופירש"י דכל תשמור אזהרת ל"ת היא, ופירושו שמרהו מן המלאכה.
והנה בתורה אור ציין לפסוק זה, אבל מסוגיא דמגילה ל"א סע"א מבואר דכונת הגמ' לפסוק דפ' תשא (ל"ד י"ח) דאיתא שם בגמרא, דבשבת חוה"מ קורין בפרשת ראה אתה אומר אלי, בפ' תשא, ופירש"י הטעם משום שיש בה מצות שבת ורגלים וחולו של מועד, דכתיב שם את חג המצות תשמור שבעת ימים, ומכאן למדנו איסור מלאכה בחוה"מ במס' חגיגה, עכ"ל.
וגם יש ראיה מכרחת ממקום אחר בגמרא דע"כ הלמוד הוא מהפסוק דפ' תשא, והוא מפסחים קי"ח א', כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודת כוכבים, דכתיב (פ' תשא) אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור, וכ"ה במכות כ"ג ב', ופירש רשב"ם והמפרש במכות דקאי על המבזה חולו של מועד מי שעושה בהם מלאכה, וכ"כ הרע"ב בפ"ג מי"א דאבות, והנה אותן הפסוקים הם בפ' תשא, אלמא דענין עשיית מלאכה בחוש"מ ילפינן מפסוק דפ' תשא, ובכ"ז לרגל סדורנו בהעתקת הדרשות העתקנו דרשה זו לכאן, כיון שאין נ"מ לדינא ופסוק זה מוקדם בתורה, ושם בפרשת תשא נעיר בזה. –
והנה ידוע הוא מחלוקת הפוסקים אם דרשה זו גמורה היא, והוי מלאכת חוה"מ איסור מן התורה, או שאסמכתא היא ואין איסורו אלא מדרבנן, ולא מצאנו לנכון להאריך בזה, מכיון שכבר האריכו בזה בספרי הראשונים והאחרונים, ונעיר רק מה שנראה לנו שתי ראיות מוכרחות דמלאכת חוה"מ מדאורייתא, האחת מגמרא תמורה י"ד ב' דרשו שם על הפסוק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאים מחמת הרגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם, למד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד, דמהיכא תיתא לא יקרבו, אלא ודאי דסתם מלאכות אסורות בחוה"מ לכן אצטריך רבוי להיתר בנדרים ונדבות. והשנית מספרי סוף פרשה ראה (ט"ז ט"ו) שבעת ימים תחג, ר' שמעון אומר, פסח וחג [הסכות] שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה ימים, עצרת שהיא עונת מלאכה [זמן קצירה] אינה אלא יום אחד, מלמד שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ע"כ. ר"ל התורה חסה על ישראל שלא יבטלו זמנם בשעת עבודה בשדה. והנה מובן הדבר כי אם היה חוה"מ מותר במלאכה לא היה כל טעם בדרשה זו אחרי שאין בטול מלאכה לשבעה ימים בפסח ולשמונה בחג, וע"ע מש"כ השייך לענין דרשה זו דספרי בפ' חקת בפסוק והשקית את העדה ואת בעירם. .
(חגיגה י"ח א׳)
והנה בתורה אור ציין לפסוק זה, אבל מסוגיא דמגילה ל"א סע"א מבואר דכונת הגמ' לפסוק דפ' תשא (ל"ד י"ח) דאיתא שם בגמרא, דבשבת חוה"מ קורין בפרשת ראה אתה אומר אלי, בפ' תשא, ופירש"י הטעם משום שיש בה מצות שבת ורגלים וחולו של מועד, דכתיב שם את חג המצות תשמור שבעת ימים, ומכאן למדנו איסור מלאכה בחוה"מ במס' חגיגה, עכ"ל.
וגם יש ראיה מכרחת ממקום אחר בגמרא דע"כ הלמוד הוא מהפסוק דפ' תשא, והוא מפסחים קי"ח א', כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודת כוכבים, דכתיב (פ' תשא) אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור, וכ"ה במכות כ"ג ב', ופירש רשב"ם והמפרש במכות דקאי על המבזה חולו של מועד מי שעושה בהם מלאכה, וכ"כ הרע"ב בפ"ג מי"א דאבות, והנה אותן הפסוקים הם בפ' תשא, אלמא דענין עשיית מלאכה בחוש"מ ילפינן מפסוק דפ' תשא, ובכ"ז לרגל סדורנו בהעתקת הדרשות העתקנו דרשה זו לכאן, כיון שאין נ"מ לדינא ופסוק זה מוקדם בתורה, ושם בפרשת תשא נעיר בזה. –
והנה ידוע הוא מחלוקת הפוסקים אם דרשה זו גמורה היא, והוי מלאכת חוה"מ איסור מן התורה, או שאסמכתא היא ואין איסורו אלא מדרבנן, ולא מצאנו לנכון להאריך בזה, מכיון שכבר האריכו בזה בספרי הראשונים והאחרונים, ונעיר רק מה שנראה לנו שתי ראיות מוכרחות דמלאכת חוה"מ מדאורייתא, האחת מגמרא תמורה י"ד ב' דרשו שם על הפסוק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאים מחמת הרגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם, למד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד, דמהיכא תיתא לא יקרבו, אלא ודאי דסתם מלאכות אסורות בחוה"מ לכן אצטריך רבוי להיתר בנדרים ונדבות. והשנית מספרי סוף פרשה ראה (ט"ז ט"ו) שבעת ימים תחג, ר' שמעון אומר, פסח וחג [הסכות] שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה ימים, עצרת שהיא עונת מלאכה [זמן קצירה] אינה אלא יום אחד, מלמד שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ע"כ. ר"ל התורה חסה על ישראל שלא יבטלו זמנם בשעת עבודה בשדה. והנה מובן הדבר כי אם היה חוה"מ מותר במלאכה לא היה כל טעם בדרשה זו אחרי שאין בטול מלאכה לשבעה ימים בפסח ולשמונה בחג, וע"ע מש"כ השייך לענין דרשה זו דספרי בפ' חקת בפסוק והשקית את העדה ואת בעירם. .
(חגיגה י"ח א׳)