שלש רגלים. הקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו לעלות מירושלים להר הבית פטור מן הראיה, שנאמר שלש רגלים צבהנה עיקר חיוב קטן לעלות לרגל אינו אלא משום חינוך, אכן גם בחינוך אינו חייב רק באופן שגדול מחויב וכיון דגדול שאינו יכול לעלות ברגליו פטור לכן גם קטן באופן כזה אינו בר חיובא. וטעם הדרשה שלש רגלים מלשון רגלי הגוף נראה משום דלא מצינו בכל תנ"ך תאר רגל או רגלים תמורת השם פעמים זולת כאן [ובפ' בלק כי הכיתני זה שלש רגלים, ויש שם דרשה על זה עיי"ש בפירש"י], ונודע הוא, כי דרך חז"ל לדרוש כל מלה שאינה מצויה בתנ"ך כמש"כ כ"פ בחבורנו. ויתכן דעל יסוד טעם שנוי לשון זה היו נוהגין לעלות ברגל ברגל הם, וכמו שדרשו הפסוק דשה"ש מה יפו פעמיך בנעלים, מה יפו פעמיהן של ישראל בעלותם לרגל ברגליהן. . (חגיגה ב' א׳)
שלש רגלים. ת"ר, רגלים – פרט לבעלי קבין צדמי שנחתכה רגלו בפרק ראשון סמוך לשוקו וחוקק קב ונותן שוקו לתוכה פטור מן הראיה דאין לו רגל דלא נקרא רגל אלא עד פרק אחד. , פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולאינו יכול לעלות ברגליו צהובטעם הדרשה מלשון רגלים על רגלי הגוף עיין משכ"ל אות צ"ב. . (שם ד׳ א׳)
שלש רגלים. מה ת"ל שלש רגלים בפרשת שביעית, ללמד שלא יסתרסו שלש רגלים ממקומן צונראה הבאור משום דכנודע תלויים זמני הרגלים בזמני מלאכות תבואת השדה, חג האביב, חג הקציר, וחג האסיף, ולפעמים צריך לעבר השנה כדי לצמצם שיחולו הרגלים דוקא בזמנים אלו, וכמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק החדש הזה לכם, ולפי"ז הו"א דבשנת השמטה שאין חריש וקציר אין עכוב חלות הרגלים דוקא בזמנים אלו אלא מותר לסרסם ולהעתיקם לזמנים אחרים קמ"ל שאעפ"כ לא יסתרסו ממקומם ויהיו בזמנם הקבוע להם שנה שנה. ולעיל בפסוק י"ב בפסוק וביום השביעי תשבות דרשו ג"כ מה ת"ל שבת לענין שביעית ללמדך שלא תתעקר שבת ממקומה, ובארנו שם הכונה דאשמעינן כיון דהמנוחה בשבת מורה על חדוש העולם ע"י הקב"ה, וכן המנוחה בשנת השמטה מורה ע"ז, ולכן הו"א דבשנת השמטה א"צ כלל לאות של שבת, קמ"ל שאעפ"כ לא תתעקר שבת ממקומה. והנה יש גורסין בשניהם שלא יסתרסו או בשניהם שלא יתעקרו, ולפי מה שבארנו מדויקות הגירסות שהעתקנו שם בשבת שלא תתעקר, וכאן ברגלים שלא יסתרסו כמבואר, ודו"ק. . (מכילתא)