צאן ובקר. וכי פסח מן הבקר בא והלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא מלמד שמותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים ויצוייר מותר הפסח כגון שהפריש פסח ונאבד והקריב אחר ואח"כ נמצא האבוד מקריבין אותו שלמים, וזה מרומז בלשון מן הצאן ומן הבקר, שהשלמים באים מן כל צאן ומן כל בקר בין זכרים בין נקבות, מה שאין כן בשאר זבחים שבאים או מזכרים או מנקבות, כנודע בפ' ויקרא. –
ודע כי במנחות פ"ב א' באה דרשה מדיוק לשון זה להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין [כי בפסח מצרים עדיין לא היה להם דיני מעשרות והוקשו לו גם פסחי דורות כמבואר בפ' בא] אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר, יעו"ש. והשמטנו דרשה זו מפני דרשה שלפנינו, והא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ילפינן מפסוק שבסמוך (י') מסת נדבת ידך, יעו"ש. .
(פסחים ע' ב')
ודע כי במנחות פ"ב א' באה דרשה מדיוק לשון זה להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין [כי בפסח מצרים עדיין לא היה להם דיני מעשרות והוקשו לו גם פסחי דורות כמבואר בפ' בא] אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר, יעו"ש. והשמטנו דרשה זו מפני דרשה שלפנינו, והא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ילפינן מפסוק שבסמוך (י') מסת נדבת ידך, יעו"ש. .
(פסחים ע' ב')