1וכל זר. התרומה מותרת לאונן, דאמר קרא וכל זר לא יאכל קודש, זרות אמרתי לך ולא אנינות מאהרבותא בזה דאע"פ שלכמה דברים שוה תרומה לבכורים כמבואר ר"פ ב' דביכורים, ובכורים אסור לאכול באנינות כדכתיב בפ' תבא במעש"ש לא אכלתי באוני ממנו, קמ"ל דבתרומה אינו כן, וטעם הדבר, דשאני בכורים דמצותן לאכול בשמחה כדכתיב ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאכול בשמחה ולא באנינות, משא"כ בתרומה.
.
(יבמות ע' ב')
2וכל זר. זר שאכל תרומה חייב מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קודש מבוהנה לפי היקש זה היה מן הדין להשוות זר לכהן טמא דכמו כהן טמא אינו חייב מיתה רק אם אכל תרומה טהורה ולא תרומה טמאה משום דמחוללת ועומדת וכמבואר לעיל בפסוק ט', כך זר אינו חייב רק על תרומה טהורה, אבל הרמב"ם בפ"ו ה"ו מתרומות ופי"ט ה"ב דסנהדרין פסק דזר חייב מיתה ביד"ש אפילו אם אכל תרומה טמאה, וכבר נתעורר בזה הלח"מ בה' סנהדרין שם, ואם כי יש לחלק קצת ולומר דלגבי כהן עיקר תרומה הותרה, משא"כ גבי זר לעולם נקראת קודש אף בטומאתה, בכ"ז אין זה מקור נאמן לפסק הלכה ע"פ סברא חיצונית.
אמנם אפשר להביא ראיה מכרחת לזה דבזר חייב גם על תרומה טמאה מהא דקיי"ל בפ"ז מ"א דתרומות זר שאכל תרומה טמאה בשוגג חייב חומש, והנה ענין תשלום החומש מבואר בשבת ס"ט ב' דהוא במקום קרבן, ודבר ידוע הוא בכ"מ בש"ס דאין חייבין קרבן על השוגג אלא אם המזיד הוא במיתה או בכרת, ולא אם הוא בלאו, והשתא אי ס"ד דזר אינו חייב מיתה על תרומה טמאה במזיד, א"כ לא משכחת לה שישלם חומש על השוגג בתרומה טמאה, ובמשנה שם הלא מפורש שחייב חומש גם על הטמאה, אלא ע"כ דבמזיד חייב מיתה גם בטמאה, וכפסק הרמב"ם, ודו"ק.
ודע דנ"ל לפי מש"כ התוס' ביבמות ל"ב ב' דזר שעבד בטומאה אינו חייב משום טומאה רק משום זרות משום דעל עבודה בטומאה לא הוזהרו רק כהנים כמבואר בפרשה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ט הי"א מבמ"ק, א"כ כיון דגם בתרומה לא הוזהרו על אכילה בטומאה רק כהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו' והוא טמא וגו', א"כ זר שאכל תרומה בטומאה אינו חייב רק משום תרומה בלבד, ולא גם משום טומאה, ולא מצאתי דין זה מפורש ברמב"ם וסמ"ג, וצ"ע.
.
(סנהדרין פ"ג ב')
3וכל זר. יכול זר – ממזר, ת"ל וכל זר, אפילו לוי ואפילו ישראל מגהכונה שלא נפרש זר – זרות משפחה האסור לבא בקהל, וכמ"ש ביבמות ע"ו ב' מאי ממזר מום זר, אלא שכולל כל מיני זרות שבערך מתנות כהונה גם הלוי וישראל הכשרים נקראים זרים, ומסמיך זה על רבוי הלשון וכל זר.
[תו"כ].
4לא יאכל. אין אכילה פחות מכזית מדעיין מש"כ לקמן פסוק י"ד בדרשה ואיש כי יאכל קודש.
.
(שם)
5לא יאכל קודש. נאמר כאן קודש ונאמר להלן בערתי הקודש (פ' תבא), מה קודש האמור להלן בקדשי הגבול איירי אף קודש האמור כאן בקדשי הגבול איירי מהשם איירי בקדשי הגבול דהיינו בתרומות ומעשרות שנאכלים גם בגבולים ולא בקדשי מזבח שנאכלים רק בירושלים, ואף הכא איירי כן, לאפוקי שלא נימא דקודש דאיירי כאן בזר איירי בקדשי מזבח.
.
(שם)
6תושב ושכיר. איזהו תושב ואיזהו שכיר, תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים מוקאי על זר שאסור לאכול בתרומה אפילו אם היה תושב כהן או שכירו, ומפרש מהו תושב ושכיר, דתושב הוא קנוי קנין עולם היינו עבד נרצע דעובד עד היובל וקרי לזה קנין עולם על שם הכתוב (פ' משפטים) ועבדו לעולם דהיינו עד היובל, ושכיר הוא קנוי קנין שנים, והיינו עבד עברי היוצא בשש שנים, ואין כאן הפי' תושב ושכיר כמו גבי פסח (פ' בא), דהתם הפי' גר ותושב עובד כוכבים, כמש"כ שם, ואיצטריך למכתב תושב ושכיר אע"פ דהיה די לכתוב תושב והיינו יודעין שכיר מכל שכן, מפרש בגמ' דאלו הוי כתב תושב הו"א תושב זה קנוי קנין שנים, וע"ע בסוגיא כאן ומש"כ בסמוך אות נ'.
.
(יבמות ע' א')
7תושב ושכיר. תניא, א"ר אלעזר, מניין לערל שאינו אוכל בתרומה, נאמר כאן תושב ושכיר ונאמר בפסח תושב ושכיר (פ' בא), מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו מזאיירי בערל ישראל, היינו זה שמתו אחיו מחמת מילה, ולכן לא נימול הוא, ולעיל בפ' ד' בדרשה איש איש הבאנו דרשה זו, יעוי"ש.
.
(יבמות ע' א')