ושמרו את משמרתי. שמרו לי משמרת ולהזהיר ב"ד על כך לבשיעשו סייגים וגדרים לשמירת הטהרה בתרומה וקדשים. וע"ל ס"פ אחרי באה דרשה כזו ושם נתבארה.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 22 · פסקה 9
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ולא ישאו עליו חטא. אמר שמואל, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים, שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא לגאסיפא דקרא סמיך ומתו בו. ובפירש"י בפסוק זה כתב, ומתו בו למדנו שהוא במיתה בידי שמים. והרא"מ האריך לתמוה הלא כל מיתה האמורה בתורה סתם איננה אלא חנק, יעו"ש. ונראה ע"פ מ"ש בתו"כ ס"פ זו (כ"ד ט"ו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, נאמר כאן נשיאת חטא ונאמר להלן נשיאת חטא (פ' בהעלותך, חטאו ישא), מה התם בכרת אף הכא בכרת, ע"כ. הרי מבואר דכ"מ שנאמר נשיאת חטא הוי עונש ביד"ש, רק שיש מהם עונש כרת היכי דכתיב מפורש כרת כמו בפסח או סתם כמו מקלל ויש מהם עונש מיתה כמו כאן, וזוהי כונת הגמרא כאן מניין וכו' שהוא במיתה ביד"ש שנאמר ולא ישאו עליו חטא, והכונה לרמז לדרשת התו"כ הנ"ל בגז"ש חטא חטא, וזוהי גם כונת רש"י. –
וענין מיתה ביד"ש וחילוקו מעונש כרת הוא בג' דברים, דבכרת מת בפחות מששים שנה [וע"ל ס"פ במדבר] וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם [וע' תוס' ריש יבמות ב' א'] ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, וזהו מ"ש בכ"מ הכרת תכרת, הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, אבל בעונש מיתה בידי שמים הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, ועיין במו"ק כ"ק א', והתוס' בשבת כ"ה א' כתבו דבמיתה ביד"ש מת בקוצר שנים ואין זמן קצוב למיתתו, וצ"ל דמפרשי מ"ש במי"ק שם בן ששים – עד ששים, וצ"ע. והכ"מ פ"ד ה"ד מביאת המקדש כתב דהמחייב מיתה ביד"ש עולה מות בחלונותיו ובעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה, עכ"ל, ולא הביא המקור והוא במ"ר קהלת ז' כ"ז על הפסוק אחת לאחת למצוא חשבון.
ונחזור לענין הדרשה שלפנינו, הנה לכאורה לא יצוייר כלל דין טמא שאכל תרומה טהורה, דהלא כיון דנגע בה טמאה, ושוב הוי כאוכל טמא, ובתוס' הרגישו בזה וכתבו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו מרצונו לבית הבליעה או בתרומה שלא הוכשרה לקבל טומאה או שנלושה במי פירות שאין מכשירין [ע"ל ס"פ שמיני]. אמנם י"ל פשוט דמשכחת לה כגון שאכל רק כזית דמשום אכילה חייב ומשום טומאה ליכא לפי דעת הפוסקים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה וכזית הוא פחות מכביצה. .
(סנהדרין פ"ג א')
וענין מיתה ביד"ש וחילוקו מעונש כרת הוא בג' דברים, דבכרת מת בפחות מששים שנה [וע"ל ס"פ במדבר] וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם [וע' תוס' ריש יבמות ב' א'] ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, וזהו מ"ש בכ"מ הכרת תכרת, הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, אבל בעונש מיתה בידי שמים הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, ועיין במו"ק כ"ק א', והתוס' בשבת כ"ה א' כתבו דבמיתה ביד"ש מת בקוצר שנים ואין זמן קצוב למיתתו, וצ"ל דמפרשי מ"ש במי"ק שם בן ששים – עד ששים, וצ"ע. והכ"מ פ"ד ה"ד מביאת המקדש כתב דהמחייב מיתה ביד"ש עולה מות בחלונותיו ובעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה, עכ"ל, ולא הביא המקור והוא במ"ר קהלת ז' כ"ז על הפסוק אחת לאחת למצוא חשבון.
ונחזור לענין הדרשה שלפנינו, הנה לכאורה לא יצוייר כלל דין טמא שאכל תרומה טהורה, דהלא כיון דנגע בה טמאה, ושוב הוי כאוכל טמא, ובתוס' הרגישו בזה וכתבו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו מרצונו לבית הבליעה או בתרומה שלא הוכשרה לקבל טומאה או שנלושה במי פירות שאין מכשירין [ע"ל ס"פ שמיני]. אמנם י"ל פשוט דמשכחת לה כגון שאכל רק כזית דמשום אכילה חייב ומשום טומאה ליכא לפי דעת הפוסקים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה וכזית הוא פחות מכביצה. .
(סנהדרין פ"ג א')
ומתו בו. בו ולא במעשר, בו ולא בראשית הגז לדשאין חייבים מיתה על האוכלם בטומאת הגוף, וגם זר האוכל מעשר בשגגה אין חייב עליו חומש. והרבותא בזה אע"פ דגם הם נקראים תרומה כדכתיב בפ' קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה לה'. ובאמת לענין כמה דברים ילפינן מעשר וראשית הגז מתרומה כמבואר בסוגיא ולפנינו בפ' קרח שם, שאני הכא דמיעט הכתוב בו. ואמנם כל דרשה זו היא אליבא דר' מאיר דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים ואתא לאשמעינן דאע"פ כן אין בו איסור מיתה וחומש, אבל לרבנן דר"מ א"צ לכל זה, דאינהו ס"ל דמעשר ראשון מותר לזרים ולטמאים, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' קרח שם.
.
(יבמות פ"ו ב' חולין קל"ו א')
(יבמות פ"ו ב' חולין קל"ו א')
ומתו בו. אמר ר' יוחנן, כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ גורם לו מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו להר"ל שאינו יודע ליזהר ויאכלנה בטומאה ויוגרם לו עונש מיתה ביד"ש,
וע"ע לקמן ריש פסוק ט"ז הנוגע לדין פרשה זו.
ועיין בחולין ק"ל ב' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר (דה"י ב' ל"א) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת וכל שאינו מחזיק אין לו מנת. וכתבו התוס' דוקא אם יש חבר, אבל אם אין חבר יתנו לכהן ע"ה, וראיה ממשנה ט' פ"ד דחלה, אלו נתנין לכל כהן שירצה, החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור והזרוע וכו', עכ"ל. והנה לפי הדרשה שלפנינו נראה פשוט דאע"פ שכל מתנות כהונה נתנין לכהן ע"ה היכי דליכא חבר אבל תרומה אין נתנת לעולם לע"ה אחרי דאפשר שתגרום לו מיתה ואיך נכשילהו בידים, ולפי"ז קשה המשך דברי התוס' שכתבו דע"כ מ"ש במשנה נתנין לכל כהן שירצה, היינו בין לת"ח בין לע"ה, דאין לפרש בין לכהני המשמר בין לשארי כהנים, דהא בירושלמי אמרו יש מהן נתנין לכהני המשמר ויש מהן נתנין לכל כהן, עכ"ל. וקשה ל"ל להביא ראיה מירושלמי, בעוד שמהמשנה גופה מוכח דהפי' הוא בין לת"ח בין לע"ה, מדחשיב כל המתנות כהונה ולא חשיב תרומה, וזה הוא משום דתרומה בודאי לעולם אין נתנת לכהן ע"ה, ואפילו היכא דליכא חבר, אבל אם היה הפירוש בין לכהני המשמר בין לכהנים אחרים, קשה למה השמיטה המשנה לחשב גם תרומה, ודו"ק.
ומן המבואר בזה צ"ל דלפני התוס' היתה הגירסא בדברי רשב"נ מניין שאין נותנין מתנות, ולא תרומה, דלולי זאת לא הוו מחלקי בין איכא חבר לליכא חבר. .
(סנהדרין צ' ב')
וע"ע לקמן ריש פסוק ט"ז הנוגע לדין פרשה זו.
ועיין בחולין ק"ל ב' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר (דה"י ב' ל"א) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת וכל שאינו מחזיק אין לו מנת. וכתבו התוס' דוקא אם יש חבר, אבל אם אין חבר יתנו לכהן ע"ה, וראיה ממשנה ט' פ"ד דחלה, אלו נתנין לכל כהן שירצה, החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור והזרוע וכו', עכ"ל. והנה לפי הדרשה שלפנינו נראה פשוט דאע"פ שכל מתנות כהונה נתנין לכהן ע"ה היכי דליכא חבר אבל תרומה אין נתנת לעולם לע"ה אחרי דאפשר שתגרום לו מיתה ואיך נכשילהו בידים, ולפי"ז קשה המשך דברי התוס' שכתבו דע"כ מ"ש במשנה נתנין לכל כהן שירצה, היינו בין לת"ח בין לע"ה, דאין לפרש בין לכהני המשמר בין לשארי כהנים, דהא בירושלמי אמרו יש מהן נתנין לכהני המשמר ויש מהן נתנין לכל כהן, עכ"ל. וקשה ל"ל להביא ראיה מירושלמי, בעוד שמהמשנה גופה מוכח דהפי' הוא בין לת"ח בין לע"ה, מדחשיב כל המתנות כהונה ולא חשיב תרומה, וזה הוא משום דתרומה בודאי לעולם אין נתנת לכהן ע"ה, ואפילו היכא דליכא חבר, אבל אם היה הפירוש בין לכהני המשמר בין לכהנים אחרים, קשה למה השמיטה המשנה לחשב גם תרומה, ודו"ק.
ומן המבואר בזה צ"ל דלפני התוס' היתה הגירסא בדברי רשב"נ מניין שאין נותנין מתנות, ולא תרומה, דלולי זאת לא הוו מחלקי בין איכא חבר לליכא חבר. .
(סנהדרין צ' ב')
כי יחללוהו. אמר שמואל משום ר' אלעזר, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת לולאו דוקא רק שאינו במיתה אלא גם ממלקות פטור מפני שאינו קדוש, ורמב"ם פ"ז ה"א מתרומות כתב דאעפ"כ איסור לאו יש בזה, ומדייק הכ"מ מלשון הגמרא שאינו במיתה משמע הא איסורא איכא, וי"ל טעם בזה מפני שאסור לאפושי איסורא. אך צ"ע בכלל לחלק ענין זה ממ"ד בזבחים ק"ו א' טמא שאכל את הקודש בין קודש טהור בין קודש טמא חייב, ועיי"ש ק"ח א', ופסק כן הרמב"ם בפי"ח ה"ג מפסוהמ"ק, ואולי י"ל דשאני הכא מחמת המעוט בו, כמבואר.
אבל התוס' כאן חלקו באמת דהא דאינו במיתה הוא דוקא אם טומאת התרומה קדמה לטומאת הגוף, אבל אם טומאת הגוף קדמה חייב מיתה, אפילו באוכל תרומה טמאה משום דטומאת הגוף חמיר וחל עליו איסור תרומה טמאה, וכן הוא דעת רש"י בגיטין נ"ד א'. ובזה תתיישב הערת הגרע"א בגיטין שם ובבכורות י"ב ב' שתמה על רש"י ותוס' בכ"מ שכתבו דהאוכל תרומה טמאה במיתה ובסוגיא דסנהדרין [שלפנינו] מבואר דאינו אלא בעשה, ולפי מש"כ ניחא דאיירי באופן כזה שטומאת הגוף קדים, ועיין ברש"י יבמות צ' א' וצ"ע, וגם מהרש"א בשבת י"ד א' כתב בפשיטות דהאוכל תרומה טמאה הוי במיתה, ותימא שלא ביאר פרטי הענין. .
(שם פ"ג א')
אבל התוס' כאן חלקו באמת דהא דאינו במיתה הוא דוקא אם טומאת התרומה קדמה לטומאת הגוף, אבל אם טומאת הגוף קדמה חייב מיתה, אפילו באוכל תרומה טמאה משום דטומאת הגוף חמיר וחל עליו איסור תרומה טמאה, וכן הוא דעת רש"י בגיטין נ"ד א'. ובזה תתיישב הערת הגרע"א בגיטין שם ובבכורות י"ב ב' שתמה על רש"י ותוס' בכ"מ שכתבו דהאוכל תרומה טמאה במיתה ובסוגיא דסנהדרין [שלפנינו] מבואר דאינו אלא בעשה, ולפי מש"כ ניחא דאיירי באופן כזה שטומאת הגוף קדים, ועיין ברש"י יבמות צ' א' וצ"ע, וגם מהרש"א בשבת י"ד א' כתב בפשיטות דהאוכל תרומה טמאה הוי במיתה, ותימא שלא ביאר פרטי הענין. .
(שם פ"ג א')
כי יחללוהו. תניא, כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש לזר"ל משתפשף בו, ואינו חושש משום הנאת תרומה.
, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, כיון דחללי' הא איתחיל לחר"ל כיון דנתחללה בהיתר כבר בטלה. וע' במס' מעש"ש פ"ב מ"ב בתוי"ט בשם הרמב"ם [והוא מהירושלמי] דהוא הדין דמותר לישראל לסוך בידיו את הכהן בשמן של תרומה ואין קפידא אם מתדבק השמן ביד הישראל מפני שמשיחת יד דבר מועט הוא ואין מקפידין בזה, והרמב"ם בחבורו השמיט זה, ועיין משכ"ל בפ' ט"ו.
.
(כריתות ז' א')
(כריתות ז' א')
כי יחללוהו. פרט לטהור שאכל מן הטמא לטשאינו במיתה וגם אין לוקין מפני שמחוללת היא, ואע"פ שהוא מתטמא, אך זה הוי רק איסור עשה, כמבואר לעיל פסוק ז' בדרשה מן הקדשים, וע' מש"כ שם.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
אני ה'. בנוהג שבעולם, מלך גוזר גזירה רצה מקיימה הוא רצה אחרים מקיימין אותה, אבל הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא, ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחילה מומפרש בירושלמי למשל שקיים הקב"ה מצות מפני שיבה תקום כדאיתא במדרשים פ' וירא והובא לפנינו בפ' קדושים בפסוק מפני שיבה תקום.
.
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג)
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad