1ואכלת ושבעת וברכת. תניא, אמר להם הקב"ה למלאכים, האיך לא אשא פנים לישראל שהרי כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה יגמה שיש לבאר ולפרש בדרשה זו מבואר לפנינו בפ' נשא בפסוק ישא ה' פניו אליך, יעו"ש וצרף לכאן.
.
(ברכות כ' ב')
2ואכלת ושבעת וברכת. תניא, א"ר יהודה, מניין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ידועיין בדרשה בסמוך מירושלמי לענין חיוב ברכה לפני המזון.
.
(שם כ"א א')
3ואכלת ושבעת וברכת. עד כמה מזמנין עד כזית, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית טוהוצרך לומר ושבעת זו שתיה כדי שלא יקשה האיך מזמנין עד כזית והא ושבעת כתיב, ועל זה אמר ושבעת זו שתיה, ונראה דר"ל דאין הלשון ושבעת מתאר ערך שיעור האכילה, אלא דבר בהוה שכשאוכל אדם לשובע הוא גם שותה בתוך הסעודה, ובלא"ה לא מקרי סעודתו שלמה, אבל אין ה"נ דהלשון ואכלת ישוער כמו לשון אכילה בכל מקום – בכזית. ואמנם מסקנת הגמרא דחיוב ברהמ"ז על כזית הוא רק מדרבנן, יען מדאורייתא הוי פשטות הלשון ואכלת ושבעת – אכילה כדי שביעה.
[שם מ"ט ב']
4ואכלת ושבעת וברכת. תניא, הכל חייבין בזימון ואפילו כהנים, פשיטא, לא נצרכא, אלא דקאכלי קדשים, ס"ד אמינא האי כפרה היא, קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו טזאכילת כהנים נקראת כפרה כמש"כ בפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, ואמר בזה דאפ"ה כיון דאיך שהוא אוכל ושבע – חייב לברך.
ודע דע"פ סברא זו ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו יש להסביר בפשיטות מנ"ל חיוב ברהמ"ז בחו"ל אחרי דכתיב מפורש וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך, דאין לומר דכיון דחובת הגוף ממילא שייכת גם בחו"ל, שהרי ראינו שגם תפלין חובת הגוף הן ובכ"ז פריך בגמרא קדושיו ל"ז ב' והיה כי יביאך דכתיב בהו ל"ל, יעו"ש.
אך לפי הסברא דעיקר כונת הברכה להודות על שביעת הגוף א"כ ממילא אין נ"מ באיזה מקום הוא אוכל, והא דכתיב על הארץ הטובה הוא רק לברכה בעלמא וע"ד ספור המשך מעמדם של ישראל.
.
(ערכין ד' א')
5ואכלת ושבעת וברכת. רבי זעירא בשם ר' ירמיה אומר, ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת יזר"ל וכיון דברכת המזון דאורייתא ממילא הוי ככל ספק דאורייתא לחומרא, ועיין ברמב"ם פ"ב הי"ד מברכות שהביא דין זה ונו"כ לא העירו המקור מירושלמי זה.
.
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
6ואכלת ושבעת וברכת, תניא, נשים ועבדים וקטנים חייבים בברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' יחנראה טעם הראיה דכיון שענין ברכת המזון הוא רק ברכה והודאה על השביעה והנאת הגוף א"כ ממילא אין חילוק בזה בין אנשים לנשים ועבדים וקטנים, והוא כמו דאמרינן בריש מגילה ד' א' שגם נשים חייבות בקריאת מגילה שאף הן היו באותו הנס דפורים, וה"נ אף הן בכלל הנאת שביעה.
והנה בגמרא שלנו ברכות כ' ב' איתא אמר ליה רבינא לרבא, נשים בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ופירש"י דגדר הספק בזה משום דכתיב ואכלת ושבעת והו"ל מ"ע שאין הזמ"ג או מדרבנן משום דמדאורייתא פטורים כיון דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, והארץ לא נתנה לנקבות, והתוס' כתבו משום דאינן יכולות לומר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ולא אפשטא בעיא זו, ועל יסוד זה פסקו הפוסקים דנשים חייבות בברהמ"ז מספק, ובין חיוב ודאי לחיוב ספק נ"מ גדולות כמו לענין ספק בירך ולענין להוציא גברים ידי חובתן, ועוד.
אבל בעיני תמוה הדבר שידחו פשטות דעת הירושלמי מפני ספק דעת יחיד שבבבלי, כי הלא מירושלמי שלפנינו מבואר מפורש באין ספק כלל שהנשים חייבות בברהמ"ז וכמו שבארנו, וכבר כתבו הרבה ראשונים שספק שבבבלי נדחה מפני ודאי שבירושלמי [עיין תוס' נדה ס"ח א' ורא"ש פ"ב דסוכה ס"ס ח'].
ואף גם זאת תימא בעיני, דהלא לפי פירש"י ותוס' דגדר הספק הוא משום חלוקת הארץ וברית ותורה א"כ זה שייך רק בברכה שניה שבה נזכרו כל הענינים אלה, אבל בברכה ראשונה דאין בה זכרון כל אלה רק הודאה ושבת על המזון בודאי שוו נשים לאנשים, ולפלא שלא העירו מזה הפוסקים.
.
(שם שם פ"ג ה"ג)
7ואכלת ושבעת וברכת. תניא, כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת – מי שאכל הוא יברך יחאין הכונה כל מצות שאדם פטור – שפטור בעיקר מצוה זו, וכגון אשה הפטורה מכמה מצות, יען דבאופן כזה באמת אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, כמבואר במשנה ר"ה כ"ט א', אלא הכונה שפטור עכשיו, שכבר יצא ידי חובתו הוא, וכגון מי שכבר יצא בתקיעת שופר אפ"ה מברך ותוקע להוציא את המחוייב, וכן מקרא מגילה וכדומה, ואמר דרק בברכת המזון אם כבר ברך לעצמו אינו יכול להוציא אחרים שאכלו, משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך, ור"ל מי שאכל ומברך לעצמו הוא באותה ברכה מוציא גם לאחרים, אבל לא מי שאינו מחוייב לעצמו.
ובבבלי ר"ה שם בגמ' הלשון בענין זה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ופירש"י, ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, ולא לתהני ולא לבריך, עכ"ל. ולכאורה לדרשה שלפנינו א"צ כלל להסבר זה, אך י"ל דדרוש הוא לענין המניעה מברכה ראשונה באופן כזה, שהוא אינו אוכל, וכמש"כ הפוסקים (או"ח סי' קס"ז סי"ט) מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, יען דדרשה זו שלפנינו איירי בברהמ"ז. וגם י"ל דכל עיקר דרשה זו בנוי על יסוד ההסבר שכתב רש"י, ודו"ק.
.
(שם שם)
8ואכלת ושבעת וברכת. בעו קומי רבי איסי, שיכור מהו שיברך ברהמ"ז, אמר להו, כתיב ואכלת ושבעת וברכת – ואפילו מדומדם יטעיין תוס' ברכות ל"א ב' ד"ה מכאן הביאו זה הירושלמי ופירשו שמדומדם ענינו שתוי ושכור כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת, עכ"ל. ולא ביארו מפורש היכי משמע כן, ונראה דסמך על הדרשה שבבבלי ברכות מ"ט ב' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ובארנו זה לעיל אות ט"ו יעו"ש, ומכיון דלא ניתן שיעור לשתיה א"כ אפילו שתה עד שיעור מדומדם בכלל.
והנה ברמב"ם לא נמצא כלל דין זה, ופלא הוא, ובשו"ע או"ח סי' קפ"ה ס"ד קבעו הדין ע"פ פירוש התוס', אבל בעיני יפלא הדבר, שהרי קיי"ל בעירובין ס"ד א' דשיכור אסור להתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, ולא נתבאר יפה החילוק שבין תפלה לברכת המזון.
ולולא פי' התוס' הו"א דמדומדם אין ענינו שכור ממש אלא רק שתוי ביותר והוא כמו הפי' מתנמנם, שהוא כמו נים ולא נים, וכן מורה גוף הלשון מדומדם שענינו כמו הלשון דמדומי חמה, שפירושו הזמן המעורב מיום ולילה, וה"נ מדומדם שיצא מגדר מנוחת הרעיון ע"י השתיה.
.
(ירושלמי תרומות פ"א ה"ד)
9וברכת. ברכת המזון נאמרה בכל לשון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת – בכל לשון שאתה מברך כעיין משכ"ל בפ' ואתחנן בפ' שמע ישראל ובפ' ודברת בם בדרשות כיוצא בזו לענין ק"ש.
.
(סוטה ל"ג א')
10וברכת את ה'. מלמד שגם ההקדש צריך ברכה כאבגמרא באה דרשה זו לענין החקירה כשממשכנין לאדם עבור חובותיו להקדש אם צריך להחזיר העבוט כמו בהדיוט, ומשני דכיון דכתיב בהחזרת עבוט ושכב בשלמתו וברכך, וזה שייך רק בהדיוט ולא בהקדש, ופריך ולמה לא, כלומר, ולמה א"צ הקדש ברכה והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה', ומשני דאין מחזירין מטעם אחר. ונראה ענין הברכה בהקדש והלמוד מפ' זה, דהא בהקב"ה בעצמו בודאי לא שייך שהוא צריך לברכות והודאת בו"ד כי מה יתן ומה יוסיף לו כאלה, ובכ"ז צוה שיברכנו האדם, ואולי הטעם בזה להורות ד"א לבני אדם, ועכ"פ אנו רואים שרצון ה' בזה ושייך בו ברכה, וא"כ ממילא שייך בהקדש ברכה ושייך הלשון וברכת.
.
(ב"מ קי"ד א')
11וברכת את ה'. מניין לברכת המזון לפניה מן התורה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אתיא שם שם מברכת התורה, כתיב הבא וברכת את ה' וכתיב התם (פ' האזינו) כי שם ה' אקרא וגו'. מה להלן ברכה לפניה אף כאן ברכה לפניה כביתבאר ע"פ ע"ש בבבלי ברכות כ"א א' מניין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, והפי' הוא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' אתם הבו גודל כלומר שתענו אמן, דהתם קאי על התורה כדכתיב שם מקודם יערף כמטר לקחי, ולמדנו מכאן שקודם הלמוד מצוה לברך על התורה, ועיי"ש לפנינו, וכנגד זה ילפינן לברה"ת לאחריה מברהמ"ז כפי שיתבאר בפ' האזינו.
.
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"א)
12וברכת את ה' וגו'. תניא, רבי ישמעאל אומר, וברכת – זו ברכת הזמון, את ה' אלהיך – זו ברכת הזן את הכל, על הארץ – זו ברכת הארץ, הטובה – זו ברכת בונה ירושלים, אשר נתן לך – זו ברכת הטוב והמטיב כגמ"ש הטובה זו ברכת בונה ירושלים נסמך על הפ' בר"פ ואתחנן ההר הטוב הזה ודרשינן זה ירושלים כמבואר שם לפנינו. והנה דרשה זו באה גם בבבלי מ"ח ב', ואנו העתקנו מירושלמי שבאה יותר מסודרת מבבבלי וכמבואר בגה"ש בבבלי.
.
(שם שם)
13את ה'. את – לרבות ברכה לבעל הבית כדזה הוא סמך למה דקיי"ל בברכות מ"ו א' דאם יש אורח בסעודה מברך הוא כדי שיברך לבעה"ב, ומסמיך זה על לשון את דנדרש בעלמא לענין טפל כמו בב"ק מ"א ב' את בשרו לרבות הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו, ואף הכא הברכה לבעה"ב היא בערך טפלה לברכה להקב"ה, יען כי גם טובו של בעה"ב מהקב"ה בא. ועיין באו"ח סי' ר"א ס"א מנוסח הברכה וכעת נוהגין שזוכרין ענין זה בברכות הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו', ותימא שאין אומרים הברכה כנוסחתה בגמרא.
[אבודרהם].
14את ה' אלהיך. תניא, רבי מאיר אומר, מניין שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ת"ל וברכת את ה' אלהיך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה בין מדת פורעניות כהסמיך על מ"ש בכ"מ דשם הוי"ה מורה על רחמים ושם אלהים על דין [עיין ב"ר פ' י"ב], ואמר כאן וברכת את ה' אלהיך, בשתי המדות היוצאות משני השמות, ועיין בחא"ג.
.
(ברכות מ"ט ב')