קריאה במקור

תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 5 · פסקה 7

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
והתודו את חטאתם. תניא, ר׳ נתן אומר והתודו את חטאתם אשר עשו, זה בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי יטהנה אע"פ שפשוט הדבר דדרשה זו אסמכתא היא, מ"מ אינו מבואר איפה מרומז ענין זה שדריש בלשון זה, ועיין בס' התוה"מ ודבריו אינם מבוארים. ונראה דהכונה דכיון שמבואר כאן דכל הבא לעשות תשובה צריך להתודות, א"כ כיון דהאדם קודם מותו בודאי רוצה לעשות תשובה כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממילא צריך להתודות לפני מותו, כי אם לא עכשיו אימתי. ומה ששייך עוד דרשות לפסוקים אלו הובאה לפנינו בפ' ויקרא (ה'), כי שם עיקר מקומם של דינים אלו.
ועיין בסנהדרין מ"ג ב' לענין הנםקל בב"ד אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתים להתודות, שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב. ונראה דהלשון כל המומתים לאו דוקא הוא, אלא אפי' כל המתים מעצמן, ולא נקט מומתים אלא משום דאיירי בהרוגי ב"ד. והש"ך ביו"ד סי' של"ח ס"ק א' כתב בשם הפרישה דהלשון שכן דרך כל המומתים להתודות הוא מלשון חז"ל ולא שיאמרו להחולה בלשון זה כדי שלא יפול לבו עליו שיחשב שמסוכן הוא. והנה אם נכונים הדברים בנוגע לדברי הפוסקים שהביאום לענין חולה, אבל במקומם בגמ' אפשר לומר דבאמת נאמרים הם הדברים האלה להולך למות, יען כי לשון זה כתיב בהרוגי ב"ד ושם לא שייך שיפול עליו לבו שהלא יודע הוא שיוצא ליהרג, אבל באמת בחולה א"צ לומר לו בלשון כזה, אלא כמבואר בס' שמחות שאומרים לו הרבה התודו ולא מתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב.
.
(שם)
2
ונתן לאשר אשם לו. תניא, ר׳ נתן אומר, מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו כמדייק מדכתיב לאשר אשם ולא לאשר הלוהו, ואשם היינו קרן כפי שיתבאר בפ' הסמוך, ור"ל שיתן לראובן שהקרן שלו, ופרטי דין זה בחו"מ סי' פ"ו. –
ודע דמכאן מוכח שאדם משעבד עצמו למי שאינו יודע, שהרי בשעה שנתחייב לוי לשמעון עדיין לא ידע ממי ילוה שמעון ואפ"ה משתעבד הוא לאותו המלוה [לראובן]. ובתשובת הרא"ש כלל ס"ח הביא ראיה לכלל זה מהא דאמר שאול המלך מי שיכה את הפלשתי יעשרנו המלך, הרי ששיעבד עצמו למי שאינו יודע. והעיר עליו בשו"ת מהרימ"ט ח"ד סי' כ"ג דאין ראיה משאול מפני שנתחייב בגמר הפעולה מדין שכירות, אבל מדרשה זו דר' נתן הדבר מוכרח. ודין זה נוגע למעשים בכל יום שאנשים מוסרים זכות שטרי חובותיהם לאחר, ואחר לאחר וכו', והלוה הראשון משתעבד לבעל זכות האחרון אף שלא ידע אותו בעת ההלואה.
ויש להעיר לפי דרשה זו דקי"ל כן ממ"ש בב"ק קי"א א' בענין פרשה זו דקי"ל דצריך ליתן הכסף והאשם להכהן שבאותו משמר, ומבואר שם שאם נתן בשגגה האשם לכהן שבאותו משמר והכסף לכהן אחר שלא מאותו המשמר דקנסינן לזה הכהן האחר להשיב הכסף לכהן המשמר. והנה זה פשוט דכהן המשמר אין לו כל זכות לתבוע הכסף מהכהן האחר, דלאו בעל דברים דידיה הוא, אלא רק מהבעלים, והבעלים מזה הכהן, א"כ למה זה אמר רק דקנסינן ליה להשיב, דמשמע שלא מדינא, והלא חייב הוא להשיב מדינא דר' נתן, וי"ל.
.
(פסחים ל"א א')
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Torah Temimah, Vilna, 1904
רישיון המהדורה
Public Domain
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad