את הנגע. שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו יטר"ל לא רק שיראה את גוף האדם בכלל וממנו ידין ערך הנגע אלא יבקר גוף הנגע בפרט, וזה יליף מדלא כתיב וראהו הכהן אלא וראה את הנגע.
.
(שם)
(שם)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 13 · פסקה 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
בעור הבשר. מלמד שצריך לראות כל הבשר עמו כולו כאחד כדרשה זו תתבאר בהמשך על מה דקי"ל במשנה ח' פ"ו דנגעים [יובא לקמן בסוף הפסוק] אלו מקומות באדם שאין מטמאין, תוך העין ותוך האוזן, תוך החוטם ותוך הפה, וכף הרגל והצפורן, יש מהן מפני שהן בית הסתרים שאין מטמא [ע"ל פ' י"ב] ויש מהן מפני שאין נקראין עור בשר [ע"ל פ' י"ג], ולכן נגע שאצל אברים אלו אין מטמא, משום דכל נגע בעינן שתהא ראויה לפשיון, כלומר להתרחב ולהתפשט סביב לה ושם ג"כ תטמא, כפי שיתבאר. אבל סמוך לאברים אלו אם תתפשט לתוכן לא תטמא כפי שנתבאר, ולכן צריך הכהן להוכח אם אין הנגע עומד סמוך לאברים אלו, שאם כן הוא אין הנגע מטמא, וזהו שאמר שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, ר"ל. שיראה אם הבשר שסביבו ראויה לקבל טומאה בפשיון וכפי שביארנו, וכ"א בתוספתא דנגעים, היתה בהרת סמוכה לראש, לעין, לאוזן, לחוטם ולפה טהור, שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, וטעם הדיוק הוא מיתור לשון בעיר הבשר.
.
(שם)
(שם)
ושער בנגע. מעוט שער שתים כאבסמוך פסוק ד' כתיב ושערה, וזה מורה על שער אחד אבל כאן כתיב ושער הוא שם הקבוץ ומעוטו שנים, אבל אם רק שער אחד הפך לבן אין מטמא אותו אלא מסגירו כפי שיתבאר, ועי' בתוי"ט פ"ד מ"א דנגעים.
, בנגע – להביא מה שבתוכו וחוצה לו, ופרט למה שבחוץ ושוכב בתוכו כבר"ל דאם השער שחוץ לנגע הפך לבן אין זה סימן טומאה אפי' אם שוכב בתוכו, רק עיקרו ושרשו מחוץ לנגע, אבל אם שורש השער בתוך הנגע אף ששוכב חוץ לנגע הוי סימן טומאה. וטעם הדיוק מדלא כתיב ושער הפך לבן בנגע, אלא ושער בנגע משמע דהעיקר תלוי בשרשו של שער היכן הוא.
.
(שם)
(שם)
בנגע הפך לבן. מכאן אמרו (נגעים פ"ד מ"ד) שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא כגר"ל דעיקר הלבנונית אזלינן בתר שורש השער אם שרשו לבן טמא דסימן הוא שמחמת הנגע נתלבן, ואם רק ראשן לבן טהור, דזה מורה שאין הלבנונית מחמת הנגע, דאלו היה מחמת הנגע היה גם שרשו לבן, וזה מדייק מלשון בנגע הפך לבן דמשמע מה שבעיקר הנגע והיינו עיקרו ושרשו של שער. ומ"ש שתי שערות – סמך על הדרשה הקודמת מעוט שער שתים.
.
(שם)
(שם)
הפך לבן. ולא קודם לבן, מכאן אמרו (נגעים פ"ד מ"י) אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור כדר"ל דוקא אם מקודם נעשה לובן הנגע ואח"כ נתלבן השער, אבל אם מקודם נתלבן השער ואח"כ הנגע אין זה סימן טומאה. וטעם הדבר משום דענין לובן השער הוא סימן לחלישות כח הגוף, ואשר על כן נעשה שער זקנים לבן, וכאן אם מקודם נתלבן הנגע ואח"כ השער סימן הוא שמחמת הנגע נתלבן השער, וא"כ לובן השער מורה שבשר הנגע אינו בריא, אבל אם מקודם נתלבן השער אין הכרח על רוע בריאות מקום הנגע ביחוד רק על חלישות הגוף בכלל, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע. וטעם הדיוק בזה נראה דמפרש הפך לבן ר"ל הנגע הפך את השער ללבן, דאם הפירוש הוא רק שהשער נתהפך ללבן בכל אופן שהוא, הול"ל ושער בנגע נהפך ללבן, אך לא ידעתי למה אינו מסמיך דין זה על הפסוק י' שבסמוך דשם כתיב מפורש והיא הפכה שער לבן, שזה מורה מפורש שצריך שהנגע תהפך את השער ללבן ולא שהשער נתלבנה מקודם.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
הפך לבן. ולא אדום ולא ירוק ולא שחור ולא צהוב כהזה פשוט כמבואר כ"פ בפרשה שרק מראה לבן מטמא, ואע"פ דלא היה איצטריך לאשמעינן זה כיון דכן כתיב מפורש, אך הו"א דכמו בנגע הראש והזקן טמא אפי' במראה צהוב כדלקמן בפסוק ל', כן בשארי נגעים, והא דכתיב לבן לאו דוקא הוא, אלא משום דעפ"י רוב מתהפך השער ע"י נגע ללבן, קמ"ל.
.
(שם)
(שם)
ומראה הנגע עמוק. מראהו עמוק ולא ממשו עמוק כור"ל לא שממשות הבשר עמוק אלא רק נראה שהיא עמוקה, אבל בממשותה היא שוה, וענין זה פשוט לכל המפרשים באין כל ערעור וספק, וכ"פ הרמב"ם בפ"א ה"ו מטו"צ, ועיין משכ"ל אות ט'. אך הנה קשה לי טובא על זה מסוגיא דבכורות מ"א א' דאיתא התם במשנה, הבכור שהוא בעל גרב אין זה נחשב מום לשחוט עליו, ופירשו בגמ' מאי גרב – חרס, והיינו שחין שקשה כחרס, ושוב חקרו בגמ' אם חריץ במקום בשר הוי מום או לא, ופשטו דלא הוי מום, דאי ס"ד הוי מום, א"כ איך אמרי' דגרב היינו חרס וחרס בודאי מיחרץ חריץ כדכתיב ומראהו עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ובכ"ז אין נחשב מום, יעוי"ש, הרי מבואר מפורש דס"ל לסתמא דגמ' דהפירוש ומראהו עמוק – עמוק ממש, היינו שממשות הבשר עמוק כדמפרש חרס בודאי מיחרץ חריץ, ודבר פלא הוא שלא העירו המפרשים כלל וכלל מסוגיא זו שממנה מתבאר סתירה מפורשת להדרשה שלפנינו.
אך גם הסוגיא דהתם תמוה, דאחרי דמסיים שם כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומראה זו בודאי אין הממשות עמוקה, דעל זה מעיד החוש, א"כ איך מביא ראיה דבודאי מיחרץ חריץ. ולכן אפשר לומר בכונת הגמ' דאחרי דגם במראה עמקות כמראה חמה העמוקה מן הצל הוי נגע מכש"כ אם באמת גם הממשות עמוקה, ולפי"ז תתיישב הערתנו זאת.
ואמנם יתכן לומר בכונת האומר שם בגמ' דגרב היינו חרס, דלכן נקרא הגרב בשם חרס, יען כי יש לו עומק (חריץ) לגבי הבשר שמסביב לו כמו מראה החמה העמוקה מן הצל, ותהיה אפוא הוראת המלה חרס – שמש, חמה, (ובמובן חרץ כמ"ש רבינו גרשום בפירושו), כמו בטרם יבא החרסה (שופטים י"ד) האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט'). .
(שם)
אך גם הסוגיא דהתם תמוה, דאחרי דמסיים שם כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומראה זו בודאי אין הממשות עמוקה, דעל זה מעיד החוש, א"כ איך מביא ראיה דבודאי מיחרץ חריץ. ולכן אפשר לומר בכונת הגמ' דאחרי דגם במראה עמקות כמראה חמה העמוקה מן הצל הוי נגע מכש"כ אם באמת גם הממשות עמוקה, ולפי"ז תתיישב הערתנו זאת.
ואמנם יתכן לומר בכונת האומר שם בגמ' דגרב היינו חרס, דלכן נקרא הגרב בשם חרס, יען כי יש לו עומק (חריץ) לגבי הבשר שמסביב לו כמו מראה החמה העמוקה מן הצל, ותהיה אפוא הוראת המלה חרס – שמש, חמה, (ובמובן חרץ כמ"ש רבינו גרשום בפירושו), כמו בטרם יבא החרסה (שופטים י"ד) האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט'). .
(שם)
וראהו. יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ובזה, ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו כזדרשה זו נסמכת על הדין המבואר בפ"ג מ"א דנגעים דאם אחר שהסגירו נולד בו בתוך ימי הסגר עוד נגע שצריך הסגר אין מסגיר אותו לאחר ההסגר הראשון, וכן כשנולד בו בתוך ימי ההסגר עוד נגע שדינו להחליטו בשבילו לטומאה אין מטמאו ומסגירו, אלא לאחר שנרפא מהנגע הראשון הוא נזקק להטפל בהשני, וכל זה יתבאר לקמן פ' י"א בדרשה לא יסגירנו, אבל בתחלה כשנולדו בו שני נגעים מסגיר ומחליט על שניהם כאחד, כמש"כ, וזהו שאמר יכול לא יאמר לו הרי אתה מוחלט בזה ומוסגר בזה וכו', ר"ל יכול שגם בתחלה כשבא אל הכהן עם שני נגעים לא יזקק לשניהם ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו. והנה לפנינו לא כתיב לשון כזה, ודריש כן מכפל לשון וראה הכהן את הנגע נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, והאי וראהו מיותר, דדי היה לכתוב נגע צרעת הוא וטמא אותו, ולכן דריש דבמה דכתיב שתי פעמים וראהו הכהן מורה שלפעמים רואה שני נגעים כאחד, והיינו כשבא אליו מתחלה בשנים, כמבואר.
.
(שם)
(שם)
וראהו. וראהו כולו כאחת, שאם הי' בראש חוטמו, בראש אצבעו שופע הילך והילך אינו טמא כחענין זה נתבאר לעיל בדרשה בעור הבשר, יעוי"ש אות כ'.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
וטמא אותו. אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן כטכגון התולש שער לבן בעור וכן שער צהוב בנתק [ע"ל פ' ל'], וכן אם הכוה את המחיה [ע"ל פ' כ"ח], אע"פ שעובר בלאו דהשמר בנגע הצרעת, בכ"ז אינו טמא, משום דאין הכהן יכול לראות את הנגע עפ"י סימני השער כמבואר בפרשה.
.
(שם)
(שם)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad