1אדם. תניא, תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם כל שהוא אואע"פ דבמצורע כתיב (לקמן פ' מ"ד) איש, וכ"מ דכתיב איש ממעט את הקטן, אך התם בא למעט מיעוט אחר, כפי שיתבאר שם. ואמנם זהו דוקא כשנתנגע אחר הלידה, אבל אם היה הנגע בעיבור ונולד בנגעו טהור אם לא שנשתנה מראה הנגע ממראה טומאה אחת למראה טומאה אחרת כפי שיתבאר. אך ע"כ אי אפשר לומר דלשון אדם בכל מקום כולל גם קטן, דהא מצינו כ"פ דכתיב אדם ולא שייך לכלול שם קטן, כמו אדם כי יקריב מכם קרבן, וכדומה, אלא הכא נראה טעם הדבר דלא ממעטינן קטן מנגעים, ע"פ מש"כ הרמב"ן ריש פרשה זו דענין שילוח מצורע חוץ למחנה והסגירו הוא כדי להרחיק ולמנוע זוהמא וחלאה מקרב ישראל, מפני שריחו והבלו מזיק, ולכן כתיב גביה בדד ישב מחוץ למחנה, ולא כמו בשאר טמאים דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה, ולפי"ז הלא ממילא אין חילוק בין גדול וקטן, דהיזק הנגעים שוה מנגע כל אדם, כמבואר.
.
(ערכין ג' א')
2כי יהיה. מן הדבור ואילך בדרשה זו הובאה גם בתו"כ כאן ובכ"מ בפרשה זו ובפ' מצורע, והובא בר"ש ריש פ"ז דנגעים, ופרשו הרבה ראשונים, הר"ש והרע"ב שם ותוס' ע"ז ה' א' ורא"ש ור"ן בנדרים ז' ב', דהפירוש מן הדיבור ואילך – מן מתן תורה ואילך, יעו"ש. אבל לדעתי לבד שאין טעם הדבר מבואר למה דוקא מן מת"ת ואילך, עוד קשה לפי מ"ד דבשעת מתן תורה נתרפאו כל המנוגעים ומצורעים [עיין לפנינו בפ' יתרו בפ' וכל העם רואים], א"כ לא יתכן כלל שיהיה מצורע מקודם מת"ת, ולפי"ז הלא כל חידוש דין זה הוי משנה שאינה צריכה, ואין לומר לפי מ"ד במ"ר פ' נשא פ' ז' דאותן שהיו מצורעין ונתרפאו חזרו למומן במעשה העגל ואלה הוא דאשמעינן דאין מטמאין, זה אי אפשר, דבודאי אין סברא לקרוא לאלה מצורעים מקודם מת"ת, דהלא כיון שנצטרעו לאחר מת"ת, פנים חדשות באו לכאן.
ולכן לולא פירוש המפרשים היה נראה לומר דהפי' מן הדיבור ואילך הוא כמש"כ התוס' בנזיר נ"ד א' במ"ש בגמרא שם קבר לפני הדבור, דהכונה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת, וגם כאן הכונה מן הזמן שנאמרה פרשה זו [והלשון מת"ת מיוחס בעלמא לעשרת הדברות]. וטעם הדבר י"ל משום דכיון דפרטי הנגעים צריך הכהן לידע מהותם ותכונתם מעת החילם להתהוות, ואלה שנתנגעו קודם שנאמרה פרשה זו אפשר שעד ראית הכהן אותם נשתנו בתכונתם, ולא יוכל הכהן לעמוד על אופים, ואפשר לו לטמא ולטהר שלא מן הדין.
וטעם הדיוק מלשון כי יהיה י"ל פשוע לפי פירושנו, משום דהול"ל אדם אשר בו וגו' ומדכתיב כי יהיה משמע לעתיד מעת אמירת דין זה, וגם הר"ש פ"ז דנגעים כתב כן בטעם הדיוק, אבל לפי פירושו שהבאנו אין מתבאר כלל טעם דיוק זה, שהרי מעת שנאמרה פרשה זו כבר היה לאחר מת"ת, ואיך שייך כי יהיה בעתיד, ודו"ק.
.
(הוריות י' א')
3שאת. כיצד הוא שאת – כצמר לבן גואינה לבנה כל כך כמו לובן בהרת שהיא כשלג כמבואר בסמוך וכמש"כ בפתיחה סעיף ד'.
[נגעים פ"א מ"א].
4שאת. אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר (י"עי' ג') ועל כל הגבעות הנשאות דר"ל מראהו גבוה מן העור, ובסמוך אות ט' נביא עוד פירוש בדרשה זו.
.
(שבועות ו' ב')
5או ספחת אין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב׳:ל״ו). ספחני נא אל אחת הכהונות העיין בפתיחה לפרשה זו סעיף ד' ושם מבואר.
.
(שם שם)
6או ספחת. תניא, למה הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת, לומר לך, כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת וכבר בארנו בפתיחה לפרשה זו (סעיף ד') דעיקר מראות הלובן הם שאת ובהרת, והם נקראים אבות, ולהם תולדות הנקראות בשם כולל ספחת, יעו"ש. ולפי"ז קשה למה הטיל הכתוב להתולדה בין שני האבות, אחרי דהתולדה מתיחסת אל שני האבות, וכול"ל שאת או בהרת או ספחת, ועל זה משני, דבמכון סידר הכתוב כן לומר לך כשם שיש מראה טפלה [ספחת] לבהרת כך יש מראה כזו לשאת, אבל אם היה כתוב שאת או בהרת או ספחת הו"א דספחת קאי על בהרת דסמיך ליה ולא על שאת, ועוד יבואר מזה לפנינו.
.
(שם שם)
7או בהרת. בהרת – עזה כשלג זר"ל לבנוניתה כשלג, ומפני כי לבנונית כזאת היא מדרגה היותר גבוה לכן קרי לה עזה, ועיין ביצה כ"ה ב'.
, דאמר קרא (פ' ד') ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין אחרת לבנה חאין ר"ל דשאר המראות שאת וספחת אינן לבנות, דבאמת כולן לבנות הן, דאל"ה אין מטמאות כלל כמש"כ בפתיחה לפרשה זו סעיף ד', אלא ר"ל לבנה שאין למעלה הימנה היא רק בהרת ושאר המראות אינן כ"כ לבנות כמו בהרת וכמש"כ שם.
ותמה אני על סידור הכתוב שאת קודם לבהרת, והלא אחרי שלובן בהרת היא יותר לבנה מכולן הו"ל להקדים בהרת לשאת לפי ערך מדרגת הלובן, וכמ"ש בגמרא כאן בהרת עזה כשלג, שניה לה שאת. ויתכן לומר ע"פ מש"כ המפרשים דמראה שאת יותר מצויה בנגעים, ודרך הכתוב להקדים את היותר מצוי, ומה שהקדים ספחת לשאת מבואר בדרשה הקודמת.
.
(שם שם)
8או בהרת. בהרת עמוקה, וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור, כמראה, חמה העמוקה מן הצל טר"ל שמראה נראה עמוק מן מראה העור כמראה חמה מן הצל [ובסמוך פ' ג' מבואר שרק מראה עמוקה ולא ממשה, ועיין מש"כ שם]. וטעם הדבר שמראה הלבן נראה עמוק נראה משום דעיקר כח הראיה שבעין הוא בשחור שבו, ולכן כתבו הטבעיים שדבר שחור מקבל הראיה יותר מדבר לבן, ולפי"ז כשרואה דבר לבן ושחור ביחד נראה לו כמו שהשחור קרובה אליו יותר מהלבן, וזהו הענין שמראה הלובן עמוק, כלומר רחוק. –
והנה לפי"ז אם אין מראה הלבן עמוק סימן הוא שאין הלובן לבן ממש אלא רק נראית כלבנה, משום דאם היה לבן ממש בודאי היה המראה נראה עמוק, אחרי כי כפי שבארנו הוי העמקות בחינה על אמיתת מראה הלובן, וזה פירוש הפסוק הסמוך ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה, ר"ל אם היא לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאין לבנוניתה לבן ממש אלא רק נראית לבנה, וכמו שיש הרבה סימני טומאה, ע' ברש"י פ' י'.
ובכן קשה עלי להבין מש"כ רש"י בפסוק ד' הסמוך ועמוק אין מראה לא ידעתי פירושו, עכ"ל. ופרשו המפרשים כונתו שקשה לו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר שלא יהיה מראה עמוק, יעו"ש, והלא לפי מש"כ יתפרש הענין כפשוטו, שאם היא בהרת לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאינה לבנה ממש, ורק נראית כלבנה וכמש"כ, וצ"ע. ומצאתי כתוב כי בכ"י הגר"א על התורה נמצא באור לפירש"י בפסוק זה, אבל לא זכינו לאורו, ולדעתנו נראה פשוט כמש"כ.
ודע דלא רק מראה בהרת עמוק מן העור אלא גם מראה שאת או ספחת, משום דכפי שבארנו כן הוא בטבע, שכל מראה לבן נראה עמוק, מהדבר שסביבו, וכ"פ רש"י בפ' ד' כל מראה לבן עמוק הוא [ומה שנקט הגמרא זה אצל בהרת משום דבהרת היא יותר לבנה וכמבואר למעלה, ולכן העמקות בה יותר מכרחת], וכ"פ הרמב"ם פ"א ה"ו מטו"צ. והראב"ד השיג עליו וכתב דרק בבהרת אמרו כן, אבל בשאת אמרו אין שאת אלא גבוה, כמבואר בדרשה לעיל, והכ"מ נדחק לתרץ דברי הרמב"ם. ולי נראה דהרמב"ם מפרש הגמרא אין שאת אלא גבוה כמש"כ הראב"ע דענין שאת הוא לשון שריפה וכדכתיב (שופטים כ׳:מ׳) והמשאת החלה לעלות, ונקרא כן משום שהאש טבעו להנשא למעלה, והכונה אין שאת אלא גבוה, ר"ל אין שאת אלא ענין שריפה שנתפח אותו מקום בבשר, ולפי"ז אין צורך למש"כ הרמב"ן דהגמרא סותר לפי' הראב"ע.
.
(שם שם)
9והיה. מלמד שמצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר יבסמוך יתבאר דשיעור הנגע צריך להיות כגריס, ועל זה אמר שאם היה כחצי גריס לבן כשאת וחצי כבהרת מצטרפין לשיעור אחד. וטעם הדיוק מלשון והיה משום דכתיב והיה בעור בשרו שאת או בהרת, לפי"ז הול"ל והיו, בלשון רבים, כיון דהפרטים רבים הם, ועיין בענין זה במשנה ג' פ"א דנגעים.
.
(תו"כ)
10בעור בשרו. לרבות אפילו מקום שאין ראוי לגדל שער יאולולא הרבוי הו"א כיון דכתיב בפ' הסמוך ושער בנגע הפך לבן, לכן רק במקום שגדל שם שער טמא, קמ"ל. ונראה דאע"פ דסימן המחלה הוא רק בהתהפך השער ללבן כפי שיתבאר בפסוק הסמוך ושער בנגע הפך לבן, וא"כ במקום שאין ראוי לגדל שער הלא חסר סימן זה, אך משום דבמקום שאין מגדל שער אין מוכרח סימן היפוך השער ללבן, וטעם הדיוק מלשון בעור בשרו נראה משום דלשון בשרו מיותר, דדי היה לכתוב כי יהיה בעורו.
.
(שם)
11בעור בשרו. בבשרו של נראה יבר"ל שאין ערך לובן המראות שוה בכל אדם, וזה תלוי בערך לובן גוף אותו האיש, שאם גופו לבן ביותר אז גם מראה היותר לבנה אין נראית אצלו כל כך לבנה כמו בגוף איש שחור, ולהיפך בגוף איש שחור נראית כל מראית לבנה, אפילו הפחותה, יותר לבנה מאשר בגוף לבן, וזה ידוע בטבע, וכדמפרש, ואשמעינן דצריך הכהן להרגיש ערך הלבנונית לפי ערך הגוף המנוגע.
, מכאן אמרו (נגעים פ"ב מ"א) בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי נראית עזה יגגרמני יש מפרשים ממדינת גרמני"א ויש גורסים גרממי"א במ"ם משום דבימי חז"ל היתה עיר כזאת סמוך למערב נהר פרת, אבל לא נראה כן מתרגום יחזקאל (כ"ז י"ד) על הפסוק מבית תוגרמה תרגם ממדינת גרממי"א, וידוע שהתוגרמים גופם שחור, וגם מדכתבו ביחד את הכושי משמע דצ"ל גרמנ"י בנו"ן, דכן איתא גם במ"ר פ' וישב עה"פ ויוסף הורד מצרימה, בכל מקום גרמני מוכר את הכושי. והנה גם מראה בהרת שהיא היותר לבנה נראית אצלו כהה, ובכושי שגופו שחור נראית אצלו ללבן גם מראה כהה, כגון כסיד ההיכל וכקרום ביצה [עיין פתיחה לפרשה זו סעיף ד'] וכמש"כ באות הקודם.
.
(שם)
12לנגע. מלמד שהוא מצטער ממנו ידהנה ענין הנגעים שבכאן הוא רק שנוי מראות כמבואר לעיל, ולפעמים אפשר להיות שנוי מראה בגוף בלא כאב, ועל זה אמר דאין נקרא נגע אלא א"כ יש לו כאב ומצטער ממנו, דכן מורה לשון נגע, כמו וינגע ה' את פרעה, וכן נגוע מוכה אלהים.
, ואף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו טומדייק מדלא כתיב נגע רק לנגע משמע שנראה לכל, דכן מורה למ"ד השימוש.
.
(שם)
13והובא. יכול כשם שהאשה מראה כתמה כך תהא מראה פראות נגעים ת"ל והובא טזר"ל יכול כשם שבטומאת דם נדה מראה האשה רק כתם דם נדתה ונאמנת לומר כזה ראיתי דם, כך לא יהיה הכהן מחויב לראות בנגעי אשה את הנגע גופיה אלא יהיה די ע"י כתם, ת"ל והובא, דמשמע שהאדם בעצמו יובא, וממילא מבואר הוא מפני שצריך הכהן לראות גוף הנגע.
.
(ירושלמי נדה פ"ב ה"ז)
14אל אחד מבניו. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים יזהרבותא בזה דלא ניליף נגעים מדינים דכתיב (פ' שופטים) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ונימא כמו דריבים [דינים] בשלשה דיינים כך ראית נגעים בשלשה, כמו דדמינן ריבים לנגעים לכמה דברים כמבואר שם. ובתו"כ איתא עוד דרשה על פסוק זה מניין שאף לכהן אחר, ר"ל לא רק לאהרן, ת"ל הכהן, ומניין לרבות כל ישראל [אפי' ישראלים] ת"ל או אל אחד, ומה ת"ל מבניו הכהנים לומר לך שטומאה וטהרה ביד כהן, ר"ל אפי' הכהן ע"ה בכ"ז צריך פסק הדין לצאת מפי הכהן, וכיצד עושים, חכם שבישראל רואה ואומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא וכו', אבל להגמ' ס"ל דעיקר דרש אל אחד בא להורות לענין יחיד כמובא בפנים, ולכן השמטנו דרשה זו דתו"כ, והא דטומאה וטהרה ביד כהן יבא לפנינו מדרשה אחרת.
.
(סנהדרין ל"ד ב')
15מבניו הבתים. מבניו לרבות בעל מום, הכהנים – להוציא חללים יחהמלה מבניו מיותר, דדי היה לכתוב או אל אחד הכהנים, וגם הרי בע"מ בנו הוא, והלשון כהנים משמע כהנים ודאים ולא חללים, והרמב"ם פ"ז ה"ט מתרומות כתב דלטמא ולטהר את המצורע צריך כהן מיוחס, וכנראה מקורו מהכא דממעטינן חלל שהוא ספק, וכל שאינו מיוחס הוא בגדר ספק כהן.
.
(תו"כ)