1וטהרה. תניא, מחוסר כפורים שטבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. מנה"מ, אמר רבא, תלתא קראי כתיבי, לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים (פ' אמור) וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב כאן וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד, כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים נחדהלשון לא יאכל כי אם רחץ בשרו משמע דלאחר טבילה שרי לאכול בקדשים, והלשון ובא השמש וטהר משמע דביאת השמש מכשירתו, והלשון וכפר עליה הכהן וטהרה משמע דהבאת קרבנה מכשירתה, ומכשר בזה, דהא דרק דבר אחד מכשירתו הוא במעשר דקילא מתרומה וקדשים דהאוכל מעשר בטומאה הוא רק בלאו משא"כ תרומה וקדשים שהם במיתה וכרת, והא דשני דברים מכשירתו, טבילה והערב שמש, הוא בתרומה דקילא מקדשים, דהאוכל תרומה בטומאה הוי במיתה בידי שמים וקדשים הוי בכרת, והא דבעינן להכשר גם הבאת קרבן איירי בקדשים דחמירא בכולם.
.
(יבמות ע"ד ב')
2וטהרה. כל הזבחים שקיבל דמן מחוסר כפורים פסולים, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, טהורה מכלל שהיא טמאה נטר"ל מכלל שהיא טמאה עד עכשיו, ובטמא כתיב (פ' אמור) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו'. –
וע' ברמב"ם פ"ג ה"ז מביאת מקדש כתב וז"ל, מעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כפורים לא יכנס לשם שעדיין לא נטהר טהרה גמורה, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, עכ"ל. וכתב הכ"מ מעזרת ישראל – פ"ק דכלים ומ"ש שנאמר וכפר וגו' – בס"פ הנשרפין (סנהדרין פ"ג ב)', עכ"ל. וצ"ע שהרי בפ' הנשרפין באה דרשה שלפנינו כאן דאיירי בהקרבה ולא בכניסה לעזרה, ומאין לו זה לענין כניסה, ואף כי י"ל דממילא משתמע כיון שנקרא טמא ממילא הוא באיסור טומאה גם לענין כניסה, כמו שיש ללמוד כן מתוס' בסנהדרין שם, אבל עכ"פ מנ"ל להמציא דרשה שלא נאמרה בגמרא, וגם איך צירף הכ"מ בפשיטות את הסוגיא דסנהדרין לערין כניסה דלא איירי כלל שם בזה, והיותר פלא על הרמב"ם שהשמיט בדין זה הדרשה שבאה מפורש בגמרא נזיר מ"ה א' לענין כניסה לעזרה מפ' דפ' חקת טמא יהיה לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו לרבות מחוסרי כפרה, יעו"ש, וצע"ג.
.
(זבחים י"ט ב')
3וטהרה. תניא, נקיות מביאה לידי טהרה, דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה סעיין מענין זה בבבלי ע"ז כ' ב', ושם פירש"י דמפרש נקיות נקי מחטא. ואמנם י"ל דהפי' נקיות קאי גם אנקיון הגוף והמלבושים, והלשון וכפר הוא מענין נקיון ומלשון חז"ל וכפר ידיה בההוא גברא (גיטין נ"ו א'), ובשבת קי"ד א' כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, והוא משום דהחושש לטהרת נשמתו מקפיד גם על נקיון גופו ובגדיו.
.
(ירושלמי שבת פ"א ה"ג)