1כי יבער. והא כיון דהבור ממונו והמבעה ממונו אם למדת על הבור שהוא חייב לא יהא חייב על המבעה לודהא אפשר ללמוד מק"ו, מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב כש"כ מבעה שדרכו לילך ולהזיק. ומה ת"ל כי יבער, ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה והבהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה לזר"ל בא ללמד שהשן ורגל מועדים מתחלתן, ולא כמו קרן שגם הוא מנזקי בהמה ויש בו חלוק בין תם למועד. וטעם הדבר משום דההיזק בשן ורגל דבר הרגיל הוא לכן נעשים מועדים מתחלתן, משא"כ ההיזק בקרן אינו דבר הרגיל, וכלל דרשה זו מכוון למ"ש בב"ק ה' ע"ב למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן, ופירש"י למה שיש בזה ואין בזה. .
(מכילתא)
2כי יבער איש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מניין, ת"ל (פ׳ ה׳) שלם ישלם המבעיר – מכל מקום לחואע"פ דקיי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמבואר לפנינו בר"פ זו בפ' ואלה המשפטים, י"ל כמש"כ התוס' בסנהדרין פ"ד ב' דכלל זה שייך רק בפרשה שנאמרה סתם לשון זכר, אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטינן אשה וכאן כתיב כי יבער איש לכן צריך רבוי מיוחד, אך צ"ע דהא הפ' שלם ישלם המבעיר באש כתיב, ואולי דריש ע"ד גז"ש הלשונות יבעיר מבעיר. וגם י"ל כי ממקום הדרשה הזאת שהובאה במכילתא בנזקי אש, נראה דהיא סוברת דשני הדינין האלה הם פרשה אחת ושעורה כן הוא: כי יבער איש שדה כי אז בין על ידי שן ורגל בין על ידי אש חייב לשלם, וצ"ע. [מכילתא].
3שדה או כרם. או כרם – לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לטדלפעמים כתיבי שני שמות ומשמעם ג"כ כל אחד בפני עצמו אך צריך לזה דרש מיוחד, וכמו מכה אביו ואמו באה דרשה להורות דמשמעם אף זה בפני עצמו וזו בפ"ע כמבואר במקומו, אמנם כאן דלא נמצא רמז מיוחד להורות על החלוק, לכן אם היה כתוב שדה וכרם הו"א שניהם ביחד, לכן בהכרח כתיב או לחלק. , דבר אחר, שדה או כרם, מה כרם יש בו פירות אף שדה שיש בה פירות מלא נתבאר מה בא ללמדנו דהלא פשיטא הוא שהזיקה פירות, ואלא מאי הזיקה. ואולי הכונה היא דאחרי דסתם שדה הוא שאין בו פירות ולכן אי לא הוי כתיב כרם לא הוי ידעינן שן והיינו אומרים דכונת הכתוב כי יבער שדה וגו' ובער בשדה אחר, הוא ע"י הרגל כגון שהלכה כדרכה וקלקלה את הניר ובזה האופן חייב משום דדרכה להיזק וממילא מובן דאם הזיקה ברגל פירות אם היו בשדה ג"כ חייב אבל שן לא הוי ידעינן ולכן כתבה התורה כרם דסתמא יש בו פירות, ובאמת אין דרשה אחרת במכילתא לשן ורגל כמו הברייתא המובא בגמ' וצ"ע. .
(שם)
4ושלח וגו׳ ובער. תניא, ושלח – זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו ל״ב:כ׳) משלחי רגל השור והחמור, ובער – זה השן, וכה"א (מלכים א י״ד:י׳) כאשר יבער הגלל עד תומו מאיש לפרש ולהסביר בכלל דרשה זו והבאה אחריה. יען כי בעור הכרם יצויר בשור ע"י השן או הרגל או הקרן – באכילה, בדריסה כדרכה ובבעיטה בכונה; קרן לא איצטריך קרא כמו שאמרו בגמרא (ג' א') אי קרן כתיב, ובאה הברייתא ללמוד מזה שן ורגל. והנה סתם רגל (שאין הנאה לה וגם אין כונתה להזיק) יצויר היזקה רק בשלח שלוחה לשדה חבירו או לכרמו וממילא כאשר תהלך שם תזיק את השדה או את הכרם בדריסתה, משא"כ בסתם שן, כי היא הולכת מאליה, כי נפשה אִוְתָה לאכול וליהנות. לעֻמת זה הנה סתם שן מבער את הדבר עד תֻּמו משא"כ בסתם רגל כמובן, וזאת היא כונת הדרשה ושלח זה הרגל וכה"א משלחי רגל, ובער זה השן וכה"א כאשר יבער הגלל כו'. אולם אם כתבה רחמנא ושלח לחוד לא הוי ידעינן היזק דאזלא ממילא, וממילא לא היינו יודעים שן דסתמה אזלא ממילא, וכן אי הוי כתיב ובער לתוד לא הוי ידעינן היזק דלא מכליא קרנא, וממילא לא היינו יודעים רגל דסתמה לא מכליא קרנא היא, וזאת היא כונת השקלא וטריא בגמ' שם. ומה שאמרו שם ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגל ומשמע שן כו' [כמו שמובא להלן בדרשה הסמוכה] הכונה דאי כתב רחמנא ושלח לחוד הגם שהיינו יודעים גם שן מדכתיב ושן בהמות אשלח בם אבל איזו שן רק שן דחיה ובהמה הנושכות דסתמה צריכה להשסה והוא שלח שלוחא, אבל שן דבהמה וחיה האוכלות דסתמה אזלא ממילא לא היינו יודעים, וכן לא היינו יודעים אזלא ממילא גבי רגל קמ"ל ובער להורות על שן. ואחרי דיש לנו כתוב מיוחד לרגל – ושלח, וכתוב מיוחד לשן – ובער אתיא רגל וילפא משן באזלא ממילא ואתיא שן וילפא מרגל בלא מכליא קרנא, והענין מבואר.
ודע דכל היזק שעושה הבהמה באופן הדומה להיזק ברגל, והיינו שהזיקה בדרך הלוכה ואין הנאה להזיקה והוא דבר שדרכה בכך, כגון שהזיקה בגופה דרך הלוכה או בשערה דרך הלוכה באוכף שעליה או ברסן שבפיה ובזוג שבצוארה או במשא שעליה בשעת הלוכה, ועגלה המושכת שהזיקה בשעת משיכתה או תרנגולים שהיו פורחים ושברו כלים בכנפיהן או שהיו דורסין או נוקרין בעיסה או בפירות וטנפום, כל אלה הן תולדות דרגל. ויסודי נזקי השן הם, שאכלה דברים הראוין לה ונהנית באכילתן, ותולדותיה, נתחככה בכותל להנאתה והזיקה או שטנפה פירות וכלים להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם, אבל אם נתחככה בחברתה י"ל דלהזיקה נתכונה והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק. וחיובי שן ורגל הוא שברה"ר פטורים וברשות הניזק חייבים נזק שלם כפי שיתבאר, ודנין אותם אף בזה"ז אף שאין אתנו דיינים סמוכים בא"י, מפני שהם דבר המצוי. .
(ב"ק ב׳ ב׳)
5ושלח וגו׳ ובער. ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער, דמשמע רגל כדכתיב (ישעיהו ל״ב:כ׳) משלחי רגל השור והחמור, ומשמע שן כדכתיב (פ׳ האזינו) ושן בהמות אשלח בם, אצטריך ס"ד אמינא הני מילי היכא דשלח שלוחא אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל מבבאור דרשה זו כבר בא בבאור הדרשה הקודמת, עי"ש וצרף לכאן, והלשון כי יבער פירש"י יוליך בהמותיו בשדה או בכרם חבירו, ויש להעיר כיון דבמסקנא מפרשינן אשר ובער ענינו אזלא ממילא א"כ למה כתב קרא כי יבער בלשון המורה על פעולת האדם דוקא, ואפשר לומר דבמכוון כתב כן, משום דקשה לכאורה איך למד בדרשה שלפנינו ושלח מן ובער דמשמע ממילא, הא אפשר לומר אדרבה, מדכתב ושלח ענינו דוקא דשלח, ובשם דכתיב ובער ענינו ממילא, לכן כתב קרא גם בבער הלשון כי יבער המורה על פעולה מצד האדם, ובכ"ז מפרשינן ובער דאזלא ממילא, א"כ חזינן דלשון כי יבער לאו דוקא, לפי"ז אפשר לפרש גם הלשון ושלח לאו דוקא דשלח שלוחא אלא אפילו אזלא ממילא, אבל לולא כתב הלשון כי יבער הו"א דהלשונות ושלח ובער הא לחוד והא לחוד הוו כפשטות הלשון כל אחד לעצמו, ודו"ק. .
(ב"ק ג׳ א')
6ושלח וגו' ובער. תניא, שן ורגל התורה מעטה בשמירתן, דכתיב ושלח ובער עד דעביד כעין ובער ועד דעביד כעין ושלח מגר"ל רק ע"י פשיעה, אבל באונס אפילו קצת פטור. .
(שם נ"ה ב')
7ושלח את בעירה. אע"פ דבעירה בהמה היא, אפילו הכי חיה נמי בכלל נזקין דחיה בכלל בהמה מדתרגום של בהמה הוא בעירה, והא דחיה בכלל בהמה נלמד ממ"ד בפ' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו ומסיים איל וצבי ויחמור, וע' בתוס' כאן. .
(שם י"ז ב׳)
8ושלח את בעירה. מכאן אמרו, מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור, לחרש שוטה וקטן חייב מהכך משמע הלשון ושלח שעזבו לנפשו בלא השגחה ושמירה, ולכן אם מסרו לחרש שוטה וקטן הרי עזבו מרשותו לרשות הפקר שלא בהשגחה לכן חייב, משא"כ אם מסרו לפקח פטור הוא וחייב השליח, משום דהרי שמור הוא תחת יד הפקח ואפילו שלחו לא שייך לומר שהפקח עושה שליחותו של המשלח, משום דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, ועיין בסוגיא ב"ק נ"ו א'. .
(מכילתא)
9ובער בשדה אחר. [בשדה אחר ולא ברשות המזיק] דאמר לו תורך ברשותי מאי בעי מור"ל בנכנס שור הניזק לרשות המזיק שלא מדעת בעה"ב והזיקו שור המזיק פטור, ולפנינו בגמרא לא נסמך דין זה מפורש על זה הפסוק, אבל הרמב"ם פ"א ה"ז מנז"מ סמך זה על זה הפסוק, ואמת שצ"ע ל"ל להסמיך זה על לשון הפסוק בעוד שהסברא בעצמה תורך ברשותי וכו' די בזה, וכן מבואר מפורש דעת הגמרא שא"צ בזה לדרשה, שכן בסוגיא דב"ק כ"א ב' איתא מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברה"ר ומר סבר בשדה אחר ולא ברשות המזיק ופריך, ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי, ר"ל ול"ל קרא, הרי מפורש דא"צ קרא לסברא זו, וצ"ע. ומיהו האדם עצמו שחבל בחבירו או בשורו אפילו ברשותו חייב משום דאומר לו הניזק נהי דאית לך רשות לאפוקי אבל לאזוקי לית לך רשותא. .
(ב"ק י"ג ב׳)
10ובער בשדה אחר. בשדה אחר ולא ברשות הרבים, מכאן לשן ורגל שפטורים ברה"ר מזוטעם הדבר משום דיש רשות לבהמה להלך כדרכה ברה"ר, ולכן רק אז פטורה אם הזיקה בשן ורגל כדרכה, ולולא המעוט הזה היינו מחייבין שן ורגל אפילו ברה"ר בק"ו מקרן שברשות הניזק משלם רק חצי נזק ובכ"ז חייב ברה"ר כש"כ לשן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם כפי שיתבאר בסמוך אינו דין שיתחייב ברה"ר. ועיין לעיל בפרשה הקודמת פסוק ל"ה וחצו את כספו, דרשו כספו של זה ולא כספו של שן ורגל ללמד שפטורים ברה"ר. ולכאורה שתי דרשות הן לענין אחד, ההיא דהתם ודהכא, אך אצטריכי שתיהן, דאי מדרשה זו שלפנינו לבד היינו פוטרים אותו רק מנזק שלם ההיפך מרשות הניזק, לכן אצטריך גם אותה דרשה לפטרו גם מחצי נזק, ובאותה דרשה לבד נראה שלא היה די משום דאינה כתובה בענינא דשן ורגל, ואינה עקרית ללמד ממנה דבר שלא איירי ביה כלל. .
(שם כ"ה ב')
11ובער בשדה אחר. מלמד ששמין על גב שדה אחר, כיצד, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה עכשיו מחר"ל אם אכלה הבהמה ערוגה אחת בשדה אין שמין את שווי הערוגה לבד, מפני שבכהאי גונא מפסיד מזיק הרבה, כי שמין אותה בכל שויה, אלא שמין בית סאה [הוא שטח נ' על נ' אמה] באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכל ממנה הערוגה הזאת וכמה היא שוה עכשיו, ובכהאי גונא אינו משלם כל דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט, ולהכי אין שמין ע"ג שדה שלמה דא"כ יפסיד הניזק, משום דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת אך כל שהוא, וטעם הדרשה הוא מדלא נקט בשדה רעהו כלשון הרגיל בתורה אלא בשדה אחר. , והני מילי בפירות מחוברין דצריכין לשדה, אבל אכלה פירות גמורין כיון דלא צריכי לשדה משלם בעינייהו מטר"ל משלם דמי פירות גמורין בשווייהון, ועיין ברמב"ם פ"ד הי"ד מנז"מ. .
(ב"ק נ"ט ב׳)
12ובער בשדה אחר. [החצר של שותפין המיוחד לפירות ולא לשורים], וכן חצר שאינו של שניהן חייבין בהן על השן ועל הרגל, דאמר קרא ובער בשדה אחר – מכל מקום נאבל אם היה רשות לשניהן להכניס שם גם שוורים פטור, משום דבכהאי גונא לא קרינן שדה אחר, וכן בבבלי ב"ק י"ד א' מבואר דהפונדק [בית אכסניא] חייבין בה על השן ועל הרגל, ועי' רש"י שם, והרבותא בזה דאע"פ דתכונת בית כזה דומה לתכונת רשות הרבים שרבים בוקעין בו בכ"ז הואיל ואינו מיוחד לבני רה"ר אלא רק לאותם המתאכסנים בו כשדה אחר קרינן ביה, שהרי בשכירות הם מתאכסנים בו, וצ"ע על הפוסקים שהשמיטו כל דין זה. .
(ירושלמי ב"ק פ"א ה"ב)
13מיטב שדהו. מכאן לנזקין ששמין להן בעדית נאוטעם הדבר מבואר בגמרא בסוגיין שהוא מפני תקון העולם כדי שיהיו נזהרים ביותר מלהזיק וכן הדין והטעם בגזלן וחמסן. ועיין בדרשה הבאה דשמין בעדית של מזיק ואע"פ שהם טובים מעדית של ניזק, וזה ג"כ מטעם הנ"ל. .
(גיטין מ"ח ב׳)
14מיטב שדהו. תניא, ר' עקיבא אומר, מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק, מאי טעמא, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – דהאיך דקא משלם נבבא לאפוקי מדעת ר' ישמעאל דס"ל במיטב דניזק שיימינן ומפרש מיטב שדהו כמו עבור מיטב שדהו ישלם, וקיי"ל כר"ע, ולכן אם היה עדית דניזק כזבורית של מזיק גובה מעדית דמזיק, ואפילו אם היתה זבורית דידי' כעדית דעלמא ג"כ שמין בעדית דידיה, דגם זה הוי בכלל מיטב שדהו. וטעם הדבר נתבאר בדרשה הקודמת. .
(ב"ק ו׳ ב׳)
15מיטב שדהו. והתניא, כסף ישיב לבעליו (כ"א ל"ד) אפילו סובין, אלא במטלטלי כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא, לבר מארעא דליתב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא נגמשום דהקרקע אי אפשר שתמכר זולת במקומה, ולכן מעטים קוניה מאשר קוני מטלטלין שיכולים להיות גם ממקומות אחרים, וכבר זכרנו ענין זה בפרשה הקודמת (פסוק ל"ד) בדרשה והמת יהיה לו, ועיין בדרשה הבאה.
ודע דע"פ חדוש סברא זו כל מילי מיטב הוא וכו' יתבאר מה שהמתין הכתוב להודוע דין תשלומי מיטב עד כה, אף כי כבר באו כמה דיני תשלומי הזיקות, אך עד כה היה איירי בנזקי מטלטלין, בהמה וכלים, ולכן לא שייך שם דין מיטב כיון דבנזקי מטלטלין משלם במטלטלין וכל מטלטלין מיטב הם, אבל כאן שבפעם הראשונה ביאר נזקי שדה, שבהם צריך לשלם בקרקע, ולא כל קרקע מיטב הוא, לכן אשמעינן כאן שמשלם במיטב הקרקע, ודו"ק. .
(שם י׳ ב׳)
16מיטב שדהו. מיטב שדהו פרט למשועבדים נדר"ל שאם יש לו נכסים זבורית חפשים ועדית משועבדים לבע"ח או לכתובת אשתו וכדומה גובה מזבורית, דכללא קיי"ל אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית, וצ"ל דדרשה זו אסמכתא היא, שהרי במשנה אמרו טעם זה מפני תקון העולם, וכ"כ בש"ק. ואולי מפני זה לא באה דרשה זו בבבלי. , פרט למטלטלים נהנראה הכונה שאם משלם לו במטלטלים אין מחויב לשלם במיטב משום דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא וכמבואר בדרשה הקודמת ובירושלמי לא נתבארה דרשה זו. .
(ירושלמי גיטין פ"ה י"א)
17ומיטב כרמו. פרט להקדש נואם היה הכרם משועבד להקדש קודם ההיזק אינו יכול לגבות ממנו וכמש"כ לעיל אות נ"ד. , פרט לראוי כבמוחזק נזכגון אם הזיק בחיי אביו ואח"כ מת אביו. וצ"ע שלא הובא דין זה בפוסקים, ועיין בחדושי רמב"ן ורא"ש בפ' יש נוחלין. .
(שם שם)