1כי תצא אש. תניא, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו שלם ישלם המבעיר, לומר לך אשו משום חציו, למאי נ"מ, לחייבו בארבעה דברים נחדהלשון כי תצא אש משמע שתצא מרשותו, כמו כי אש יצאה מחשבון (פ' חקת) וסיים שלם ישלם המבעיר, הרי קראו מבעיר בידים, ובא לרמז דחיוב אשו הוא משום דמכחו בא, וכמו חץ המורה אע"פ שהיריה היתה במקום רחוק ממקום נפילת החץ, מ"מ חייב המורה, משום דמכחו באה הנפילה, וזהו משום חציו, ולאפוקי מדעת ר"ל דחיוב אשו הוא משום ממונו המזיק.
והנה הנ"מ בטעמים אלו מבואר לענין אם הזיק האש את האדם, דלמ"ד שהחיוב משום חציו חייב בד' דברים ולמ"ד משום ממונו פטור, ופירש"י שאלו הד' דברים הם נזק ושבת וצער ורפוי, אבל מבושת פטור דאין חייב על הבושת עד שיתכוין, עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"ד הט"ו מחובל כתב דחייב גם בבושת, ולכאורה הוא פלא כמש"כ רש"י דאינו חייב בבושת עד שיתכוין, וגם מלשון הגמרא נ"מ לחייבו בארבעה דברים מתבאר לכאורה כרש"י, שהרי הרמב"ם חשיב חמשה דברים.
אבל באמת דברי הרמב"ם מאירים, דע"כ אי אפשר לומר דבהד' דברים כלול נזק. שהרי בנזק חייב גם לר"ל דס"ל אשו משום ממונו, וכל כיוצא בזה חייב בנזק, וא"כ לפירש"י הנ"מ בין ר"י לר"ל רק בשלשה דברים, והגמ' אומר מפורש נ"מ לחייבו בארבעה דברים, וא"כ בודאי הפי' לחייבו בד' דברים הם שבת צער רפוי ובושת, אבל בנזק אין נ"מ דלכו"ע חייב, ואי משום שכתב רש"י דבבושת אינו חייב עד שיתכוין צ"ל דצייר הנ"מ גם באופן שנתכוין, ודברי רש"י באמת צ"ע. ובדוחק יש לומר דהלשון נ"מ לד' דברים לאו דוקא הוא ואשיגרא דלישנא דכ"מ הוא, ומה שלא אמר נ"מ לג', הוא משום דאף כי אין נ"מ רק בג' דברים אבל החיוב הוא בד', ודו"ק. .
(ב"ק כ"ג א׳)
2כי תצא אש וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אין פורעניות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצויין לה, ואינה מתחלה אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל – שנאכל כבר נטהנה אין ספק שדרשה זו וכן הדרשה הבאה וכל כיוצא בהן נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ רק לשננם בע"פ [ובזמה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים וכת זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא כי ע"י הסימן והציון נקל הדבר לזכור, כידוע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ובשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופרשו המפרשים שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולסמוך בה אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י בפ"ה דב"ב וז"ל כונת חז"ל בדרשות כאלו [שמיציאים הענין מפשטיה] להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב', וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובתשו' הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהו בונים דבריהם, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"ק דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לדרוש, עכ"ל, ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא, וע"ע מש"כ ס"פ תשא מענין זה, והאריכות וקובץ הראיות בזה אך למותר, כי ידוע הענין בכלל לכל בעל תלמוד.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אעפ"כ אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו, כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו ובכתבינו, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל מקום שימצא דרשות כאלה וידקדק בעומק הלשון או הסדר או הרעיון.
וכאן יש לומר שדקדקו חז"ל דלכאורה הלשון ומצאה קוצים מיותר, דהא עיקר הענין בא להשמיענו שאם יצאה אש ואכלה גדיש ישלם המבעיר בין מצאה קוצים בין לא מצאה, וא"כ לאיזו נ"מ הזכיר מציאות קוצים, ולכן דריש ע"ד דרש ואסמכתא כמש"כ, ומצאה לשון מצוי, וצ"ע דיש מקומות דממעטינן מצוי מלשון מציאה, כמו בסנהדרין פ"ו א' ונמצא בידו פרט למצוי, ובערכין ל' ב' ומצא כדי גאולתו פרט למצוי ואולי משמע הכי ומשמע הכי ודרשינן בכל מקום לפי הנאות לענין. וקוצים רמז לרשעים, וכלשון הכתוב (שמואל ב כ״ג:ו׳) ובליעל כקוץ מונד, וגדיש רמז לצדיקים שעושים פירות כגדיש, ועל יסוד זה בנו המשך דרשה אגדית זו. –
ועל מ"ש ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה איתא בגמרא שבכה רב יוסף ותמה על זה, והשיב לו אביי דטיבותא היא לגבייהו שלא יראו ברעה העתידה, וצריך להבין מאי קשיא ליה לרב יוסף כאן, והא מצינו בכ"מ שהצדיקים נתפסים בעון הדור, וכן הכתוב אומר (ישעיהו נ״ז:א׳) כי מפני הרעה נאסף הצדיק, וי"ל ע"פ מ"ש (ברכות ס"א א') בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מן הקטן, ולכן תמה רק על ההתחלה בצדיקים בקללה, והשיב לו אביי דטיבותא היא לגבייהו והוי זה כמו ענין גדולה וטובה ולכן מתחילין בהו. .
(שם ס׳ א׳)
3כי תצא אש וגו׳. תצא אש שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד׳:י״א) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה סעיין מש"כ בארוכה באות הקודם בכלל דרשה זו, ור"ל אע"פ שהאש יצאה מרשות ישראל מחמת קלקול מעשיהם, בכ"ז הבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה, ובחא"ג הוסיף באור דרומז למדת הקב"ה שאינה כמדת בו"ד הרופא בהיפך הדבר שבא הקלקול, אבל הקב"ה בדבר שקלקל בה מרפא, עכ"ד. ויש לכוין בזה מליצת הפייטן וממכה עצמה מתקן רטיה. .
(ב"ק ס׳ ב׳)
4ומצאה קוצים ונאכל גדיש. אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא קוצים וגדיש, צריכי, דאי כתב רחמנא קוצים הו"א קוצים הוא דחייב משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע סאר"ל אין בני אדם נזהרין בהם משום שלכך עומדין הלכך איכא למימר שזה פשע. אבל גדיש לא, ואי כתב רחמנא גדיש הו"א גדיש הוא דחייב משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים דהפסד מועט הוא אימא לא, קמ"ל סבנראה דהצריכותא דקוצים אגב אחריני נקטה, וע"ד כל היכא דאיכא למידרש דרשינן, יען דבאמת ענין קוצים שבפסוק אינו מענין גדיש וקמה ושדה אלא באורו שהקוצים היו סבה לאכילת הגדיש והקמה והשדה, שלחכה האש בקוצים וע"י זה הגיעה לאלה הדברים ושרפתן. [שם שם א׳]
5או הקמה או השדה. אמר רבא, למה לי דכתב קמה ושדה, קמה, [לומר לך] מה קמה בגלוי אף כל בגלוי סגשאם היה דבר טמון בגדיש פטור. , שדה – לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו. ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך, צריכי, דאי כתב רחמנא שדה לחוד הו"א מה שבשדה אין מידי אחרינא לא, קמ"ל סדר"ל דהו"א דרק מה שבשדה דהיינו תבואה ולא קרקע ממש, לכך כתיבי הנך, והשתא אתרבי משדה – גופה של קרקע שמתקלקלת מחמת האש. .
(שם שם)
6או הקמה או השדה. או דקמה למה לי – לרבות כל בעלי קומה סהאף בעלי חיים ואילנות. או דשדה למה לי – לחלק סועיין מש"כ בפ' הקודם בדרשה כהאי גונא שדה או כרם לחייב על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע וצרף לכאן. .
(שם שם)
7או השדה. השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה סזולשון השדה משמע שנפסד גוף השדה והיינו שלחכה נירו. .
(ב"ק ס׳ א׳)
8שלם ישלם המבעיר. תניא, אש מעטה התורה בשמירתו, דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה, עד דעביד כעין מבעיר סחר"ל מעטה התורה שאינו חייב כי אם בפשיעה כמשמעות לשון מבעיר שהוא פושע. .
(שם נ"ה ב׳)
9שלם ישלם המבעיר. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה סטר"ל עד כמה צריך להרחיק. , ר׳ שמעון אומר, שלם ישלם המבעיר את הבערה – הכל לפי הדליקה ער"ל אין לדבר שיעור, דכשהלהב גדול עובר אפילו אלף אמה, ולכן לפי ערך הלהב צריכה להיות ההרחקה.
למען סדור מסודר בעניני דרשות פרשת שומרים המרובה בדינים כלליים ופרטיים, נקדים בזה סדר כללי בסדור הפרשה וכללי דיני שומרים.
ארבעה שומרים הם שומר חנם, שומר שכר, השוכר, והשואל, ומפסוק זה עד פסוק ח' בכלל איירי בשומר חנם, ולכן כתיב בהו בחפצי השמירה כסף או כלים, לפי שדרך דברים אלו לשמרן בחנם, ומפסוק ט' עד פ' י״ב בכלל איירי בשומר שכר ובשוכר, ולכן כתיב בהו בחפצי השמירה שור או שה, לפי שדרך דברים אלו לשמרן בשכר, ומפסוק י"ג עד פסוק י״ד בכלל איירי בשואל, ואלה פרטי דיניהם, שומר חנם אינו חייב לשלם רק אם פשע או אם שלח בה יד, היינו שהשתמש בהפקדון ן שו"ש ושוכר חייבים גם בגנבה ואבדה ורק באונסים פטורים, והשואל חייב גם באונסים מפני שכל הנאה שלו ן וכל השומרים כשפטורים מלשלם חייבים לישבע שבועת השומרים, כל אחד על אופן פטורו, שומר חנם נשבע שנגנבה או נאבדה. שומר שכר ושוכר — שנאנסה, ושואל — שמתה מחמת מלאכה, ואם אינם רוצים לישבע משלמין, וכל ענינים אלה יתבארו אי"ה לפנינו בכלליהם ובפרטיהם. .
(שם ס"א ב׳)