1כי יתן וגו'. העבדים והשטרות והקרקעות אין שומר חנם נשבע עליהן עאר"ל אע"פ שטען טענת השומרים הרי זה פטור משבועת התורה, רק שבועת היסת [היא שבועה מדרבנן] אם היתה שם טענת ודאי. והחילוק שבין שבועת התורה לשבועה מדרבנן, דשל תורה היא בנקיטת חפץ קדוש, כגון ס"ת או תפלין, ואם אינו רוצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו, ודרבנן בלא נקיטת חפץ ואין יורדין לנכסיו רק משמתין אותו עד שיפרע או שישבע, ואם עמד שלשים יום בנדויו מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו. , העבדים והשטרות והקרקעות, מאי טעמא, כי יתן – כלל, כסף או כלים – פרט, לשמור – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות עבר"ל עבדים כנענים דכתיב בהו (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, הקישם הכתוב לאחוזה, וי"ל עוד טעם בזה שאין נשבעין על העבדים, משום דבאנשים בכלל לא שייך שמירה מעולה כמו בחפצים, ולכן לא סמכה דעת המפקיד. ויצאו שטרות שאין גופן ממון עגדאינן אלא לראיה, ולדעת רוב הפוסקים לא רק שאין נשבעין על דברים אלו אלא גם פטורים מתשלומים אפילו בפשיעה, משום דדברים אלו יצאו מכלל פרשת השומרים ואין חייבים עליהם רק בהיזק בידים, אבל הרמב"ם ס"ל דפושע חייב לשלם, וסמך ראיה לדעתו ממ"ש שומר חנם אינו נשבע עליהם, ואם היה פטור הול"ל רבותא יותר שאינו משלם, ועיין ברמב"ם פ"ה ה"א מטוען כתב מקור לדין זה שנאמר כסף או כלים פרט לקרקעות, ולפלא שלא כתב בלשון הגמרא בדרך כלל ופרט, ואולי תפס לשון קצר. .
(ב"מ נ"ז ב׳)
2כי יתן איש. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, מאי טעמא, כי יתן איש כתיב ואין נתינת קטן כלום עדבין שבא בטענת עצמו כגון שאמר מנה לי בידך ובין שבא בטענת אביו שאמר מנה היה לאבי בידך, ואע"פ דבאופן זה האחרון לא שייך אין נתינת קטן כלום, כיון דאביו נתן לו צ"ל דנקט הלשון נתינת קטן רק ביחס אל לשון הפסוק, כי יתן, אבל עיקר הכונה אין דברי קטן כלום בכל מה שאומר, בין שטוען מכח עצמו בין שטוען מכח אביו כמש"כ. ומקטן נשמע לחרש ושוטה כיון דטעם הפטור בקטן הוא מפני שאין לו דעת ממילא כן הדין בחרש ושוטה. וע"ע בדרשה הבאה. .
(שבועות מ"ב א')
3כי יתן איש. אמר רב הונא, הכל מודים שאין נתינת קטן כלום, שנאמר כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, ואפילו לעצמו אינו זוכה, שנאמר איש אל רעהו, עד שיהיה כרעהו עההלשון אפילו לעצמו הכונה אפילו אם נתנו לו, ונראה הרבותא בזה אע"פ שיש דעת אחרת מקנה אותו, בכ"ז אינו קונה מפני חסרון דעתו השלמה. ובשירי קרבן הקשה האיך יליף מהאי קרא מתנה הא לאו במתנה איירי קרא, ואינו קשה כלל, דבאמת אינו איירי במתנה אלא דלמד רק לנתינת הקטן שאין כח קיומי בה, תהיה הנתינה מה שתהיה, מתנה או קנין או מכירה או חליפין או פקדון, וזה למדין מלשון כי יתן איש. והנה כל זה מדאורייתא, אבל חכמים תקנו שתהא מכירתו ונתינתו וקנינו קיים, ופרשו בבבלי גיטין נ"ט א' הטעם משום כדי חייו, דאל"כ לא יאבה כל איש לבא עמו במשא ומתן, ולא פלוג גם בדברים דלא שייך בהם כדי חייו, כגון בשיעורים גדולים משיעור כדי חייו וכדומה, וע' בחו"מ סי' רל"ה. .
(ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט)
4איש אל רעהו. איש פרט לקטן, ואין לי אלא שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת"ל רעהו, עד שתהא נתינתו ותביעתו שוין עודצריך שיהיה בשעת נתינה כרעהו וזה נפקא לן מאיש, ובא לרבות שתהא נתינתו ותביעתו בגדלות, ועיין בסמוך פסוק ח' באה עוד דרשה בענין זה. .
(ירושלמי שבועות פ"ו ה"ה)
5אל רעהו. ההקדשות אין שומר חנם נשבע עליהן, מאי טעמא, רעהו כתיב ולא הקדש עזעיין מש"כ בזה לעיל אות ע"א, ורק בזה חלוק דין ההקדש משארי הדברים החשובים לעיל שאין נשבעין עליהם, קרקעות ועבדים ושטרות, שבמקום שעל אותן הדברים נשבעין שבועת היסת נשבעין על ההקדשות כעין שבועה של תורה בנקיטת חפץ, ומבואר בסוגיא כאן דשבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות. .
(שבועות מ"ב א')
6כסף או כלים. שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה עחר"ל השבועה שהדיינים משביעין על ידי הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף, כדמפרש, וההודאה שמחייבת לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה, ובפחות מאלה נשבע רק שבועת היסת [ע"ל אות ע"א]. , דכתיב כסף או כלים, כסף דומיא דכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים עטושיעור שתי מעות הוא שליש דינר, שהדינר שש מעות והוא משקל צ"ו שעורות בינוניות ונמצאו שתי מעות משקל ל"ב שעורות, וחשבנו לפי ערך כסף מדינתנו רוססיא עולה שיעור הדינר אחד עשר קפיקי"ן בקירוב. והסמ"ע בסי' פ"ח ס"ק ב' תמה איך דבר קל כזה יחשב להשביע עליו ולקדש בו את האשה [דקדושי אשה בפרוטה], וכתב אולי בזמן הגמרא היה כסף ביוקר, וסיים דלפי"ז בזמננו לא סגי בהכי לשבועה ולקדושין. והנה מש"כ בלשון אולי – כתבו התוס' כן במנחות ק"ז ב' בפשיטות ובודאי שבזמן הגמרא היה הכסף ביוקר, ומה שנסתפק בשיעור זה לענין קדושין בזה"ז, תמיהני שלא זכר מסוגיא דקדושין י"ב א' לענין קדושי אשה, סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהו, ופירש"י לפי מה שהדורות פוחתין או מוסיפין אותה, ומסיק הגמרא דאינו כן אלא שיעור הפרוטה קצוב ועומד בכל עת בשוה, וצ"ע. וע"ע מש"כ בשיעורי המטבעות בפ' קרח בפסוק עשרים גרה יהיה השקל. .
(שם ל"ט א׳)
7כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב פר"ל דגם אם תבעו כנים בעינן שיהיו שוין שתי פרוטות. ויש בענין דרשה זו גרסות וביאורים שונים, וע"ע בדרשה בסמוך אות פ"ג. .
(שם שם ב׳)
8כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף שדרכן להמנות אף כלים שדרכן להמנות, מכאן אמרו, כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין אינה טענה פאכגון שאמר לו בית מלא פירות או כיס מלא מעות יש לי בידך וזה אומר איני יודע ומה שהנחת אתה נוטל פטור, משום דאין זה דבר שבמדה ושבמנין, ועיין בתוס' ב"ק ס"ג א' ושבועות מ"ג א' שטרחו למצוא מקור לדין זה, ופליאה רבתא היא, שהרי במכילתא כאן במקומו מבואר מקור נאמן ע"פ היקש כלים לכסף, כמבואר. .
(מכילתא)
9כסף או כלים. אין לי אלא כסף או כלים, כל דבר מניין, ת"ל לשמור, כל דבר הצריך שמירה פבומה שתפס בפרט כסף וכלים הוא משום דפרשה זו איירי בשומר חנם, לכן תפס דברים אלו שדרכן לשמרן בחנם, וכמו שתפס בפרשה שניה דאיירי בשומר שכר שור ושה משום דדרכן לשמרן בשכר. .
(שם)
10או כלים. אמר רב ענן אמר שמואל, טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לפיכך יצאו כלים למה שהן פגכלומר אע"פ דלעיל מבואר שאין מודה במקצת הטענה נשבע עד שתהא הטענה לא פחות משתי מעות, אפ"ה בכלים א"צ לזה, דבזה רמזה התורה שכתבה מפורש לשון כלים ולא כללה זה בלשון לשמור לרמז שחשיבי לעצמן אע"פ שאין שוין שתי מעות, אבל שתי פרוטות בעינן שיהיו שוין. ויש בענין זה עוד דעה דלא בעינן גם שיעור שתי פרוטות, וע' בתוס' שבועות ל"ט ב'. .
(שבועות מ׳ ב׳)
11או כלים. תניא, ר' נתן אומר, או כלים – להביא כלי חרס פדנראה דכונת הדרשה אחת היא עם הקודמת דלא בעינן בכלים שיעור שתי מעות, דהיינו אפילו כלי חרס, ויליף מדהוציא כלים ביחוד משאר דברים וחפצים שונים, כמש"כ. .
(ירושלמי שבועות פ"ו ה"א)
12לשמור. לשמור ולא לאבד ולא לקרוע פהאם הפקידו אצלו ע"מ לאבד או לקרוע ופשע פטור, ולאו דוקא שאמר לו מפורש לאבד ולקרוע אלא אפילו אם רק לא אמר לו מפורש הילך ושמור, וכפי שיתבאר בדרשה שבסמוך. , לשמור ולא לחלק לעניים פושאם נתנו לו מעות של עניים ונגנבו פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים. וכתב הרמב"ם בפ"ה ה"א משאלה ובחו"מ סי' ש"א דזה דוקא אם אין המעות מיוחדות לעניי מקום ידוע, אבל אם מיוחדות הוי זה ממון שיש לו תובעים, וצ"ע שעיקר חסר בדבריהם, דאיירי שנתנו לו לחלק, אבל אם נתנו לו לשמור הרי זה הנותן הוא התובע, וכמש"כ רש"י בסוגיא כאן, וז"ל, דכיון שאמר לו חלקהו תו לא דמפקיד הוו ומאן קתבע ליה, עכ"ל, מבואר דאם לשמור הוי המפקיד תובע, ונראה דזו היא דעת המרדכי ורמ"א שהוסיף בשו"ע שם וז"ל וכן אם אמר הגבאי לשומר שמור לי חייב כשאר שומר, עכ"ל.
אך יש להעיר לפי"ז בעובדא שמביא בגמרא בסוגיא כאן ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף [שהיה גבאי צדקה] גבי ההוא גברא, אתו גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף, א"ל אביי, והא תניא, לשמור ולא לחלק לעניים, א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו, ור"ל דזה נקרא ממון שיש לו תובעים. והנה מפורש דאפקדיה רב יוסף א"כ אמאי אינו מתרץ דבשביל זה נקרא ממון שיש לו תובעים, משום שנתן לו בתורת פקדון לשמירה, ואולי עדיפא מיניה מתרץ, וצ"ע. .
(ב"ק צ"ג א׳)
13לשמור. לשמור ולא ליתן במתנה, א"ר יוסי והוא דאמר ליתן לכל מי שירצה, אבל אם אמר ליתן לפלוני, מכיון ששמירתו עליו כמו שהוא עליו דמי פזטעם הדבר כמבואר בדרשה הקודמת לענין לשמור ולא לחלק לעניים, דהיכא דהוי ממון שאין לו תובעים פטור וגם במתנה כשאומר ליתן לכל מי שירצה הוי זה כממון שאין לו תובעים. .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
14לשמור. עד שיאמר לו שמור לי זה, אבל אם אמר לו שים עינך בו פטור פחוהוי זה בכלל דרשה הקודמת לשמור ולא לאבד כמש"כ שם, ועיין בתוס' ב"ק צ"ג א' הביאו דרשה זו, ומש"כ שם ובמכילתין דרשו – ט"ס הוא וצ"ל ובמכילתא, ועיין מענין דרשה זו בב"מ פ"א ב'. .
(מכילתא)
15וגונב מבית. מבית האיש ולא מראש גגו פטומפרש בירושלמי הדא דתימא בגג שאינו מבוצר אבל בגג מבוצר כבית הוא. והנה הפני משה ואחריו בעל קצוה"ח סי' שמ"ט בארו הכונה דקאי לענין קנית הכפל שמקנים הבעלים להשומר עבור זה שמשלם לו הקרן, ועל זה אמר דוקא אם הכניסה לביתו ומשם גנבוה באופן כזה, מקנה ליה הכפל, משא"כ אם נגנב מראש גגו אינו מקנה ליה הכפל, ובמח"כ אין לדברים האלה יסוד ואין ענין לכאן הדרשה על הכתוב אם המצא תמצא בידו הגנבה – גגו חצרו כו' המדברת ממציאת הגנבה ביד הגנב. ולכן קרוב מאד לפרש כמשמעו, והכונה דאם נתן הנפקד את הכסף או הכלים בראש גגו שאינו מבוצר חייב השומר חנם דפושע הוא, וה"ה אם נתן לו בהמה לשמור ונתנה במקום שאינה משתמרת שם חייב, ועל יסוד דרשה זו כתב הירושלמי במקום אחר (ב"מ פ"ג הל"ז) נעל שלא כראוי כו' הפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייב (הש"ח) לשלם. והנה בפוסקים לא נזכר דין זה, וי"ל בטעמם משום דלא הוצרכו לפרוט את כל פרטי דיני הפשיעה, דבאמת הכל לפי הפקדון כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד משו"פ הל"ב. .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
16וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הגנב, מלמד שהגונב אחר הגנב אין משלם כפל צשאם גנב מבית הגנב אין משלם כפל וכן דו"ה אם טבח ומכר, ואע"פ שנתיאשו הבעלים ג"כ אין משלם הגנב השני כפל להראשון, משום דיאוש כדי לא קני, ושנוי רשות אין כאן, דלא נקרא שנוי רשות אא"כ מכרו או נתנו לאחר, כמבואר בחו"מ סי' שס"א, ולהבעלים ג"כ אינו משלם משום דלא גנב מרשותו, אבל אם הגנב הראשון טבח ואח"כ נגנב ממנו אז משלם הגנב השני להראשון כפל משום דהראשון קנה ביאוש ושנוי מעשה, והראשון משלם להבעלים ד' וה'. .
(ב"ק ס"ט ב׳)
17וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הקדש, מלמד שהגונב את ההקדש מבית בעלים אין משלם כפל צאובסמוך פסוק ח' תבא עוד דרשה בענין זה ישלם שנים לרעהו, לרעהו ולא להקדש, ותמהו התוס' ל"ל שתי דרשות בענין אחד, ולי נראה ע"פ לשון הגמרא הכא הגונב הקדש מבית בעלים, צריכי שתי הדרשות, כי מרעהו אנו למדין הגונב הקדש מן ההקדש כמו מן הגזבר או מן הכהן, וכאן אשמעינן בגונב הקדש מבית בעלים שהקדישו דהו"א דבאופן כזה עדיין נקרא רעהו, קמ"ל. וטעם הדבר משום דהקדש כל היכא דאיחי' בי גזא דרחמנא איתא, וע' ברמב"ם פ"ב הי"א מגניבה משמע קצת שכוון למש"כ, וע' בתוי"ט רפ"ז דב"ק, ובמש"כ הכל מבואר. –
ועיין בב"ק ע"ח ב' האומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מצי הגנב לפטור עצמו מכבש, דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא מפסדת מידי, שיוצא אתה ידי נדרך גם בכבש, ופירש"י גנב פטר עצמו דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו, ואפסידא דהקדש מפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש, עכ"ל. ודבריו מופלאים, דהא פשוט מאד דהדרשה מבית האיש ולא הקדש קאי רק אכפל, אבל קרן בודאי חייב גם בהקדש, וא"כ איך צירף רש"י לכאן דרשה זו, הא כאן איירי בקרן.
וצריך לומר דהא דפטור מכפל בהקדש הסברא בזה, דכל מה שהוא חוץ לקרן פטריה רחמנא בהקדש, ולפי"ז הוא הדין הכא כיון דגוף הקרבן יוצא החייב בכבש, וא"כ בקרן גופיה, כלומר בגוף חיוב קרבן עולה, קיבל ההקדש שלו, והפסיד ההקדש רק את היתרון שבין עולת שור לעולת כבש, נחשב זה חוץ לקרן, ודמי פטור זה לפטור הכפל, ששניהם למעלה מן הקרן, ומביא רש"י לראיה דבהקדש כל מה שהוא חוץ לקרן פטור, מהא דפטור בהקדש מכפל משום דדרשינן מבית האיש ולא מבית הקדש, ה"נ פטור ביתרון מעלת הקרבן מעולת שור לעולת כבש, ויותר מזה כי העולה כולה כליל ואין ההפסד נוגע רק להקדש, ובהקדש פטור ביתרון הקרן, ודו"ק. .
(שם ע"ו א')
18וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית השואל צבגם זה יתבאר כמו בדרשה הקודמת דאיירי לענין קנית הכפל להשומר עבור זה שמשלם הקרן להבעלים, והבאור הוא ע"פ מ"ד בבבלי ל"ד א' דבשומר אפילו לא שילם ממש אלא אמר בב"ד הריני משלם ונמצא הגנב קני ליה הכפל, אבל בשואל אינו כן, וטעם הדבר משום דכיון דבשואל כל הנאה שלו ואין להמשאיל כל הנאה כמו בשומר לא מקני ליה הכפל רק בשילם ממש וזהו ממעט מבית האיש ולא מבית השואל כלומר דחלוק דין השואל מדין השומר בענין זה. .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
19אם ימצא הגנב. ת"ר, אם ימצא הגנב, בגנב עצמו הכתוב מדבר, או אינו אלא בטוען טענת גנב, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) אם לא ימצא הגנב – בטוען טענת גנב הכתוב מדבר צגר"ל תרי קראי כתיבי בענין אם ימצא הגנב ישלם ואם לא ימצא הגנב ונקרב וגו', ומוקמינן לפסוק ראשון בגנב עצמו ופסוק אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב, ויהיה פירושו אם לא ימצא כמו שאמר שנגנב, אלא הוא עצמו גנבו, ונקרב בעה"ב אל האלהים, כבר, קודם שנמצא שגנבו – לשבועה. .
(ב"ק ס"ג ב')