1מלחם הארץ. תניא, יכול יהא מעיסה וחליטה חייבים בחלה, ת"ל לחם להמעיסה וחליטה שניהם הם ענין גיבול ברותחין, רק מעיסה נקרא שנותן קמח בתוך מים רותחין וחליטה נקרא שנותן מים רותחין ע"ג קמח, ורק מכיון דקודם לישתן מבושלין ברותחין לאו לחם נינהו, דאין דרך לחם בכך, ועיין בירושלמי קלה פ"א ה"ד, ולהלכה קיי"ל דבין מעיסה ובין חליטה אם נאפות בתנור חייבות בחלה, ואם במרחשת או במחבת ובכל דבר שהאור עוברת תחתיו פטורות מן החלה.
.
(פסחים ל"ז ב׳)
2מלחם הארץ. תניא, אין חייבים בחלה אלא חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אבל אורז ודוחן לא, מנה"מ, אמר ריש לקיש, אתיא להם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב במצה (פ׳ ראה) לחם עוני, מה לחם דהתם מחמשת המינין אף לחם דהכא מחמשת המינין לווהתם אין יוצאין אלא בדבר שבא לידי חימוץ, ואין דבר הבא לידי חימוץ אלא אלו חמשת המינין, וע' בירושלמי ריש חלה יליף מתחילה ענין זה מדרשה אחרת ולבסוף מסיק ליליף מדרשה זאת שלפנינו.
.
(מנחות ע׳ ב׳)
3מלחם הארץ. תניא, תבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, מאי טעמא, נאמר לחם בחלה ונאמר להם במצה (פ׳ ראה), מה לחם האמור במצה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ לזוגם תבואה שלא הביאה שליש באה לידי חימוץ ולכן חייבת בחלה, והרבותא בזה, דאע"פ דתבואה כזו פטורה ממעשר, בכ"ז חייבת בחלה, וטעם הדבר משום דבמעשר כתיב (פ' ראה) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובעינן תבואה כזו שזורעין אותה וצומחת, אבל תבואה שלא הביאה שליש אינה צומחת, משא"כ חיוב חלה תלוי בתבואה הבאה לידי חימוץ כמבואר, ומכיון שגם תבואה כזו באה לידי חימוץ ממילא חייבת גם היא.
.
(ירושלמי חלה פ"א ה"ג)
4מלחם הארץ. תניא, גלגול עיסה ברשות העובד כוכבים פוטר מחלה, מאי טעמא, דכתיב מלחם – ולא כל לחם לחהנה עיסת עובד כוכבים פטורה מן החלה, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, ואם מתחלת עשייתה עד האפייה יצאה מרשות ישראל לרשות עובד כוכבים או להיפך, כגון שמכרה או נתנה במתנה זל"ז אזלינן בתר שעת הגלגול, והיינו שאם נתן העובד כוכבים עיסתו במתנה לישראל עד שלא גלגלה וגלגלה הישראל חייבת, ואם לאחר שגלגלה נתנה לו פטורה, ועיין בסמוך.
.
(שם שם פ"ג ה"ה)
5מלחם הארץ. תניא, הרי שלא הפריש חלה מן העיסה יכול לא יפרוש מן הלחם, ת"ל והיה באכלכם מלהם הארץ לטר"ל אע"פ שעיקר שעת הפרשת חלה הוא לאחר גמר לישה כמבואר בפסוק הסמוך, ויליף כן מלשון לחם שיונח על האפוי כמו לחם לאכול.
[ספרי].
6תרימו תרומה לה׳. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בתרומת חלה, כשהוא אומר חלה תרימו תרומה, הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומה לה׳, בתרומה גדולה הכתוב מדבר מכי מ"ש תרימו תרומה כאן הוא לשון מיותר, דדי היה הלשון חלה תרימו תרומה דבפ' הסמוך, ולכן מפרש דמ"ש תרימו תרומה כולל כל התרומות, והכונה היא כאומר, כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחילה תרומה גדולה קודם הפרשת החלה, ואע"פ דענין תרומה כתיב בפרשה מיוחדת (ס"פ קרח), אך הכא קמ"ל דאע"פ דמצות תרומה להפריש מן התבואה בכ"ז אם לא הפריש עד שנעשה עיסה לא פקע חיוב תרומה, אלא יפריש תחילה תרומה גדולה ואח"כ חלה, והוי הפירוש תרימו תרומה מקודם ואח"כ חלה תרימו. –
ודע שכתב הרמב"ם בפ"א הלכה כ"ו מתרומות וז"ל, התרומה בזה"ז אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם, עכ"ל. וכתב הראב"ד על זה וז"ל, לא כיון יפה להלכה וכו', ואם איתא להא מילתא [דבעינן ביאת כולכם] בחלה הוא דאיתא, עכ"ל. ובאור כונתו דהלשון בבואכם דדרשינן מיניה ביאת כולכם כתיב רק בחלה, אבל בתרומה לא כתיב כלל לשון ביאה, והכ"מ טרח לתרץ דילפינן תרומה מחלה, דחלה נמי תרומה היא, אבל אין זה מספיק, דעכ"פ לשון הרמב"ם שכתב כי תבאו וכו' אינו מבורר, דהלא בתרומה לא כתיב כלל לשון זה, ואין דרך הרמב"ם לכתוב לשון,,שנאמר" ע"פ היקש דמיוני כמש"כ הכ"מ, וכמה ראשונים ואחרונים טרחו בישוב זה.
אבל ע"פ הדרשה שלפנינו דברי הרמב"ם מאירים כשמש, אחרי דהלשון תרימו תרומה לה' דכתיב כאן קאי על תרומה ממש ולא על חלה, א"כ גם בענין תרומה כתיב הלשון כי תבאו, שכן כתוב בפרשה זו בפסוק י"ח בבואכם וגו'. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' נצבים בפסוק אשר ירשו אבותיך וירשתה (ל' ה').
.
(שם)