ראשית עריסותיכם. עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ואם לאו פטורה, מאי טעמא, דכתיב עריסותיכם, שלכם חייבת ולא של חיה מאבזמן שהעיסה מעורבת מקמח ומורסן שעושין אותה למען אכילת הכלבים או שאר החיות ושלא יאכל ממנו שום אדם אז נחשבת פסולה מאכילת אדם, ורק אם אין בה מורסן הרבה אוכלין אותה גם הרועים.
[חלה פ"א מ"ח וברע"ב].
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 15 · פסקה 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ראשית עריסותיכם. ת"ר, ראשית עריסותיכם – כדי עיסותיהם מבר"ל כשיעור עיסה שאתם רגילים לעשות לכם במדבר.
, וכמה עיסותיכם – כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, כשיעור שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, דכתיב (פ׳ בשלח) והעומר עשירית האיפה הוא מגבאור הענין, כי כפי המבואר ביחזקאל מ"ה מחזיק מדת האיפה שלש סאין, דכתיב האיפה והבת תוכן אחד יהיה, וכתיב מעשר הבת מן הכור, והכור הוא שלשים סאין, והוי מעשר דידיה [או של איפה] ג' סאין, והסאה מחזיק ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ששה בצים, ולפי"ז הוי באיפה י"ח קבין או ע"ב לוגין או תל"ב ביצים, ונמצא בעשירית האיפה מ"ג ביצים ושני עשיריות ביצה דהיינו חומש אחד, וא"כ היה מחזיק מדת העומר שהוא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה, והלוג נקרא רובע מפני שהוא רובע הקב כמבואר, וזהו שאמרו בגמרא מכאן אמרו ז' רביעים קמח ועוד חייב בחלה שהוא שיעור עיסת מדבר.
וכשבאו ישראל לירושלים הוסיפו על המדות שתות, ונמצא ו' לוגין – ה', ולוג – חמשה ביצים, שכל ששה נעשו חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשו ביצה אחת, ונמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה נעשו בירושלים ששה לוגין, ושוב כשבאו לצפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים נעשו הששה לוגין – חמשה, והיינו חמשת רביעים קמח, ולכן קי"ל (חלה פ"ב מ"ו) חמשת רביעים קמח, דהיינו ה' לוגין, שהלוג נקרא רובע כמש"כ לעיל, חייבים בחלה.
ובס' פחד יצחק ערך חלה כתב, ששיעור זה עולה חמשה פונטי"ן של י"ב אונצין, יעוי"ש. והנה אחרי כי כנודע ערך פונ"ט של י"ב אונצי"ן מחזיק פ"ד זאלאטניקען במשקל מדינת רוסיא, וידוע כי פונט המסחרי במדינותינו רוסיא מחזיק צ"ו זאלאטניקען, יוצא מזה, כי שיעור בצק חלה בפונט המסחרי במדינות רוסיא מחזיק ארבע פונטין עם י"ב לאטי"ם, דו"ק ותשכח, ולפי ערך זה ביתר המדינות, ולא ראיתי בכל ספרי הפוסקים באור שיעור חלה בצמצום, והעולם נוהגין ג' פונטי"ן, וצ"ע למה. –
ודע שבתשובת הרא"ש כלל ב' כתב ששאל להרשב"א מנין לו דעשירית האיפה מקמח חייב בחלה ואימא עשירית האיפה חטים כמו העומר של המן שהיה קודם טחינה, עי"ש ובתשובת הרשב"א סי' שפ"ח וסי' תמ"ד מה שכתב בזה.
ולי נראה דמטעם זה קי"ל במס' חלה פ"ב מ"ו דגם הסובין מצטרפין לשיעור חלה, דבאופן כזה, ר"ל הקמח עם הסובין, דמי לעומר, דהיינו לחטים, ואף שאמרו בזה עוד טעם מפני שדרכו של עני לאכול פתו בסובין, י"ל דעיקרו של דבר נסמך על מדת העומר, כמבואר.
והנה איתא בגמ' כאן, מכאן אמרו [ר"ל מדהגבילה התורה שיעור כזה לכל איש במדבר וקצבה שיעור כזה] האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו, ופירש"י הרי זה בריא שאוכל כל צרכו, ומבורך שאינו אוכל יותר מדאי, וכתיב (משלי י"ג) ובטן רשעים תחסר, עכ"ל. ועל מ"ש יתר מכאן רעבתן לא פירש כלום, וקשה בעיני לפרש כפשוטו, שהרי מצינו בכמה חכמים וצדיקים שהיו אוכלים הרבה יותר משיעור כזה, כמו רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא בקבא (ברכות מ"ב א') וכן ר' יוחנן (שם מ"ד א'), וכן אמרו (פסחים פ"ט ב') מאה פפי ולא חדא רבינא, יעוי"ש, וכהנה מאמרים שונים בתלמוד ומדרשים, וגם מצינו שאברהם אבינו הכין לשלש אורחיו שלש סאין קמח.
ומה שנראה לי בזה, דמ"ש יתר על כן רעבתן היינו מי שכבר שבע בשיעור זה רק שכוסף לאכילה מרובה למלא תאוות יצרו, אבל מי שצריך לשיעור גדול כדו למלא דרישת הגוף ובלא"ה הוא רעב בודאי לא שייך עליו התואר רעבתן, ואברהם אבינו מחיבתו היתירה למצות הכנסת אורחים הכין להם הרבה כי אולי צריכים לשיעור מרובה. .
(עירובין פ"ג ב׳)
וכשבאו ישראל לירושלים הוסיפו על המדות שתות, ונמצא ו' לוגין – ה', ולוג – חמשה ביצים, שכל ששה נעשו חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשו ביצה אחת, ונמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה נעשו בירושלים ששה לוגין, ושוב כשבאו לצפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים נעשו הששה לוגין – חמשה, והיינו חמשת רביעים קמח, ולכן קי"ל (חלה פ"ב מ"ו) חמשת רביעים קמח, דהיינו ה' לוגין, שהלוג נקרא רובע כמש"כ לעיל, חייבים בחלה.
ובס' פחד יצחק ערך חלה כתב, ששיעור זה עולה חמשה פונטי"ן של י"ב אונצין, יעוי"ש. והנה אחרי כי כנודע ערך פונ"ט של י"ב אונצי"ן מחזיק פ"ד זאלאטניקען במשקל מדינת רוסיא, וידוע כי פונט המסחרי במדינותינו רוסיא מחזיק צ"ו זאלאטניקען, יוצא מזה, כי שיעור בצק חלה בפונט המסחרי במדינות רוסיא מחזיק ארבע פונטין עם י"ב לאטי"ם, דו"ק ותשכח, ולפי ערך זה ביתר המדינות, ולא ראיתי בכל ספרי הפוסקים באור שיעור חלה בצמצום, והעולם נוהגין ג' פונטי"ן, וצ"ע למה. –
ודע שבתשובת הרא"ש כלל ב' כתב ששאל להרשב"א מנין לו דעשירית האיפה מקמח חייב בחלה ואימא עשירית האיפה חטים כמו העומר של המן שהיה קודם טחינה, עי"ש ובתשובת הרשב"א סי' שפ"ח וסי' תמ"ד מה שכתב בזה.
ולי נראה דמטעם זה קי"ל במס' חלה פ"ב מ"ו דגם הסובין מצטרפין לשיעור חלה, דבאופן כזה, ר"ל הקמח עם הסובין, דמי לעומר, דהיינו לחטים, ואף שאמרו בזה עוד טעם מפני שדרכו של עני לאכול פתו בסובין, י"ל דעיקרו של דבר נסמך על מדת העומר, כמבואר.
והנה איתא בגמ' כאן, מכאן אמרו [ר"ל מדהגבילה התורה שיעור כזה לכל איש במדבר וקצבה שיעור כזה] האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו, ופירש"י הרי זה בריא שאוכל כל צרכו, ומבורך שאינו אוכל יותר מדאי, וכתיב (משלי י"ג) ובטן רשעים תחסר, עכ"ל. ועל מ"ש יתר מכאן רעבתן לא פירש כלום, וקשה בעיני לפרש כפשוטו, שהרי מצינו בכמה חכמים וצדיקים שהיו אוכלים הרבה יותר משיעור כזה, כמו רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא בקבא (ברכות מ"ב א') וכן ר' יוחנן (שם מ"ד א'), וכן אמרו (פסחים פ"ט ב') מאה פפי ולא חדא רבינא, יעוי"ש, וכהנה מאמרים שונים בתלמוד ומדרשים, וגם מצינו שאברהם אבינו הכין לשלש אורחיו שלש סאין קמח.
ומה שנראה לי בזה, דמ"ש יתר על כן רעבתן היינו מי שכבר שבע בשיעור זה רק שכוסף לאכילה מרובה למלא תאוות יצרו, אבל מי שצריך לשיעור גדול כדו למלא דרישת הגוף ובלא"ה הוא רעב בודאי לא שייך עליו התואר רעבתן, ואברהם אבינו מחיבתו היתירה למצות הכנסת אורחים הכין להם הרבה כי אולי צריכים לשיעור מרובה. .
(עירובין פ"ג ב׳)
ראשית עריסותיכם. אמר רב אסי, עיסה של מעשר שני לדברי חכמים חייבת בחלה, דכתיב עריסותיכם – משלכם מדר"ל לדברי חכמים דר' מאיר דס"ל דמעש"ש ממון בעלים הוא חייבת בחלה דנקרא עריסותיכם, ועי' בכ"מ פ"ו ה"ד ממעש"ש.
(פסחים ל"ח א׳)
ראשית עריסותיכם. עריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש מהועיין מש"כ בפסוק הקודם בדרשה מלחם הארץ. והנה אע"פ דכבר דרשינן מן עריסותיכם דרשות אחרות, מפרש בגמ' דזה אפשר ללמוד מן עריסותיכם שבפסוק הסמוך.
.
(מנחות ס"ז א׳)
(מנחות ס"ז א׳)
ראשית עריסותיכם. עריסותיכם – לרבות של שותפות מור"ל עיסת השותפין, והרבותא בזה דלא נימא דהוי כמו שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור שפטורין, וה"נ יצוייר בעיסה אחת של שותפין, ויש בה רק כשיעור חלה, קמ"ל דמשום דמצות חלה היא חובת העיסה ולא חובת גברא, כמו דקי"ל האוכל טבלים חייב מיתה, אין נ"מ בין של יחיד בין של שותפין, ועיין בסוגיא כאן.
.
(חולין קל"ה ב׳)
(חולין קל"ה ב׳)
ראשית עריסותיכם. מכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם מזר"ל משנתערב הקמח במים, ודרשו ראשית עריסותיכם בעוד שהעיסה עדיין בראשית פעולתה, דהיינו מיד בנתינת המים, אז חלה תרימו, וצריך שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר [כמש"כ ריש פסוק זה], מפני שאז אין החלה פוטרת מה שיתערב אח"כ אלא א"כ התנה, ולכן אלה שמפרישין חלה מיד בנתינת המים ותערובות הקמח במים ויש לחוש שיתערב אח"כ שיעור חלה בשעת עריכה, טוב להתנות מתחלה שתחול החלה אף על הקמח שתתערב אח"כ. –
אך הנה בכלל הענין יש לדון, שהרי בדרשה שבסמוך מבואר שחיוב חלה מתחיל אחר גמר לישה, [עיין בסמוך בדרשה כתרומת גורן], ולכאורה סותרות הדרשות והדינים בעיקר ענין זה, אבל יתבאר הדבר עפ"י מ"ש בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג בזה"ל, א"ר יוסי בר בון, בדין היה בעיסה טהורה שלא יפרישו חלתה אלא בסוף, אלא תקנה תקנו בה שיפרישו תחלה שלא תטמא העיסה, ע"כ, והבאור הוא, כי בזמן הגמ' שהיו עושין עיסתן בטהרה חששו שמא תטמאה העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן, ולכן תקנו שמיד בנתינת המים יפרישו חלה, אע"פ שמעיקר הדין ראוי להפריש לאחר גמר לישה, וסמכו תקנה זו על לשון פסוק זה כמו שדרשו ראשית עריסותיכם כמש"כ, ויוצא מזה דבזה"ז שאין עושין עיסה בטהרה, וכל העיסות נחשבות כטמאות, טוב להמתין לפרוש חלה עד אחר גמר הלישה שאז הוי מעיקר הדין, ועיין בפסוק הקודם שאם לא הפריש מן העיסה יפרוש מן האפוי. –
ועיין באו"ח סי' תנ"ז ס"א טעם לדבר שנהגו להפריש חלה ממצה אפויה ולא מן העיסה, כדי שלא תשהא במשך הפרשת חלה משום חשש חימוץ, והב"ח בשם הרא"ש חולק וס"ל דיותר טוב להפריש מן העיסה. ובאמת הוא חידוש לחוש חשש שלא מצינו מקורו ולעבור על עיקר מצוה שבתורה להפריש מן העיסה, וצ"ע. (ירוש' חלה פ"ג ה"א)
אך הנה בכלל הענין יש לדון, שהרי בדרשה שבסמוך מבואר שחיוב חלה מתחיל אחר גמר לישה, [עיין בסמוך בדרשה כתרומת גורן], ולכאורה סותרות הדרשות והדינים בעיקר ענין זה, אבל יתבאר הדבר עפ"י מ"ש בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג בזה"ל, א"ר יוסי בר בון, בדין היה בעיסה טהורה שלא יפרישו חלתה אלא בסוף, אלא תקנה תקנו בה שיפרישו תחלה שלא תטמא העיסה, ע"כ, והבאור הוא, כי בזמן הגמ' שהיו עושין עיסתן בטהרה חששו שמא תטמאה העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן, ולכן תקנו שמיד בנתינת המים יפרישו חלה, אע"פ שמעיקר הדין ראוי להפריש לאחר גמר לישה, וסמכו תקנה זו על לשון פסוק זה כמו שדרשו ראשית עריסותיכם כמש"כ, ויוצא מזה דבזה"ז שאין עושין עיסה בטהרה, וכל העיסות נחשבות כטמאות, טוב להמתין לפרוש חלה עד אחר גמר הלישה שאז הוי מעיקר הדין, ועיין בפסוק הקודם שאם לא הפריש מן העיסה יפרוש מן האפוי. –
ועיין באו"ח סי' תנ"ז ס"א טעם לדבר שנהגו להפריש חלה ממצה אפויה ולא מן העיסה, כדי שלא תשהא במשך הפרשת חלה משום חשש חימוץ, והב"ח בשם הרא"ש חולק וס"ל דיותר טוב להפריש מן העיסה. ובאמת הוא חידוש לחוש חשש שלא מצינו מקורו ולעבור על עיקר מצוה שבתורה להפריש מן העיסה, וצ"ע. (ירוש' חלה פ"ג ה"א)
חלה תרימו תרומה. תניא, התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש, מאי טעמא, כולהו איקרי תרומה, גבי חלה כתיב חלה תרימו תרומה, ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים מחואינך כולהו דחשיב בזה לא צריך קרא, דהלא תרומה הם.
ודע דמהאי טעמא דחלה נקראת תרומה קי"ל כמה דינין דשוין זל"ז, כמו הא דחייבין על שניהם מיתה וחומש [אם אכלן זר במזיד חייב מיתה ביד"ש ובשוגג משלם קרן וחומש], ועיקר דין זה בתרומה כתיב (פ' אמור) וחלה איקרי תרומה, וטעונין רחיצת ידים לנגיעה והערב שמש לטמא שטבל, וגם זה עיקרו כתיב בתרומה שם, וכנגד זה איתקש תרומה לחלה שאם אמר כל עיסתו חלה לא אמר כלום, כמבואר בפסוק הסמוך, כך אם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום, ועוד בענינים שונים הוקשו זה לזה, ועיין בדרשות הסמוכות ובפ' קרח. .
(מעילה ט"ו ב׳)
ודע דמהאי טעמא דחלה נקראת תרומה קי"ל כמה דינין דשוין זל"ז, כמו הא דחייבין על שניהם מיתה וחומש [אם אכלן זר במזיד חייב מיתה ביד"ש ובשוגג משלם קרן וחומש], ועיקר דין זה בתרומה כתיב (פ' אמור) וחלה איקרי תרומה, וטעונין רחיצת ידים לנגיעה והערב שמש לטמא שטבל, וגם זה עיקרו כתיב בתרומה שם, וכנגד זה איתקש תרומה לחלה שאם אמר כל עיסתו חלה לא אמר כלום, כמבואר בפסוק הסמוך, כך אם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום, ועוד בענינים שונים הוקשו זה לזה, ועיין בדרשות הסמוכות ובפ' קרח. .
(מעילה ט"ו ב׳)
חלה תרימו תרומה. תניא, מניין שהחלה חייבת בתרומה, דכתיב חלה תרימו תרומה – מחלה תרימו תרומה מטוכמו כן חייבת עיסת תרומה בחלה כבריש פסוק הסמוך, וקי"ל דהעושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי.
.
(ירושלמי חלה פ"א ה"ה)
(ירושלמי חלה פ"א ה"ה)
כתרומת גורן. תניא, מאימתי חיוב חלה, א"ר יהודה בן בתירא, משתעשה מקרצות מקרצות נר"ל משיכול ליטול ממנה חתיכות חתיכות, והיינו לאחר שנילושה.
, מאי טעמא, דכתיב בתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור, אף זו ניטלת מן הגמור נאבתרומת גורן כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת, ודרשינן שאינו חייב לעשר אלא דבר שנגמר לאכילה, וכן דרשינן כיוצא בזה בפ' קרח בפסוק כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב והוא הדין הכא. ועיין מש"כ בכלל דין זה לעיל בדרשה ראשית עריסותיכם מכיון שהיא נותנת את המים וכו', יעוי"ש.
[שם שם]
כתרומת גורן. הקיש חלה לתרומת גורן, מה תרומת גורן דיה באחת מאלף אף חלה דיה באחת מאלף נבעיין מש"כ בענין זה בדרשה שבסמוך תתנו לה' תרומה.
[ספרי].
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad