1עשר תעשר. א"ר יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר לונראה הבאור ע"פ מ"ש בכתובות ס"ו ב' מלח ממון חסר, ופירש"י הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, וזהו עשר בשביל שתתעשר, ומבואר בגמרא כאן דאע"פ דכתיב בפ' ואתחנן (ו' ט"ז) לא תנסו את ה', אך במצוה זו מותר לנסות וכדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
.
(תענית ט' א')
2עשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן אין מעשרין מחדש על הישן וממין על שאינו מינו, אף מעשר בהמה אין מעשרין כן, ומה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי לזטעם הדרשה בשתי מעשרות הכתוב מדבר, הוא ממה דכתיב בפסוק הסמוך ואכלת לפני ה' אלהיך, דהיינו בירושלים, וכיון ששתי מיני מעשרות נאכלים רק בירושלים, הלא בהכרח שהכתוב איירי בשניהם, וגם מטעם זה י"ל שהכריח לחז"ל לדרוש כן, משום דמצינו כמה פרטים וענינים שונים במעשר בהמה, ולא יתכן שתשמיט התורה עיקר דין חיוב מעשר בהמה, ולכן דריש שכלול זה בפ' זה, ולא קשה איך יוכלל זה בלשון תבואת זרעך היוצא השדה, יען כי גם הבהמות הן תבואתו של אדם, וגם הנולדים מבהמות יוצאים על פני השדה, וע"ע לקמן אות מ'. ועיין בר"ה ח' א' בא עוד היקש מעשר בהמה למעשר דגן לענין זמן המעשר, ואנו קבענו ע"פ דעת הרמב"ם שפסק כן, ועיין בבכורות נ"ז ב' במשנה וגמרא.
.
(ר"ה ח' א', בכורות נ"ג ב', נ"ד ב')
3עשר תעשר. מלמד שמעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואי אתה מעשר שני מעשרות בשנה אחת לחבאור הדבר, כי סדר המעשרות כך הוא, אחרי שמפרישין תרומה גדולה נותנין מעשר ראשון ללוי ואח"כ מפרישין מן השאר מעשר שני והבעלים אוכלין אותו בירושלים, וכסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מן השאר מעשר אחד והוא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני. וטעם הדבר, משום דגזה"כ הוא שאין מעש"ש ומעשר עני נוהגין כאחד בשנה אחת, אלא בשנה שמעש"ש נוהג אין נוהג מעשר עני, וכן להיפך, וזה נסמך על לשון פסוק זה עשר תעשר מעשר אחד בשנה אחת ואין שתי מעשרות בשנה אחת. ובבבלי ר"ה י"ב ב' מסמיך זה על הפ' דפ' תבא שנת המעשר, ודרשינן שנת מעשר אחד ולא שנת שתי מעשרות.
וטעם סדר המעשרות אלו דוקא בשנים אלו שבארנו ולא בשנה אחר שנה – מתבאר מלשון הפסוק שלפנינו עשר תעשר וגו' שנה שנה, כלומר מעשר שני נוהג שנה אחר שנה, והכא איירי בודאי במעש"ש שהוא נאכל לבעלים בירושלים וכמבואר בפ' הסמוך ואכלת לפני ה' אלהיך וגו', ובשנה השלישית מפורש בתורה שצריך להפריש מעשר עני, כמש"כ בפ' תבא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ומבואר מזה דשתי שנים רצופין מפרישין מעש"ש ואח"כ מפרישין שנה אחת מעשר עני, ויוצא מזה, ששנה ראשונה ושניה משנות השמיטה מפרישין מעש"ש, ובשנה שלישית מעשר עני, ושוב בשנה רביעית וחמישית עוד הפעם מעש"ש ובששית מעשר עני, ונמצא כי בשתי הפעמים נפרשת מעשר עני בשנה השלישית ובשנה הששית וכהוראת הכתוב בפרשה תבא שהבאנו.
אבל מעשר ראשון שהוא ללוי לעולם לא בטל וכמו תרומה לכהן, כפי שנתבאר לפנינו בפ' קרח בפסוק ואל הלוים תדבר ולקמן פסוק כ"ט, והנה נתבאר ענין זה.
.
(ירושלמי שביעית פ"ב ה"ה)
4את כל. לרבות אפי' זו שכבר עשורה, והני מילי דהתירא, אבל איסורא לא, מאי טעמא איסורא לא זרעי אינשי לטכגון ליטרא בצלים שהפריש ממנה תרומה ומעשרות וזרעה מתעשרת אח"כ לפי כולה, כלומר לפי הגדולין, ועיקר הטעם משום דאתו הגידולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור וחזר כולו להיות טבל, וזה דרשינן מן עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, שצריך לעשר את כל הגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון. התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת, משום דהדרא לטבלא. ואמנם זהו רק בתבואה מתוקנת אבל איסורא דלא זרעי אינשי לא הדרא לטבלא, וכגון ליטרא מעשר טבל והיינו מעשר ראשון שלא הופרש ממנו תרומת מעשר דהוי אצל הלוי טבל וזרעה והשביחה והרי היא כעשר לטרין חייבת במעשר, ואותה לטרא שזרעה בן לוי כשאינה מעושרת מעשר עליה לפי חשבון, כלומר, מפריש עליה עשירי מליטרא ממעשר הטבול לתרומת מעשר, ואע"פ שחייבנוה כדין טבל להפריש עליה תרומה ומעשר, הוא רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, משום דגידולין לא מבטלי העיקר דמדאורייתא ועומד בטבלו וצריך להפריש עליה תרומת מעשר פעם שניה. וטעם חילוק דבר זה שבאופן הראשון קיי"ל דגידולין מבטלין העיקר ובכאן אין הגידולין מבטלין, משום דהלשון זרעך משמע דוקא דהתירא, דהכי אורחייהו דאינשי, ובהא אמר הכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך אף זו שמתוקנה מכבר והגדולין מבטלין את העיקר, אבל איסורא לא נקרא זרעך דלא זרעי ליה אחנשי, ולכן מזרעך משמע דבאיסורא לא אתו גדולין ומבטלין עיקר, ודו"ק.
.
(נדרים נ"ט ב')
5את כל. לרבות רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים שחייבין במעשר מלפנינו בספרי לא נמצאה דרשה זו, רק התוס' בתענית ט' א' העתיקו כזה מספרי, וכבר הראנו לדעת כ"פ בחבורנו, כי הרבה דרשות ומאמרים היו לפני הראשונים בספרא וספרי ומכילתא שלפנינו הם חסרים, וטעם הדרשה מן כל נראה משום דגם תבואת כספים וסחורה הם בכלל הלשון תבואת זרעך שהאדם עוסק בטפולם ותבואתם, וכמו דכלול בזה מעשר בהמה כמש"כ לעיל אות ל"ז.
ויש להעיר במה שחקרו הב"ח והט"ז ביו"ד סי' של"א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס', ואע"פ דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ"ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ"מ, וצ"ע.
ועיין בהשגות הראב"ד לרמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ' לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש"ב הגאון רבי חיים ברלין שי', הא קיי"ל [בדרשה בסמוך עיי"ש דעת הראב"ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא"כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי"ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב"ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים. ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב"ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו.
ואף יש להסביר הדבר מפני מה תבואה לקוחה יוצאת מכלל שאר רווחים שפטורה מן המעשר, יען כי בקונה תבואה מן השוק לצרכיו המליצו חז"ל את הפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד (מנחות ק"ג סע"ב), ואמרו כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם (יבמות ס"ג א') ועוד מאמרים ממין כאלה מפחיתות זה שאין לו קרקע, ולכן בזה הלוקח תבואה מכיון שמצבו גרוע ודל לא רצתה התורה עוד לחייבו בחיוב מעשרות, כי די לו להפקיע א"ע, משא"כ בפרקמטיא ושאר מיני רווחים שדרכם לעבור מיד ליד דרך מקנה וקנין ואף בעשירים, לכן בהו באמת חייבים, כמש"כ. ואף כי מדרבנן, כמבואר, והארכנו עוד במק"א בבאור הפרשת מעשרות באברהם, וכאן די בהערה זו הנוגע לעניננו.
[ספרי]
6תבואת. תבואה ולא ירק, מכאן למעשר ירק שהוא מדבריהם מאודעת יחיד איסי בן יהודה היא, ואע"פ כן קיי"ל כן, דמכמה סתמות דגמרא מבואר דכך ס"ל, כמו בברכות ל"ו ב' מעשר צלף מדרבנן, ובפסחים מ"ד א' מעשר תבלין דרבנן, וכן בר"ה י"ב א', ומדאורייתא אין חיוב אלא דגן תירש ויצהר, וכמבואר בברכות נ"ד א'.
.
(ירושלמי מעשרות פ"א ה"א)
7תבואת. דומיא דתבואה שהיא אוכל, להוציא זרעוני גינה שאינם נאכלים מבר"ל שאין נאכלין ברחבה אלא ע"י הדחק כגון סטים וקוצה.
.
(שם שם)
8זרעך. זרעך – ולא הלקוח מגעיין מש"כ בסברת דין זה לעיל אות מ'. ולדעת הרמב"ם בפ"ב ה"ב ממעשרות אינו פטור רק בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב, ואין כן דעת הראב"ד אלא דלעולם פטור, ולדעתי מסתבר דעתו, דהא עשר תעשר כתיב, וחיוב המעשר הוא משנמרח, ועל זה הלא כתיב תבואת זרעך, ודרשינן ולא לקוח, הרי דפטור לקוח הוא גם משנמרח, דגם אז אינו נקרא תבואת זרעך, ודו"ק.
.
(ב"מ פ"ח כ')
9זרעך. דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות מדועיין בבבלי שבת ס"ח א' יליף לענין פטור כמהין ופטריות מפאה משום דאין גדולם מן הארץ, כלומר שאין מושרשין בארץ ומאוירא קא גדלו. והא דלא יליף כן כאן לענין פטור מעשרות, י"ל דשאני פאה דכתיב בה קציר ארצכם (פ' קדושים), מבואר שצריך שיהיה להגדולין שורש בארץ, משא"כ הכא במעשרות לא כתיב תבואת ארצך, ולכן אי משום הא לא היו מתמעטין, וממעט ע"פ דרשה אחרת.
.
(ירושלמי מעשרות פ"א ה"א)
10זרעך. זרעך המיוחד לך, פרט להפקר שאין לו בעלים מהלפנינו בירושלמי בא ענין דרשה זו בהרחב לשון קצת, כתיב תבואת זרעך וכתיב היוצא השדה, הא כיצד [ר"ל דתבואת זרעך משמע תבואה דוקא והיוצא השדה משמע כל היוצא השדה ואפילו זרעוני גינה] טול מביניהם דבר שהוא אוכל ונשמר חייב במעשרות, ע"כ. והנה מנשמר נתמעט הפקר שאין לו בעלים וממילא אינו נשמר, והיינו הדרשה שלפנינו, וכן העתיק הרע"ב בפ"א מ"א דמעשרות כמו שהעתקנו אנו, ומתוי"ט משמע דבירושלמי לא נמצאה דרשה זו אלא ילפינן כן מפסוק אחר (לקמן כ"ט) אבל לפי מה שבארנו נמצאה ונמנאה הדרשה הזאת בירושלמי.
[שם שם]
11זרעך. דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח מואבל א"צ שיגמר בישולו כולו וכפי שיתבאר לקמן ט"ז י"ג, יעו"ש.
.
(שם שם ה"ב)
12היוצא השדה. פרט לאילן שנטעו בתוך הבית שפטור ממעשר מזועיין ברמב"ם פ"ב ה"י ממעשר שכתב, ויראה לי דחייב בזה במעשרות מדבריהם, עכ"ל. והראב"ד השיג עליו. ונראה לי סמוכין לדעת הרמב"ם דמי גרע זה ממעשר בהמה דחייב מדאורייתא כמבואר למעלה משום דגם הם בכלל תבואת זרעך כמש"כ שם [אות ל"ז], ואע"פ דלא שייך בזה הלשון היוצא השדה דמחמת זה פטור מדאורייתא, אבל עכ"פ תבואת זרעך הוא וא"כ ראוי שיתחייב מדרבנן.
.
(ירושלמי ערלה פ"א ה"ב)
13שנה שנה. מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה מחר"ל מתבואת שנה זו לתביאת שנה שעברה, וכן לא מתבואת שנה שעברה לתבואת שנה זו, אבל שדה שעושה שתי גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין שמשקין אותה אנשים מעשרים מזה על זה, כיון דהם תבואת שנה אחת.
[ספרי].