1מיין ושכר. נאמר כאן שכר ונאמר להלן שכר, מה להלן רביעית אף כאן רביעית טזהמפרשים פירשו דמכוין להפסוק דפ' שמיני יין ושכר אל תשת, אבל לפי"ז לא ידעתי מה טעם ללמוד לכאן ע"פ גז"ש זו, כיון דהענינים חלוקים בעניניהם וטעמיהם, דהתם בביאת מקדש עיקר טעם איסור השתי' כדי שיוכל לעבוד עבודה במקדש ולהורות ולדון, כמבואר שם, וכיון דקיי"ל (כתובות י' ב') שתה רביעית יין אל יורה לכן שיערו שם האיסור ברביעית, אבל הכא הנה הנזיר אסור בכלל בתענוגים וגם בהנאת שתיית יין, וא"כ מה שייכות שיעור רביעית לכאן, ולבד זה לפי גז"ש זו למה לא יהיה אסור אך ורק ביין מגיתו ובן מ' יום ורביעית בבת אחת כמו התם, כמבואר בכריתות י"ג ב', אלא ודאי דהתם שאני משום דיין כזה משכר ברביעית, ואינו ראוי לעבוד ולהורות.
ולכן נראה כמש"כ התוס' בעירובין ד' ב' דמכוין לשכר דנסכים בפ' פינחס, וערך הדמיון הוא משום דפחות מרביעית אין חשיבות בכלל, וכמו כזית באכילה, ורק בניסוך מודדין ברביעית ההין, ובשתיה – ברביעית הכוס. והגרי"ב בגליון התוס' בעירובין שם הגיה ע"פ באור המפרשים דירושלמי שהכונה לשכר דביאת מקדש, ולפי מש"כ א"צ להגיה, וע"ע בדרשה הבאה ראיה לדברינו.
.
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)
2מיין ושכר. תניא, ר׳ אליעזר אומר, יין זה מזוג, שכר זה חי, או אינו אלא להיפך, הרי הוא אומר (פ׳ פינחס) הסך נסך שכר, חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג יזדזה אין סברא לומר דשכר היינו שכר תמרים, משום דמפורש אוסר הכתוב רק היוצא מן הגפן. ולכאורה יש להעיר ל"ל להביא ראיה מנסכים דשכר היינו חי ולא מבאור המלה שכר גופה ע"פ המבואר בכריתות י"ג ב' על הפ' דפ' שמיני יין ושכר אל תשת, אל תשת יין כדרך שכרותו, והיינו חי דמשכר, ויש ליישב ע"פ מש"כ באות הקודם בחילוקי טעמי איסורי השתיות, כאן והתם, יעו"ש.
[ספרי].
3מיין ושכר וגו׳. מיין ושכר פרט, מכל אשר יעשה מגפן היין – כלל, מחרצנים ועד זג חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי יחפרי הוי יין וחומץ, וחרצנים הוו פסולת פרי, ואי לא הוי כתוב חרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבין, ומדכתיב חרצנים וזג מוציא עלין ולולבין שאינם לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבים וכמו מי גפנים והסמדר.
.
(נזיר ל"ד ב׳)
4מיין ושכר יזיר. האומר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו, מאי טעמא, דאמר קרא מיין ושכר יזיר יטר"ל אע"פ שהזכיר רק אחד מכל אלו בכ"ז הוי כאלו אמר הריני נזיר סתם ונוהג כל דיני נזירות, דכך משמע ליה מיין ושכר – דאפילו לא נזר אלא מיין ושכר לבד נקרא נזיר. וע"ע מש"כ השייך לזה בפסוק הסמוך ובפסוק כ"א בדרשה על תורת נזרו.
.
(שם ג׳ ב׳)
5מיין ושכר יזיר. לאסור יין מצוה כיין הרשות, כי הא דאמר רבא, שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, אתיא נזירות וחלה על שבועה כמפרש בזה היכי דמי יין מצוה, כגון שנשבע לשתות יין ואע"פ כן אתיא נזירות וחלה על שבועתו, ודריש מיתור המלה יזיר דהול"ל לכתוב שלא ישתה יין ושכר. והנה אף כי בדרשה הקודמת כבר דריש מיין ושכר יזיר, שאם אמר הריני נזיר מן החרצנים הוי נזיר סתם, אך אי משום ההיא לבד היה די לכתוב מיין לבד, ומדכתיב ושכר ש"מ תרתי, כן מסיק בגמרא.
ועיין בסוגיא כאן שמקודם לזה אמר שיין מצוה הוא יין קידוש והבדלה, ופריך על זה וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא, בתמיה, כלומר והא קידוש על היין הוי רק מדרבנן, משום דעיקר קידוש יוצאין בתפילה, והמפרש פי' בענין אחר. ועיין מש"כ בבאור סוגיא זו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו ובסוגיא דנזיר מ"ד א'.
.
(שם שם)
6מיין ושכר יזיר. יין הוא דמתסר, אבל שאר משקין מותרין כאכגון שכר של תמרים ושל גרוגרת, משום דאינו אסור אלא היוצא מן הגפן. ונראה בטעם הדבר משום דכיון דתכלית כונת קבלת נזירות לפרוש מתענוגים יתרים של העוה"ז כדי להנצל מהמאורעות והקלקולים הבאים בגללם, כמבואר לפנינו בראש ובסוף פסוק הקודם, וכל אלה באים רק בשביל היין כמש"כ לעיל אות א'.
.
(שם ד׳ א׳)
7מיין ושכר יזיר. יכול יזיר מרפואתו ומסחורתו, ת"ל לא ישתה, בשתיה הוא דאסור, אבל מותר הוא ברפואתו ובסחורתו כבדין זה נוגע לענין איסור סחורה בדברים האסורים ונתבאר אצלנו ס"פ שמיני (י"א ל"ה) דשני טעמים יש באיסור זה, האחד שהוא מגזה"כ ועוד טעם הרשב"א מחשש שמא יבא לאכלו, והערנו על סברת הרשב"א, דא"כ למה לא אסרה התורה בנזיר לסחור ביין, ובפרט לפי מש"כ בכ"מ בגמרא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ובשלמא אם הטעם משום גזה"כ י"ל דכיון דבנזיר אין האיסור ביין ושכר מצד עצמן לא אסרה התורה סחורתן. –
ודע דהטעם מה שאמרו באמת רק בנזיר סחור סחור ולא בנדרים והקדשות וכדומה – כתבו התוס' בע"ז ו' ב' הטעם בנזיר כיון דכו"ע שתו חמרי אפשר לחוש שמא ישתה גם הוא ושמא שכח נזירותו. ולדעתי אין זה מספיק, דלמה לא יגזרו כזה גם בנדרים והקדשות, אבל מה שנראה לי בזה דסמכו בזה על לשון יזיר שפירושו פרישה והבדלה וכמ"ש בתו"כ פ' אמור (ר"פ כ"ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, אין נזירות אלא לשון פרישות, הרי דענין פרישות הקפידה התורה רק בנזירות, כמשמעות לשון יזיר. וע' באו"ח סי' תרי"ב בבאורי הגר"א ס"ק י'.
[ספרי].
8וכל משרת ענבים. אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן, כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהרי התורה אמרה משרת כגר"ל בכל איסורים, כגון אם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין ההיתר משלים את שיעור האיסור לחייבו, ורק באיסורי נזיר, אם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב, שהרי אמרה תורה משרת שחייב על שריית פתו ביין, ואם יש ביין לחודיה כזית ל"ל קרא לצירוף. –
והנה בענין דרשה זו רב הפלפול והשקלא וטריא בגמרא, וכפי העולה ממסקנא, אצטריכא לשון משרת לנדון הדרשה הבאה, והוא ללמוד לעשות טעם כעיקר, כפי שיתבאר בסמוך, ודין זה דהיתר מצטרף לאיסור אתיא רק אליבא דר' עקיבא דיליף טעם כעיקר מגעולי מדין שנתחייבו הכלים בהגעלה אע"פ שלא היה שם אלא טעמא בלבד, אבל לרבנן שוה גם איסור נזיר לשארי איסורין שאין היתר מצטרף, ואמנם זה הוא רק לענין מלקות אבל לענין איסור בודאי מצטרף דלא גרע מחצי שיעור, ולכן העתקנו דרשה זו, כיון דעכ"פ קיימא אליבא דאיסורא.
.
(נזיר ל"ה ב׳)
9וכל משרת ענבים. מה ת"ל משרת, לעשות טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה כדבירושלמי וספרי בא ענין דרשה זו ביתר באור, בזה"ל, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה ת"ל וכל משרת ענבים לא ישתה, מגיד שאם שרה ענבים במים שהן בנותן טעם, ע"כ. ובאור הדברים, דל"ל דמשרת ענבים הוא מין משקה, דהא כבר חשיב כל מיני משקה של יין, והם יין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר שזה כולל הכל, ולכן מפרש שבא להשמיענו שאם שרה ענבים באופן שנתנו רק טעמם במים ולא ממשם חייב ג"כ על שתייתם, והיינו שהטעם של איסור אסור כעיקרו וממשו. וע"ע בסוגיא כאן מבואר בארוכה אופן הלמוד מכאן לכל איסורים. –
והנה באור דין טעם כעיקר רחב מאד, וכמה מהראשונים ס"ל דטעם כעיקר אינו אסור רק מדרבנן, ודרשא זו אסמכתא היא, משום דגם בגעולי כלי מדין (פ' מטות) מבואר ג"כ דטעם כעיקר אסור, שהרי צותה התורה להגעיל כל הכלים, וא"כ הו"ל נזיר וגעולי מדין שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם לשארי ענינים, זו דעת רש"י ורמב"ם, והתוס' בחולין צ"ח ב' האריכו להוכיח דטעם כעיקר אסור מדאורייתא, ואין כדאי להאריך כאן בדבר המבואר בארוכה ובכל פרטיו בכמה מספרי ראשונים ואחרונים.
ואמנם זה נראה ברור, דאפי' להסוברים טעם כעיקר דרבנן היינו רק בשאר איסורים, אבל בנזיר הוי בודאי מדאורייתא, כפי שנתבאר, דלכן הוי בכל איסורין מדרבנן משום דהוי נזיר וגעולי כלי מדין שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם, אבל בנזיר גופיה הלא אין ספק שמדאורייתא ממש הוא.
ובכן קשה לי מה שהשיגו תוס' על רש"י בע"ז ס"ו א' דס"ל דבכל איסורים הוי טעם כעיקר מדרבנן מהא דפריך בגמ' והאי משרת להכי הוא דאתא [להיתר מצטרף לאיסור, כבדרשה הקודמת] והא מבעי ליה לטעם כעיקר, ולשון זה מורה דהוי דאורייתא, עכ"ד, ולפי המבואר לא ידעתי מאי קושיא היא, דאחרי דבנזיר גופיה בודאי לכו"ע הוי מדאורייתא, א"כ קושית הגמ' נכונה, ור"ל דהא מבעי ליה לטעם כעיקר בנזיר, ואין שום הכרח מקושיא זו לאיסור דאורייתא בשארי איסורים, וצע"ג.
.
(נזיר ל"ז א׳)
10וענבים לחים. מה ת"ל לחים – לרבות את הבוסר כהובלשון חז"ל בבבלי גוהרקי, והוא פרי שלא נתבשל כל צרכו, ומדייק כן מיתור לשון לחים, שהרי לא מצינו שם מיוחד על ענבים לחים, וכל ענבים סתם שבמקרא מדבר בלחים, וא"כ די היה לכתוב ענבים ויבשים, לכן דריש שבא לרבות בוסר, והיינו שיש בהם אף לחלוחית מעט. וטעם הדבר נראה משום דבוסר אע"פ שלא נקרא ענבים סתם, מ"מ בכלל שם פרי הוא, וא"כ יונח עליהם שם ענבים לחים, כיון שעכ"פ קצת לחלוחית יש בהם, והרמב"ם פ"ה ה"ב מנזירות כתב דבוסר נקרא פרי, והוא כמש"כ.
.
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"ב)
11לחים ויבשים. מה ת"ל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד ושני שמות חייבין על כל אחד בפני עצמו, אף כל שהוא מין אחד ושני שמות חייבין על כל אחד בפני עצמו כוובא לאתויי יין חדש וענבים שאע"פ שהם מין אחד שהיין חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להם חייב על כל אחת ואחת, והתוס' גרסי מכאן אתה דן לכל איסורי נזיר כפי שמסיים בענין נזיר.
.
(נזיר ל"ח ב׳)