1כל ימי נזרו. נזיר שכלו לו ימיו ושתה יין לוקה כזר"ל ששלמו ימי נזירותו ולא עשה אח"כ פרטי דיני הנזיר שעושה לאחר מלאת הזמן, היינו שלא הביא קרבנו ולא גלח תגלחת טהרה, וגם שתה יין.
, מאי טעמא, דאמר קרא כל ימי נזרו, לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת כחושלשה רבויים כאלה כתיבי בפרשה, חד הכא לגבי שתיית יין, וחד בפסוק ה' לענין תגלחת כל ימי נדר נזרו, וחד בפסוק ו' לענין טומאה למת כל ימי הזירו לה', ואתו לרבויי איסור שתיית יין ותגלחת וטומאה למתים. ומה דכתיב עוד בפ' ח' כל ימי נזרו קדוש הוא לה', יש שם דרשות מיוחדות, יעוי"ש.
.
(שם י"ד ב', ט"ו א׳)
2מכל אשר יעשה. אמר רבא, אכל חרצן וזג אינו לוקה אלא אחת, מאי טעמא, אין לוקין על לאו שבכללות כטר"ל ואינו לוקה גם אלאו דמכל אשר יעשה מגפן היין, משום דהאי לאו הוא לאו שבכללות שכולל כל המינים החשובים כאן, ועיין בפסחים מ"א ב' גירסות הפוכות בענין זה, ולדינא אין נ"מ.
והנה הלשון אינו לוקה אלא אחת לאו דוקא הוא, ובא רק לאפוקי שאינו לוקה ע לאו מכל אשר יעשה, אבל באמת לוקה עוד על לאו דלא יחל דברו, ומה דלא חשיב ליה כאן הוא מפני דלא חשיב רק לאוין דאיתא בנזיר, משא"כ לא יחל דברו איתא גם בנדרים ושארי ענינים.
.
(נזיר ל"ח ב׳)
3מגפן היין. האומר הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה, בית הלל אומרים, אינו נזיר, מאי טעמא, דאמר קרא מכל אשר יעשה מגפן היין לר"ל והוא לא נדר כדרך הנודרים, לכן אינו נזיר, שאין דברים אלו אסורין לנזיר כלל.
.
(שם ט׳ א׳)
4מחרצנים ועד זג. לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה לאכגון שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובות כזית, לוקה. וכן אם אכלם זה אחר זה בכדי שהיית אכילת פרס עד שאכל מן הכל כזית לוקה, וכן בשתיית תערובת יין וחומץ.
.
(שם ד׳ א׳)
5מחרצנים ועד זג. תניא, ר' יוסי אומר, חרצנים פנימים, זגים חיצונים, אמר רב יוסף, כמאן מתרגמינן מחרצנים ועד זג – מפורצנין ועד עיצורין, כר׳ יוסי לבפורצנין משמע פנימי כמו אפילו פרצידי דתותא קלא (תענית ד' א') דהיינו גרעינין, ועצורין משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (ס"פ וישב) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון. ודעת ר' יהודה להיפך, דחרצן חיצוני וזג פנימי, ויש להביא סמוכין לדעת ר' יוסי ממ"ש בכ"מ בגמ' לענין כלאים, אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן, ואי חרצן הוו הקליפות הלא לא שייך בהו זריעה, וכן ראיה ממ"ש במ"ר פ' צו דזוג הוא מעין מלבוש, וכמ"ש שם הוי קאים לבוש זגי, ובשבת ס"ו ב' ובני מלכים בזגים פירש"י במלבושיהם, וע"ע בסוגיא כאן מביא סימן לדעת ר' יוסי מזוג של בהמה המבואר בשבת נ"ג ב' עי"ש.
ועיין בע"ז ל"ד ב', אמר רב אחא, הני פורצני דארמאי וכו', ופירש"י פסולת של ענבים, ולא ידעתי למה לא פירש גרעינין של ענבים שהם חרצנים, וי"ל שהוכרח לפרש כן, משום דא"א לומר דהכונה התם על חרצנים, משום דדין חרצנים מבואר מפורש בגמרא שם ביחוד, ת"ר החרצנים והזגין של עובדי כוכבים וכו', וא"כ מאי אתא רב אחא לאשמעינן במה שמבואר שם בברייתא, ולכן הוכרח לפרש שהוא מין אחר.
.
(שם ל"ד ב', ל"ט א׳)
6מחרצנים ועד זג. וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים ועד זג, לומר לך, כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה יכול למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב בדרך שפרט בנזיר לגולכן כתב מחרצנים ועד זג שהוא כלשון הפרט וכלל הקודמים מיין ושכר מכל אשר יעשה להורות על פרט וכלל ופרט.
אך צ"ע בכלל הקושיא מה ת"ל מחרצנים ועד זג, והא אצטריך לכלל ופרט, דע"פ רבוי זה מרבינן כל דבר, כמבואר בפסוק הקודם בדרשה מיין ושכר ובתוס' פירשו כונת הקושיא דר"ל לכתבי' קודם הכלל, אבל אין זה מבואר, דהא כך דרך הלשון לכתוב מקודם כללים ואח"כ פרטים. ונראה הכונה דקשה לו דכיון דסופנו לרבות כל דבר לא הו"ל לכתוב מחרצנים ועד זג במ"ם השימוש אלא חרצנים וזג, וכמו שכתב חומץ יין וחומץ שכר, ענבים לחים ויבשים, דלשון מחרצנים ועד זג משמע רק בדברים אלו ובדברים שבין חרצנים ובין זג, אבל לא דברים זולתם, ודו"ק.
.
(שם ל"ד ב׳)
7ועד זג. אמר רבינא, ועד זג – לאתויי דבין הביניים לדהם ענבים קטנים שבין הגדולים שאינם רואים פני החמה ואינם מתבשלים כל כך ולא יהיו גדולים לעולם ואינם בכלל ענבים שבפסוק הקודם. והנה אע"פ דבפסוק הקודם מרבינן מן וענבים לחים אפילו בוסר וא"כ לכאורה אך למותר לרבות דבין הביניים, צ"ל דהני גריעי עוד מבוסר, לפי שבוסר יבאו עוד לידי ענבים גדולים משא"כ אלה, כן פירש ר"ת ורש"י פי' בע"א.
.
(שם שם)
8ועד זג. מגיד שלא פטר בו אכילת צער, שיכול ומה יוהכ"פ חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כש"כ, ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל להזג הוי אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי כמ"ש בפסחים מ"ב ב' הא בפורצני ופורצני הם זגין [ע"ל אות ל"ב], ומשמיענו דעד זג שהוא אכילת צער לא יאכל וכדמפרש. ונראה בטעם החילוק כאן מיוהכ"פ, דביוהכ"פ הוי חובת גברא לענות נפש וכיון דאכילה של צער מזיק לגוף לכן פטור, וכמ"ש ביומא פ' ב' האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור, מאי טעמא, אשר לא תעונה כתיב, פרט למזיק, משא"כ בנזיר אסרה התורה עליו לאכול מינים אלו, ולכן נאסרים בכל אופן.
[ספרי].