1כל ימי נדר נזרו. נזיר שכלו לו ימיו וגלח חייב, מאי טעמא, דאמר קרא כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו, לרבות ימים שלאחר מלאה כימים שלפני מלאת לועיין מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל בריש פסוק הקודם בדרשה כל ימי נזרו וצרף לכאן.
.
(נזיר י"ד ב', ט"ו א׳)
2נדר נזרו. א"ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין, אמר מר זוטרא, שאני התם, דאמר קרא נזרו – שלו יהא לזטעם דרשה זו הוא, משום דבכל אה"נ הוי הדבר כמו שאינו שלו אחרי דאסור עליו בהנאה וכמ"ש רש"י בב"ק מ"ד ע"א לענין שוה"נ דאינו מוקדש דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה, אבל מדקרא הכתוב כאן נזרו בכנוי הקנין משמע ששלו הוא.
.
(פסחים כ"ג א׳)
3נדר נזרו. מלמד שנדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו לחר"ל שאם נדר נזירות מפרט אחד, כגון רק משתית יין, אין הולכין בתר נדרו שיהא רשאי לטמא למתים ובתגלחת, אלא אסור בכולם, וטעם הדבר משום דמתנה על מש"כ בתורה.
[ספרי].
4תער לא יעבר. ת"ר, תער – אין לי אלא תער, תלש, מירט, סיפסף כל שהוא מניין, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה ת"ל תער, לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער לטר"ל לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער, לפי שלא כתוב שם בענין (פ' י"ח) אלא וגלח את שער ראש נזרו ולא כתיב בתער, לכך כתב כאן תער ללמדך שאותה תגלחת דטהרה לא יהא אלא בתער, דמכלל לאו המפורש באיסור אתה למד הן בהיתר. –
ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ב מנזירות כתב וז"ל, העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשירם אינו לוקה אלא בטל מ"ע שנאמר גדל פרע שער ראשו, עכ"ל. ותמה הלח"מ מאין הוציא הרמב"ם דין זה, ובפרט לפי מ"ש בגמרא לרבות כל המעבירים.
ונראה לי דטעמו ומקורו של הרמב"ם בזה הוא מסוגיא מ' א', שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, ופריך פשיטא, ומשני מהו דתימא משום דהעברת שער הוא, ואפילו סך נשא, קמ"ל. ר"ל דהו"א דמעיקר המצוה היא שלא יהיה שער על ראשו [כשמטהר] וממילא לא איכפת לן באיזה אופן לא יהיה השער, אם בתער אם בסם, קמ"ל דמעיקר המצוה שיעביר בתער, ואם העביר בסם לא קיים מצות גילוח, הרי מבואר מפורש דבמצות גילוח בטהרה אינו יוצא בהעברה ע"י סם, וא"כ הוא הסברא נותנת דגם באיסור גילות [היינו באמצע ימי הנזירות] אם העביר ע"י סם אינו עובר על לאו דלא יעבור, כמבואר, דכך הוא הטעם והסברא, מה שבמצות גילוח אינו יוצא, באיסור גילוח אינו עובר, ודו"ק.
.
(נזיר ל"ט ב׳)
5תער לא יעבר. קרי ביה לא יעבר, לא יעבור הוא ולא יעבור לו אחר, מלמד שהתגלחת עשו בה מגלח כמתגלח מפשוט דמדייק מדלא כתיב לא יעביר, כמו בר"פ בהעלתך והעבירו תער דקאי עליו ומדכתיב יעבר משמע דקאי אתער שלא נתפרש בזה הפועל ומשמע בין הוא ובין אחר. והנה דין זה בא כאן בגמרא בקיצור, מפני שעיקר החידוש כאן רק לעשות מגלת כמתגלח, אבל בעיקר חיוב המתגלח בהכרח צ"ל דזה הוא רק אם סייע להמגלח, דבלא"ה הוי לאו שאין בו מעשה, וכמ"ש כהאי גונא במכות כ' ב' לענין איסור הקפת הראש והזקן, יעו"ש. וכ"פ שם הרמב"ם בפי"ב ה"ז מעבודת כוכבים, וחידוש שכאן סתם ולא פירש.
.
(שם מ"ד א')
6תער לא יעבר. אמר ר׳ יוחנן משום רבי ישמעאל, הלכה עוקבת את המקרא, התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר מאהלשון עוקבת ענינו מקפחת את עקבו ממעמדו, ור"ל הלכה המקובלת איש מפי איש עד משה רבינו עוקבת את הדין המפורש לפי פשטות הכתוב וכדמפרש, שהתורה אמרה בתער והלכה מקובלת בין בתער בין בזוג בין בתלישה ובין במירוט. ולא ידעתי למה קרי לזה עקירת מקרא, והלא כפי המתבאר בדרשה דלעיל ילפינן חידוש דין זה מגוף הפסוק, ומאי שנא דרשה זו משאר דרשות אין מספר כאלה שבש"ס שעליהן לא אמרו עוקבות מקרא אלא כמפורש בתורה חשבינן להו, וי"ל.
.
(סוטה ט"ז א׳)
7תער לא יעבר. הא עבר חייב, מלמד שהתגלחת סותרת המנין מבר"ל שאם באמצע הנזירות גלח שערו סותר המנין וחייב מלקות ומונה מחדש.
, [וכמה סותרת, שלשים יום, מאי טעמא] דאמר קרא גדל פרע שער ראשו, כמה הוא גידול שער – שלשים יום מגבזה הוא מוסיף לבאר שאם נזר לזמן מרובה אינו סותר כל משך הזמן אלא שלשים יום, דבעינן דכשיגלח תגלחת של מצוה יהיה לו גידול שער של שלשים יום, ועל זה הוא נותן טעם דכמה הוא גידול שער שלשים יום, וממילא לאחר שיעברו שלשים יום יהיה לו גידול שער, ולכן אינו סותר הכל, ולאפוקי מסתירת טומאת מת שאם נטמא באמצע הזמן במת סותר אפילו מאה יום, כגון אם נזר למאה יום ונטמא בסוף התשעים מונה כל המאה מחדש, כפי שיתבאר לקמן פסוק י"ב, ועיין בבבלי נזיר מ"ד א' מענין זה.
.
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"ג)
8עד מלאת הימים. יכול מעוט ימים שנים, ת"ל קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, אין גידול שער פחות משלשים יום מדנראה דר"ל משום דדרך בני אדם לגדל שער ל' יום דעד אז ליכא כובד, וש"מ שסתם נזירות שלשים יום. ועיין מש"כ בכלל ענין זה בסמוך אות מ"ט.
.
(נזיר ו׳ ב')
9עד מלאת הימים. סתם נזירות שלשים יום, אית דאמרי נשמעינה מן הדא, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים (ר"פ תצא), מה ימים שנאמר להלן שלשים אף ימים שנאמר כאן שלשים מהנראה דלא רק ע"פ שווי המלות לבד דריש, אלא גם ע"פ שווי הענינים בכלל, כי ענין נזירות בכלל כתבו התוס' בנזיר ד' ב' שסתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידם כדי להצטער ולכפר על עונם, יעו"ש, ולפי"ז אחרי דחזינן שהגבילה התורה לשבויה במלחמה שתצטער על עזבה את אביה ואת אמה ירח ימים, ש"מ דשיעור צער הוא במשך זמן כזה, ומכיון דגם הנזיר קיבל עליו להצטער, לכן הוגבל גם אצלו שיעור זמן נזירותו שלשים יום, וסמכו חז"ל זה על גז"ש משווי המלות ימים ימים, וע"ע מה שכתבנו בענין זה בפ' שמיני בפ' ראשיכם אל תפרעו, דמטעם זה סמך הרמב"ם בריש פ"ו מאבילות סמך לשיעור אבילות שלשים יום מפסוק זה ובכתה וגו' אע"פ דבגמרא לא הובא זה, יען דהפסוק הזה מורה דמשך זמן צער ואבילות הוי שלשים יום, יעו"ש. ובכלל דרשה זו דסתם נזירות שלשים יום עיין מש"כ בסמוך אות מ"ט.
.
(ירושלמי נזיר פ"א ה"ג)
10עד מלאת הימים. סתם נזירות שלשים יום, אית דאמרי נשמעינה מן הדא, עד מלאת הימים, כמה הן ימים מלאים – שלשים מוהבאור הוא מפני שחדשה של לבנה אינה אלא כ"ט יום ומחצה בקירוב, וצריך למלאות להשלים המספר שלשים יום, וזה מרומז בלשון עד מלאת הימים, אמנם אין זה אלא רמז ואסמכתא בעלמא, ועיקר המקור מסתם נזירות שלשים יום יתבאר בסמוך אות מ"ט, יעו"ש.
.
(שם שם)
11קדש יהיה. אמר רבי אלעזר, כל היושב בתענית נקרא קדוש, שנאמר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה מזובגמרא פריך מי אמר ר"א הכי, והאמר ר"א לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, [ר"ל כאלו כל מעיו קדושים ואסור להכחישן בתענית] שנאמר בקרבך קדוש, ומשני, לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה, ולקמן בפ' י"א בדרשה מאשר חטא וגו' מובא דרשת ר' אלעזר הקפר שהיושב בתענית נקרא חוטא, יעו"ש. ומפרש בגמרא דפליג אר' אלעזר דאמר נקרא קדוש, ותמה אני למה אינו משוה הגמרא דעת שניהם כמו שמשוה דעות ר"א גופיה השונות כמש"כ דיש חילוק בין היכי דיכול לצעורי נפשיה ובין היכי דאינו יכול. –
אבל ראה זה מצאתי לנכון לקיים גירסא ישנה בסוגיא זו, כי זה לשון הגמרא, אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר לה כר"א הקפר וכו', ר"א אומר נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו וכו', ולשמואל הא איקרי קדוש, ההוא אגדל פרע קאי, ופירש"י ששערו אסור בהנאה, אבל הוא עצמו אינו קדוש, עכ"ל. ודבר פלא הוא מ"ש הוא עצמו אינו נקרא קדוש שהרי מפורש אומר הכתוב (פ' ח') כל ימי נזרו קדוש הוא לה', וקאי על גוף הנזיר כמבואר שם לפנינו.
אך הנה בע"י נמצא הגירסא כך, ולשמואל הא אקרי קדוש, ומשני ההוא דמצי לצעורי נפשיה, ותירוץ זה מכון ממש לתירוץ שמתרץ הגמרא בישוב דעות המחולקות של ר"א כמש"כ, והמגיהים מחקו גירסא זו, והעמידו במקומה הגירסא שלפנינו בגמרא ההוא אגדל פרע קאי, ולפי מש"כ יש סמוכים נאמנים לקיום הגירסא המחוקה, כמו שבארנו. וע"ע מש"כ השייך לענין זה בכלל לקמן פ' י"א בדרשה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.
.
(תענית י"א א׳)
12קדש יהיה. המקדש בשער נזיר אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, דאמר קרא קדוש יהיה גדל פרע, גידולו יהיה קדוש, אי מה קודש תופס את דמיו והוא יוצא לחולין אף שער נזיר כן, מי קרינן קודש – קדוש קרינן מחפירש"י להכי קרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליהם, קודש משמע שם קדושה [דנתפס הקדושה אף בהדמים], וקדוש משמע הוא קדוש. –
אמנם יש להעיר, כי לכאורה היה אפשר לילף בפשיטות דשער נזיר אסור בהנאה עפ"י מ"ד בסוגיא כאן ובכ"מ דכלאי הכרם אסורים בהנאה מדכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש, והיינו שטעונין שריפה ואסורים בהנאה, וא"כ ה"נ מדכתיב בענין (פ' י"ח) וגלח הנזיר וגו' ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, הרי מפורש דאסור בהנאה.
וי"ל דאי מהתם הו"א דרק אם גלח בתום נזירותו אסור השער משום דהכל נעשה כמצותו, משא"כ אם נתגלח באמצע ימי נזירותו, קמ"ל בפסוק זה דכל משך ימי נזירותו קדש השער, וע"ע בסמוך יש עוד צריכותא.
.
(קדושין נ"ז ב׳)
13קדש יהיה. סתם נזירות שלשים יום, מנא הני מילי, אמר רב מתנא, אמר קרא יהיה, יהיה – בגמטרי"א שלשים מטכתב הרמב"ם בפי' המשנה, ענין זה מקובל לחז"ל, ונתנו סמך לזה על דרך סימן, עכ"ל. ולעיל ובסמוך באו עוד מקורים וטעמים על שיעור זמן זה, ומשמע דלפי אותן הדרשות א"צ עוד לדרשה דיהיה בגימטריא שלשים, אבל מדברי התוס' כאן ד"ה שומע אני מבואר דאפי' לאותן הטעמים צריך הדרשה דיהיה, וצ"ל דכונתם כמש"כ הרמב"ם דדרשה דיהיה אינה דרשה עקרית רק באה לסימן בעלמא, ולכן עפ"י כל הדרשות יצויין עוד המספר עפ"י מנין יהיה לסימן ואסמכתא בעלמא.
.
(נזיר ה׳ א')
14קדש יהיה. למה נאמר, לפי שהוא אומר (פ' י"ח) וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלח במצותו ששערו אסור ואוסר, גלחוהו לסטים מניין, תלמוד לומר קדש יהיה – מכל מקום נכונת הקושיא למה נאמר, דאי משום קדושת גופו כתיב בסמוך בפ' ח' כל ימי נזרו קדוש הוא לה', ואי משום קדושת שערו ג"כ ידעינן ממה דכתיב בפ' י"ח וגלח הנזיר וגו' ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, ש"מ דמדטעון שריפה אסור בהנאה.
[ספרי].
15קדש יהיה וגו׳. למעוטי נזיר מצורע שמגלח את כל שערו נאוהיינו נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כל שערו וכמבואר בפ' מצורע והיה ביום השביעי וגלח את כל שערו. והנה בספרי בא ענין דרשה זו ברוב אריכות ומשובש מאד, ואנחנו העתקנו בזה עפ"י מה שמצאנו בלשון הרמב"ם פ"ז הט"ו מנזירות וז"ל, וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכו', והלא [ר"ל אע"פ] נזיר שגלח בימי נזרו עבר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהיה [והל"ת היא תער לא יבא על ראשו], ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא הל"ת, ולפיכך באה העשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותה, עכ"ל. הרי דעיקר הטעם והסברא שנזיר מצורע מגלח, הוא מפני שבימי צרעתו אינו קדוש. ועפ"י זה בררנו נוסחת הספרי דמלשון קדוש יהיה בא למעט נזיר מצורע כמש"כ, ובסוגיא דיבמות ה' א' בא פלפול ארוך בענין זה בכלל, והוא מסתעף להכלל עשה דוחה ל"ת שביארנוהו במקום אחר.
.
(שם)
16גדל פרע. וכתיב התם (יחזקאל מ״ד:כ׳) ופרע לא ישלחו, שמע מינה דשלוח לישנא דרבויי הוא, לפיכך האומר הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר נבומה התם בכהן הדיוט פירושו דשילוח פרע לישנא דרבוייא וגידולא, וכמ"ש בסנהדרין כ"ב ב' פרע ליהוי עד שלשים ומרבי לא לרבי טפי משלשים [כפי שיובא בבאור דרשה הבאה], אף לשון שילוח פרע באומר הרי עלי לשלח פרע גידול שער הוי, והכי משמע שיניחנו לגדל עד שיבא לכלל פרע שהן שלשים, ועיין מש"כ באות הבא.
.
(נזיר ג׳ א׳)
17גדל פרע. סתם נזירות שלשים יום, מנה"מ, א"ר יאשיה, דאמר קרא, גדל פרע שער ראשו, אין גידול שער פחות משלשים יום נגעיין מש"כ לעיל אות מ"ט דעיקר ענין זה דסתם נזירות שלשים יום הוא מקובל לחז"ל, ורק אסמכוהו ארמזים ואסמכתות שונות, וכאן הוא מפרש דכן הוא עפ"י הסברא והטבע דסתם שיעור גידול פרע הוי שלשים יום, משום דדרך בני אדם לגדל שער ל' יום דעד אז ליכא כובד.
ועיין בתענית י"ז א' למ"ד דכהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום דכתיב בהו (יחזקאל מ״ד:כ׳) ופרע לא ישלחו, וילפינן בגז"ש פרע פרע מנזיר דהוו שלשים כמבואר בדרשות שלפנינו בפסוק זה, ופריך רב פפא לאביי ודילמא ה"ק רחמנא לא לירבו כלל ופירש"י אלא יסתפרו בכל יום, דהכי משמע ופרע דהיינו שלשים לא ישלחו אלא יגלחו, ומשני דהלשון ופרע לא ישלחו משמע פרע ליהוי שלוחי הוא דלא לשלחו, והקשו התוס' מאי מקשה לא לירבו כלל א"כ גז"ש דפרע למה לי, ותירצו דשמא ר"ל לא לירבו עד ל' אלא יגלחו בכ"ט, עכ"ל, וכ"כ בסנהדרין כ"ב ב'. והנה לא נתבאר איך הוי במשמעות הלשון לא לירבו כלל, כמש"כ התוס' לא לירבו עד שלשים, דבעלמא הלשון כלל משמע כלל לא.
ולכן נראה דצריך להגיה מעט בגמ' והיינו להפריד המלה כלל לשתים ולגרוס כל ל' [כל שלשים] ויתבאר כפי' התוס' ואימא לא לירבו כל ל' אלא יגלחו בכ"ט, וניחא הכל.
.
(שם ו׳ ב׳)
18כל ימי הזירו. נזיר שכלו לו ימיו לוקה על הטומאה, דאמר קרא כל ימי הזירו, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת נדעיין מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל ריש פסוק ד' בדרשה כל ימי נזרו, וצרף לכאן.
.
(שם י"ד ב׳, ט"ו א')
19על נפש מת. יכול אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר (פ׳ אמור) מכה נפש בהמה, ת"ל על נפש מת לא יבא, בנפש אדם הכתוב מדבר נהדבהמה לא איקרי מת, ואע"פ דכתיב בפ' משפטים והמת יהיה לו, אך לא נמצא בשום מקום שם נפש מת על בהמה, ור' ישמעאל ס"ל בגמ' דא"צ למעט בהמה מנפש מת, דכיון דכתיב לא יבא ע"כ בנפש המטמא בביאה היינו באהל הכתוב מדבר, ונבלת בהמה אינה מטמאה באהל.
.
(שם מ"ח א׳)
20לא יבא. אמר רבה בר רב הונא, מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא (פ׳ ז') וכשהוא אומר לא יבא, להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה נור"ל על טומאת נגיעה ועל הביאה לאהל המת, ולפעמים יצוייר שיתחייב על שתיהן כגון אם נכנס לבית ושהה שם עד שמת שם מת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ה"ז לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא, מפני שטומאה וביאה באין כאחת. אבל אם נכנס כדרכו הוי טומאתו קודמת לביאתו, שמעת שיכניס אצבעות רגלו נטמא, ומשם ביאה אינו חייב עד שיבא כולו. והמפרש כתב בזה"ל, כתיב לא יטמא וחזר ואמר לא יבא, עכ"ל. ואין לשון זה מדוקדק דבאמת כתיב מקודם לא יבא ואח"כ לא יטמא, וצריך תיקון קצת.
.
(שם מ"ב א׳)