תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 6 · פסקה 2

דבר וגו׳. תניא, רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ^איתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ז' א' ולפנינו בהמשך הפרשה הקודמת שהיו משתדלין לעורר את הסוטה שתודה כדי שלא יצטרך למחוק שם הקודש על המים, ולתכלית זה היו פותחין לה במאמרי זכות והיו אומרים לה הרבה יין עושה, ר"ל שאולי שתתה יין הרבה נכשלה, מפני שרבוי יין גורם לקלקול זנות וכמ"ש (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב, וכ"א בברכות מ' א' אין לך דבר שמביא יללה על האדם כמו היין, ומבואר בגמרא סוטה שם שהיו במעמד אותו המוסר הרבה אנשים ונשים, וכשהיו שומעין דבר הקלקלה הבאה ע"י יין היו רבים נוזרים עצמן מן היין, וזהו ענין סמיכות הפרשיות. .
(סוטה ב׳ א׳)

דבר אל בני ישראל. הכותים אין להם נזירות, דכתיב דבר אל בני ישראל ולא הכותים ^בשאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו, והרבותא בזה י"ל דאע"פ דבכמה דברים שוה נזירות לנדרים, כפי שיתבאר בפסוק בסמוך, וקיי"ל שהעובדי כוכבים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל בזה אין שוין, וי"ל בטעם הדבר, משום דקרבנות נדרים הוי מצוה שבממונו, וכשמקדיש הממון נקדשים, משא"כ נזירות הוי מצוה שבגופו, ולא נצטוו העובד כוכבים על מצוה זו. .
(נזיר ס"א א')

ואמרת אלהם. לרבות את העבדים לנזירות ^געיין מש"כ בפרשה הקודמת בריש פסוק י"ב בדרשה ואמרת אליהם לרבות את הגרים בטעם רבוי כזה מלשון ואמרת אליהם וצרף לכאן, וע"ע להלן בפ' כי נזר אלהיו על ראשו השייך לדרשה זו. ובגמרא כאן איתא עוד, נשים יש להן נזירות, ונראה דנשים אגב עבדים נקט, אבל א"צ להשמיענו זה ביחוד אחרי דבפסוק כתיב מפורש איש או אשה. .
(שם שם)

איש. מה ת"ל איש, לרבות בן י"ג שנה ויום אחד, שאע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיים ^דדלשון הפלאה כאן מורה על מי שהגיע לכלל דעת להפלות ולפרש לשם מי ולשם מה קיבל נזירות [מלשון והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו'] וא"כ סתם בר דעת כזה הוא גדול, וא"כ למה נאמר איש המורה ג"כ על גדלות, והיה אפשר לכתוב אדם, כדכתיב כ"פ, ולכן דריש שבא לרבות שאם הוא בן י"ג שנה ויום אחד שאז נקרא איש, כמבואר לפנינו בפ' וישלח, אז אפילו אינו יודע להפלות ולפרש ג"כ נדרו קיים כיון דנחשב לגדול, וע"ע מש"כ בסמוך בדרשה כי יפליא ובר"פ מטות. .
(נדה מ"ו א׳)

או אשה. אשה מהו להתפיס לה נזירות בלשון איש ^האם אמרה הריני נזיר ולא הריני נזירה. , א"ר יוסי, כל עצמו אינו קרוי נזירות אלא בלשון איש, איש או אשה כי יפליא לנדור ^והמפרשים נדחקו בבאור דרשה זו, עי' בפ"מ שכתב דהדיוק הוא מכי יפלא דהוא לזכר, אבל אין זה נכון, דכי יפלא קאי על פעולת קבלת הנזירות ולא על לשון הקבלה. והנכון דהדיוק הוא דמדכתיב לנדר נדר נזיר (שהוא שם התאר לאיש העומד בנזירותו) ולא כתיב נדר נזירות (שהוא שם המקרה) משמע דגם האשה [שגם עליה קאי הפעל כי יפלא וכמו לחפשי ישלחנו (שמות כ"א) דקאי גם אאמה] אם נדרה נדר של איש, שאמרה הריני נזיר (בלשון זכר) נמי מתפיסין לה נזירותא. ובירושלמי כאן צ"ל וגו' ואסיפיה דקרא סמיך, ועי' עוד בק"ע דפי' הדיוק באופן אחר, אבל לפי דברינו א"ש מאד דברי הירושלמי. .
(ירושלמי נזיר פ"ב ה"ב)

כי יפלא. תניא, רבי אליעזר אומר, נאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים ^זאחד בערכין (פ' בחקתי) כי יפליא נדר ואחד כאן. , אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר, מכאן רמז להתרת נדרים מן התורה ^חבאור הענין, כי בכלל לא מצינו ענין התרת נדרים ע"י חכם בתורה, וכל פרשת נדרים שבפ' מטות איירי רק בהפרת נדרים ע"י האב והבעל, ובכ"ז מכיון דהתרת נדרים ע"י חכם הוא דבר ידוע ומקובל באין כל ספק, טרחו חז"ל למצוא לזה רמז בתורה, ומבואר בגמרא כאן כמה רמזים בזה, ור' אליעזר מוצא רמז לזה בכפל לשון כי יפליא, והבאור הוא, דלשון הפלאה ענינו באור ופירוש, וכתרגומו ארי יפרש, ולמה כתב בלשון זה בערכין ובנזיר, לרמז אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי ולא לדעת כן, והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר, והנה לפי"ז מבואר בתורה ענין התרת חכם את הנדר.
ודע דנראה לומר דכל עיקר דרשה לר"א נוגעת רק לענין נדרים, אבל לענין נזירות אין כל נ"מ אם נמצא לימוד להתרת חכם או לא, משום דלפי המבואר בערכין כ"ג א' דר"א ס"ל אין שאלה להקדש, ובנזיר ט' א' מבואר דמאן דס"ל אין שאלה להקדש ס"ל גם דאין שאלה לנזירות, וא"כ לדידיה א"א כלל לשאול אנזירות, ויש לפלפל בזה, אבל אין צורך לזה, יען דלא קי"ל בזה כר"א, אלא דיש שאלה בנזירות. .
(חגיגה י׳ א׳)

כי יפלא. מה ת"ל כי יפליא, לרבות מופלא סמוך לאיש שנדרו נדר ^טכי השם איש יונח רק על בן י"ג שנים ויום אחד כמשכ"ל אות ד', והתואר כי יפליא מורה שידע להפלות ולהבין לשם מי נדר ונזר, וזה יצוייר לפעמים גם בפחות מבן י"ג שנה, ומזה דרשו חז"ל מופלא הסמוך לאיש, והיינו בן י"ב שנה ויום אחד, אבל בפחות מזה קטן גמור הוא ואפי' הפלאתו לא מהני, כיון דדעתו עדיין לא נתכוננה, ועי' לעיל אות ד' ולקמן ריש פ' מטות, ולעיל בפרשה בחקתי בר"פ ערכין כתבנו מענין זה בארוכה. .
(תמורה ב׳ ב׳)

כי יפלא. לרצונו ולא אנוס ^יכבר כתבנו באות ד' דלשון הפלאה מורה על הדעת להבדיל ולפרש, יעוי"ש. וכאן מפרש שהוא גם מורה על בחירת הרעיון והרצון החפשי של האדם, יען שהעושה דבר באונס אינו בגדר הפלאה, וכן כתיב בקרבנות לפלא נדר או נדבה (פ' שלח), והתם בודאי צריך להביא ברצונו החפשי כמש"כ יקריב אותו לרצונו (ר"פ ויקרא), וע"ע בספרי. [ספרי].

נדר נזיר להזיר. מה ת"ל נזיר להזיר, לעשות כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ^יאכנויי נזירות נקראים כגון במקומות שאנשיהם עלגים ומפסידים את צחות הלשון, ומכנין דבר ושם ידוע במבטאים ומלות משובשים הולכין אחר כונת אותן המבטאים, ונקרא כנוי, מענין המכנה שם לחבירו, כלומר כנוי לשם העקרי והברור, וכגון במקומות ידועים שנשתבשו לקרוא לנזיר נזיק נזיח פזיח, ואמר אהא נזיק וכו', הרי זה כנוי לשם נזיר שבתורה והוי נזיר, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון העם באותו מקום ובאותו זמן, וכן קי"ל לענין נדרים וערכין וחרמים והקדשות וקרבנות, ומסמיך זה אכפל הלשון נזיר להזיר, דלאו אורחיה דקרא לכתוב כן, דבעלמא המקור קודם אל שם הפעולה, כמו לאסור איסר, לקיים כל דבר, וגם כאן הול"ל להזיר נזיר. וידות נזירות נקראו כגון שהיה תפוס בשערו ואמר אהא נאה, וכונתו שיהיה נאה בגידול שער, ונקראו ידות נזירות כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נזירות שבהן קבלת הנזירות אחוזה, וגם זה מסמיך אשינוי הלשון נזיר להזיר כמש"כ. .
(נדרים ג׳ א׳)

נדר נזיר להזיר. מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות, מה נזירות ידות נזירות כנזירות אף נדרים ידות נדרים כנדרים ^יבעיין באות הקודם באור ענין ידות. , ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות כן, ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל נדרי אשתו אף נזירות כן ^יגלכאורה לא משכחת בל תאחר בנזירות, דכיון שאמר הריני נזיר הו"ל נזיר, ואם אכל מה שאסור לו קם בלא יאכל, אך משכחת לה באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, דמן ההוא שעתא הו"ל נזיר, דשמא ימות מיד, וכמו בכהן שאמר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, משום דכל שעה אפשר לחוש שימות. .
(שם שם)

נזיר להזיר. מלמד שהנזירות חלה על נזירות ^ידכגון שאמר הרי עלי שתי נזירות, או שאמר הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, חלו עליו דיני שתי נזירות, ודינו מבואר בנזיר ט"ז א' שמגלח ראשונה ביום ל"א ולשניה ביום ס"א, ועוד יתבאר מזה לפנינו בהמשך הפרשה, ולמד כן מכפל לשון נזיר להזיר, כלומר, כשקיבל להיות נזיר אפשר לו להזיר עוד, ולולא הפסוק הוי ילפינן משבועה שחמורה מנזיר ובכ"ז אין שבועה חלה על שבועה. והנה אע"פ דבדרשה דלעיל ילפינן מכפל הלשון לכנויי נזירות מפרש בגמ' נדרים ג' ב' דתרתי ש"מ, משום דאי משום כנויים לבד היה אפשר לכתוב נזיר ליזור, כמו בנדרים דכתיב לנדור, ומדכתיב להזיר ש"מ תרתי.
וכתב הר"ן בנדרים ג' ב' וז"ל, לא שיהא שום הפרש בין ליזור ולהזיר, שהרי הה"א נבלעת היא בכמה מקומות כדאשכחן לנוד ולהניד, לשמיד ולהשמיד, אלא דהו"ל לכתוב דומיא דנדרים דכתיב לנדור, עכ"ל. והפסוקים שהביא הם במשלי כ"ו ב' כצפור לנוד, ובמ"ב כ"א להניד רגל ישראל, ובישעיה כ"ג לשמיד מעזניה, וציינם מפני שהן מיוחדות בתנ"ך, אבל צ"ע שהרי במלת לנוד א"צ כלל לכתוב ה', ובאורו במובן אחר ממלת להניד, שזה בקל וזה בהפעיל, ואולי ט"ס בדבריו, וצ"ל לגיד להגיד, ומכוין להפסוק במ"ב ט' ט"ו לגיד ביזרעאל שהוא במקום להגיד כפירש"י שם, וכמו כן היה אפשר לו להביא מן לשמיע קול תודה (תהילים כ״ו:ז׳) שהוא במקום להשמיע. .
(נזיר ה׳ א׳)

להזיר לה'. תניא, אמר שמעון הצדיק, מעשה באדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני, מה ראית לשחת שער נאה זה, אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו, ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, עמדתי ונשקתיו על ראשו, ואמרתי לו, כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ ^טולשם שמים, ולא דמי לשאר נזירות שסתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידם כדי להצטער ולכפר על עונם, וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתם כגון כשמטמאין באמצע ימי הנזירות ומונין מחדש ורבין עליהם ימי טומאה הן מתחרטין וע"י זה כשמביאין קרבנן הוי כמו חולין בעזרה, משא"כ זה לא יתחרט, ולכן היה אומר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ ממקרה כזה. ועיין ברמב"ם פי"ג הכ"ג מנדרים שכתב ע"פ מעשה זו דנדרים כאלו וכיוצא בזה, מי שנדר נדרים כדי לכונן הדעות ולתקן המדות והמעשים, הרי זה זריז ומשובח, יעו"ש. וע"ע מש"כ בזה לקמן בפ' י"א בדרשה וכפר על הנפש. .
(נזיר ד׳ ב׳)