1כי סקול יסקל וגו'. ת"ר, מניין שבדחיה ת"ל או ירה, ומניין שבסקילה ת"ל כי סקול, ומניין שבסקילה ובדחיה יטאם הוצרך לזה כגון אם דחפוהו ולא מת. ת"ל סקול יסקל או ירה יירה כפירש"י רבויא הוא, ולולא דבריו י"ל דדריש או כמו אם, וכמו או נודע כי שור נגח הוא (פ' משפטים), או הודע אליו חטאתו (פ' ויקרא) שפירושם – אם, והכא הכי הוי פורושו, סקול יסקל – אם ירה יירה, והיינו שאם לא די לו ביריה אז גם יסקל. , ומניין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה יירה, ומניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל כאר"ל גם לדורות בכל חייבי סקילה יהיה מקודם דחיה. .
(סנהדרין מ"ה א')
2או ירה יירה. ת"ר, מניין שהנהרג בב"ד טעון שתי דחיות, ת"ל או ירה יירה כבסמיך על המשנה כאן, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו, משום דכשהוא שכוב פרקדן הוא מגונה ביותר ועל זה דריש כאן מניין לנו שאם נהפך על לבו הופכו על מתניו, והיינו שתי דחיות, ומסמיך זה על הלשון יירה, כמבואר. ובספר מראה הפנים הקשה הא איצטריך יירה לדרשה הקודמת דאף לדורות כן, והאריך בזה, ולדעתי הנה בודאי עיקר הטעם דהופכו על מתניו [היינו דחיפה שניה] הוא כדי שלא ישכב באופן מגונה, פרקדן, כמש"כ, וכעין מש"כ לא תלין נבלתו וגו', דהוא ג"כ כדי שלא יהיה גוף האדם בבזיון, כמש"כ שם. ורק מסמיך זה על לשון יירה כדרך חז"ל להסמיך כל ענין ומנהג יפה בלשונות הכתובים, וא"כ לא שייך להקשות הא איצטריך יירה לדרשה אחריתא, אחרי דמה שדריש כאן הוא רמז ואסמכתא בעלמא, ואין קפידא לתלות רמז בעלמא על לשון התורה אף כי כבר נדרש אותו הלשון למילתא אחריתא כנודע בדחז"ל. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ה)
3אם בהמה. אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני, דכתיב אם בהמה, וחיה בכלל בהמה כגכדכתיב בפ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו וכתיב בתריה מכל הבהמה. , אם – לרבות את העופות כדדהלשון אם אם משמע דהקפידא היא שלא לגעת בהר, וא"כ אין נ"מ מי ומי הנוגע, ורק תפס מין אחד לדוגמא, אבל אין ה"נ שגם עופות בכלל האיסור. .
(ב"ק נ"ד ב׳)
4אם בהמה אם איש. תנא רמי בר יחזקאל, אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש היה נידון בכ"ג דיינים כהדכבר הקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך, וקיי"ל שדיני נפשות נדונים בכ"ג סנהדרין כפי שיתבאר אי"ה בפ' משפטים. אף בהמה היתה נדונית בכ"ג דיינים כור"ל אף בהמה שקרבה להר סיני נידונית כן, וכתבו התוס' אע"פ דאין נ"מ במאי דהוי הוי, אך נ"מ לאסברי קראי, ונראה כינתם להסביר הלשון אם שלכאורה הוא מיותר.
ודע דמדרשה זו יש להעיר במש"כ התוס' כאן בסיגיא בדיבור הקודם לענין הפסוק והרגת את האשה ואת הבהמה דצריך לאקשויי שני שבקרא לראשון שבו, דהיינו בהמה לאשה, יעו"ש. והרי כאן מקשינן בהמה לאיש והיינו ראשון לשני, וע' במכות ה' ב' במשנה ובגליון הש"ס ותוי"ט שם וצ"ע. .
(סנהדרין ט"ו ב׳)
5במשוך היובל וגו׳. מכדי כתיב (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, מה ת"ל במשוך היובל המה יעלו בהר כזוהלשון אל מול ההר ההוא משמע ליה כל זמן שהוא בקדושתי' כשהשכינה עליו וכשנסתלקה שכינה מותר, ואע"פ דזה הפסוק כתיב בדברות האחרונות (פ' תשא) אך עיקר ענין זה נפקא ליה מסברא דאחרי סלוק שכינה אין בו קדושה, ורק מסמיך זה על לשון ההוא. , ללמד שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כחר"ל דאע"פ שנאסרו לעלות בהר רק כל זמן שהשכינה שם אשמעינן דבכ"ז לאחר שעבר אותו הזמן והמאורע צריך להתיר מחדש אותו הדבר שנאסר. וע"ע לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ופרטי דין זה ברמב"ם פ"ב מממרים. –
והנה באור הלשון במשוך היובל מורה על הפסק הקדושה שתשרה בהר, כלומר כשתהיה סלוק שכינה, וכ"מ בדרשה שבסמוך, ואינו מבואר איך מובן ענין זה בלשון במשוך היובל. ובמכילתא איתא במשוך היובל – כשימשוך היובל את קולו, ונראה הכונה על פי הנהוג אצלנו בסדר תקיעות דר"ה, דכשמשלימין לתקוע תוקעין תקיעה אחת ממושכה והכל יודעין שהוא גמר התקיעות, ואנו קוראין אותה תקיעה גדולה [ובאמת היה יותר נאות לקראה תקיעה ארוכה או ממושכה דגדולה משמע בקול ולא בזמן], וכן הנהוג בכל מיני קריאות השיר בפה ובכלי להאריך הברת השיר בהגמרו, ועל זה אמר כאן לסימן מתי ידעו שמותר לעלות בהר, אז במשוך היובל את קולו לכשיתקעו תקיעה ארוכה וממושכה, ויובל היינו שופר [ע' ר"ה כ"ו א'] כי אז ידעו שנפסק ונגמר הענין, ודו"ק. .
(ביצה ה׳ ב׳)
6במשוך היובל וגו'. תניא, ר׳ יוסי אומר, לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהיתה השכינה שרויה עליו אמרה תורה (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, וכשנסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר כטעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ודרשה זו הובאה בגמרא לענין מעשה בשני חכמים, רב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק, שר"נ בר"ח אמר לר"נ בר"י ליקום מר ליתוב לגבן, ר"ל שבקשו לישב במקום מכובד והשיב לו בדרשה זו לא המקום מכבד וכו', כלומר שא"צ לזה, ושוב אמר ליה ר"נ בר"ח אי הכי איזול אנא לגביה דמר, אמר ליה רנב"י, מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס, ופירש"י ותוס' שכוון בזה דאביו [של רנב"י] הוא לגבי אביו של ר"נ בר"ח כהדיוט, והוא כשיעור פרס למנה, ואינו ראוי שילך הוא לגביה, יעו"ש.
ואני תמה מי נתן רשות לרב נחמן בר יצחק להשתמש במליצתו בבזיון אביו ולכנותו בשם הדיוט [כמש"כ התוס' דבן פרס פירושו הדיוט], ואף קשה מניין להם שאביו של רנב"י היה הדיוט, ואי משום דלא נקרא בשם רב, אך הלא כמה וכמה חכמים שנקראו בשם העצמי לבד, כמו אביי, אילפא, עולא, שמואל, והרבה מאד, וגם אמרו גדול מרבן שמו, ואף גם יש סמך נאמן שאביו של רנב"י היה ת"ח, לפי פירש"י בגיטין ל"א ב' דסתם רב נחמן שבש"ס הוא רב נחמן בר יצחק, ומצינו שהיה אביו של רב נחמן סתם ספרא דדייני דמר שמואל (ב"מ ט"ז ב'), וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי (גיטין ב' ב') ולספרי דדייני שאלו דינים וידעו (סנהדרין כ"ט ב'), וא"כ הלא לא היה הדיוט בודאי. ועוד יותר מזה פלא שאותו בעצמו חשב רב נחמן ליותר מכובד מאביו, שהרי את עצמו כינה בשם מנה ואת אביו בשם בן פרס, ואיה איפה הכיבוד אב.
אבל לולא פירש"י ותוס' נראה ברור דהלשון בן מנה ובן פרס אינו במובן בן תולדי כמו יצחק בן אברהם, אלא שם תאר, כמו בן חכם, בן כסיל, בן פורת, בן אוני, בן הבקר, בן יונה, וכדומה הרבה מאד, וגם כאן הכונה מנה בן מנה – חכם גדול וחשוב, ומנה בן פרס – חכם שאינו שלם, כמו פרס הוי חצי מנה, וכונת רנב"י היתה לשבח ולרומם את מעלת ר"נ בר"ח כנגדו, וקורא לר"נ בר"ח מנה בן מנה, כלומר חכם שלם ומעולה, ואת עצמו קורא מנה בן פרס, היינו שחכמתו אינה שלמה וחשובה, ולפי"ז לא דברו כאן במעלת אבותיהם רק בערכי עצמם [ובארנו זה כאן אע"פ שאין זה שייך לגוף הדרשה שבכאן אך מפני מעלת באור אגדה זו]. .
(תענית כ"א ב׳)